ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן

---

חיכיתי לסיים את הספר כדי לכתוב לכם ביקורת עליו. והנה. סיימתי אותו ופתאום לא ידעתי מה אומר עליו. אולי כמו הטקסט של תומר ברנהרד "מחיקה" המצוטט בפתח הספר, גם אצלי דומה: "אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכל פועל נגדנו ונגד משימה כזאת". הספר עצמו הוא מאבק. מאבק בין הנכחה ומחיקה. במרכזו נחקרת דמותה של פזית, בת להורים שורדי שואה שנולדה בעצמה במחנה העקורים בגרמניה. דמות של קוראת מיוחדת, של מתרגמת בחסד (כנראה) של אדם יוצא דופן ועם זאת נשכח. פזית בחרה במודע להתקיים באופן מנותק מן החיים ככל הניתן ולעשות כל שביכולתה למחות את זכרה בעת תצא מן העולם. אפשר לראות את הספר כהתמרדות למול משאלה זו, כמו אולי גם את פרסום כתבי קפקא ע"י מקס ברוד. למעוניינים חשבו על שאלות המוסר והאתיקה. באנוכיותי לא היתי רוצה לדמיין את ברוד ילד טוב וצייתן כמו שלא היתי רוצה לחיות בעולם שבו קפקא אינו מונח על שום מדף.
עם זאת, בשונה מהדוגמה שנתתי, כאן מדובר בדמות ביוגרפית ממש. בדומה לציטוט בסוף הספר מאת נטליה גינצבורג, ב"אמרות משפחה": "המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר... כמה מהם מן הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם." מדובר בצמצום ניכר של דרגות החופש, של הסופר, של משתתפי הספר וגם שלנו - הקוראים. חלק מן הדמויות מוכרות לנו בציבוריות הישראלית (כמו עליזה אולמרט למשל, אביגדור פלדמן ואחרים) דבר שעשוי להפריע לי כשאני רוצה להכנס לתוך ספר, רובי ככולי.
על אף כל מה שנכתב עד כאן, זהו בעיני ספר מומלץ. אם כי, איני משלה את עצמי שיתאים לרבים. עבורי היתה בו תחושה של אפשרות להכנס למרחב הכי אינטימי של אשה אחת אמיתית כדי לספר דרכה מהי שואה. מהי ילדות מוכה. מהי אהבה שלא מומשה. מהי הפרעת נפש. מהי משאלה למחיקה עצמית מוחלטת ובו בזמן רצון לקיום נוכח וחסר גבולות.

זה ספר שריגש אותי, אף שלא הכרתי את הדמויות בו. הציטוטים מהספרות החיצונית העשירו לי מאוד, הרחיבו את הקלסטרופוביה הנפשית של פזית ועוררו תאבון.

לסיכום, ממליצה עם כוכבית*

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על היה היתה