מאסר שוא, טיוח, תפירת תיק, עדויות שקר, בידוי ראיות, השמדת מסמכים, זיוף מסמכים, הסתרת מסמכים מהסנגוריה, ועוד שלל תככים ומעשים פליליים , אלה הם החומרים מהם עשוי הספר המעולה הזה.
דרייפוס והאנטישמיות נוכחים אמנם בספר, אבל בצורה מינורית.

הספר מתמקד בדמותו של הקצין ז'ורז פיקאר. פיקאר לא היה חף מאנטישמיות. הוא לקח חלק בהרשעתו של דרייפוס, ואחר-כך זכה להעלאה בדרגה ולתפקיד חדש כאחראי על אגף הריגול בצבא. בתפקידו זה פיקאר גילה מידע שעורר את חשדו כי דרייפוס חף מפשע.
קולונל פיקאר פתח במסע לחשיפת האמת, אך נתקל בהתנגדות עזה. מולו ניצבו שורה ארוכה של קצינים, חלקם גנרלים גבוהים בדרגתם ממנו, חלקם שירתו תחתיו. גם מקומם של שרי ממשלה, לא נפקד. כל אלה עשו הכל כדי לסכל את גילוי האמת. לשם כך כל האמצעים הלא-כשרים – היו כשרים בעיניהם, כולל הפיכתו של קולונל פיקאר אשם בעצמו.

פיקאר הלך אחרי צו מצפונו, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. הצדק ,האמת ודמותם המוסרית של הצבא וגם של הרפובליקה הצרפתית הם שהניעו אותו. האנטישמיות – פחות. הוא היה אובססיבי לעניין, אך נטול אינטרסים. גם המתנגדים לו פעלו באובססיביות, אך מתוך אינטרס שלא לחשוף את טעותם, להבטיח את אפשרות קידומם, וגם כדי לשמור על דימוי הצבא, במיוחד אחרי התבוסה לגרמניה ב-1870 וכדי ששמם לא ייפגע.

הכתיבה קולחת והשיחזור התקופתי יפה ואמין.
בתחילת הספר מופיע פירוט כל הדמויות הפועלות ותפקידיהם. הדבר מאד מסייע בעת הקריאה.
למרות שהסוף ידוע, הספר מרתק מתחילתו עד סופו, נגמא במהירות ונגמע בשקיקה.

הספר רלוונטי מאד לימינו, ומגולל סיפור שמהדהד מציאות הפושה בנו:
שחיתות רבה של ארגונים מדינתיים, גופי ממשל ואנשי ממשל
ובודדים בלבד, שמוכנים לחשוף שחיתויות ביודעם שפעילותם זו תגבה מהם מחיר קשה, והמערכת תעשה הכל כדי להטיל בהם דופי.

Chapeau לפיקאר ודומיו , ישרי-הדרך האמיצים

ספר טוב, מעורר מחשבה ורגש. יחד עם זאת הוא טובע במלל. לפעמים הדבר מוסיף ולרוב גורע. אפשר היה לקצרו מבלי לפגוע בעוצמת הסיפור ובהשפעתו על הקורא.

זהו ספר מסע של בריחה מפני חיים בלתי אפשריים. סיפורה של אם הנחושה להציל את חיי בנה בן ה-8, זה גם סיפורו של הבן, שיש בו תערובות של צדדים ילדיים וצדדים בוגרים ואילולא השילוב של שניהם ספק אם היה עומד בתלאות המסע. זהו גם סיפורים של פליטים ופליטות אחרים ממקסיקו ומרכז אמריקה המנסים לברוח צפונה לארה"ב בתקווה לזכות בחיים נורמליים. סיפור הבריחה עמוס קשיים, סכנות, פחד וחרדות. זהו גם סיפור הקשיים לחצות את הגדר לארה"ב שאינה ששה לקבל מהגרים לא חוקיים. זהו סיפור אימה של חיים תחת שלטון קרטלי הפשע והסמים, וסיפור אימה של בריחה למען הצלת חייהם, ומה שנשאר מנשמותיהם ומגופם של הבורחים.

היתה הרבה ביקורת מצד הדוגלים ב"פוליטיקת הזהויות". ביקורת אחרת הדגישה יותר את העובדה שהסופרת שאבה הרבה מספרים מקסיקנים שנכתבו על הנושא, כאשר חלק מהפרטים כבר הפכו לא רלוונטים. מכיוון שאינני מכירה ספרות מקסיקנית, לא הבחנתי בזה, אבל יכולה להבין את הביקורת הזו.
לעומת זאת, אין לי בעיה עם העובדה שהסופרת לא חוותה את הדברים אישית, או באה מתרבות אחרת. ישנם סופרים שכתבו דמויות נשיות מצוינות וסופרות שכתבו דמויות גבריות טובות. ישנם סופרים וסופרות שכתבו (להבדיל) סיפורים אמינים על דמויות של רוצחים ומעשי פשע אחרים. אני מעדיפה לקרוא אותם, ומאשר לקרוא ספר שכתב פושע על מעלליו.

האימפקט המצטבר של הספר מאד חזק ומעביר בעוצמה את חווית החיים תחת הקרטלים במקסיקו ואת חוויית הבריחה על סכנותיה ומחיריה.
אני מרגישה שהספר הזה ייחרת בי, לא פחות מאשר "איזון עדין" למשל.
ייתכן שאם הייתי מקסיקנית הייתי מרגישה אחרת, כפי שלפעמים אני מרגישה לגבי חלק מספרים אודות השואה שנכתבו מ"יד שניה". אבל כאשר ספרים אלו נקראים ע"י קוראים בחו"ל שאין להם הרבה מידע על השואה, הם חושפים בפניהם את מוראותיה ומאורעותיה שלא הכירו. לכן עם כל הביקורת שיש לי על ספרים אלה, ופעמים רבות הימנעות פרטית שלי מקריאתם, אני מודעת גם לתרומתם. כך גם לגבי הספר הזה.

לנטוש או לא לנטוש זו השאלה! השאלה שליוותה אותו בשבועות האחרונים. העלה האחרון בפרח קבע - לא. כפיצוי, קראתי במקביל שלושה ספרי פרוזה.

הקריאה בספר דמתה לשיטוט לסירוגין בין גאיות צחיחים, משמימים ומשעממים, לבין טיול בגבעות מוריקות עם נוף מלבב. הרגשתי ממש כמו אסימפטוטה. קצת מפתיע כשמדובר בספר של בן מקנטייר. מאד אהבתי ורותקתי לספרו הקודם שתורגם "המרגל והבוגד". גם ספריו המוקדמים-יותר מעניינים מראשיתם עד סופם.

כותרת המשנה של הספר מתארת את סוניה כ"מרגלת הנועזת של המלחמה הקרה", אך הפרולוג הארוך שמתפרש על פני השנים שלפני מלחמת העולם השנייה, מאכזב. רובו משעמם, עמוס בעודף פרטים מיותרים ומכיל מעט מאד ריגול מעניין.

בשנים הראשונות שלה כמרגלת פעלה סוניה בסין , בפולין ובשוויץ. עיקר עבודתה התמצתה בהצפנת והעברת ידיעות, או סייענית שאירחה בביתה קומוניסטים סיניים בתקופת צ'אנג קאי שק. נכון, בסין היא עבדה בראשית דרכה עם זורגה, המרגל הרוסי המהולל, וגם היתה אהובתו. אחת מיני רבות. גם לה לא חסרו מאהבים אחרים, ובעלים. היא גם זכתה בעיטור גבוה על פעילותה. אכן, אין לזלזל בחשיבות עבודתה בתקופה זו עבור הסובייטים, למענם פעלה הבחורה היהודיה-גרמניה שנשבתה בקומוניזם וסלדה מהפאשיזם והנאציזם המתהווה בארצה. אבל פעילותה בשלב זה הייתה ברובה אפרורית, והסופר לא מצליח לטעת בה הרבה עניין.

ואז, קצת אחרי מחצית הספר זה קורה! הספר נוסק לפסגה גבוהה שבגבוהות, יפהפייה, כזו שבא לך להשתקע בה לאורך זמן.. סוף סוף הגענו לשנים של מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה שאחריה. הפכתי מרותקת לעלילה ולכתיבה הזורמת. גמאתי את 180 העמודים האחרונים ביומיים. בשקיקה, בלי הפסקה, ובלי להזדקק למרווחים של קריאת ספרים אחרים. זוהי התקופה בה סוניה חיה בבריטניה והפעילה רשת מרגלים קומוניסטים בלב ליבה של תוכנית חקר הגרעין של בריטניה. היא העבירה מידע לסובייטים, שסייע להם לבנות פצצת אטום משלהם וליצור את מאזן האימה שבין המעצמות. מובאים גם מקצת סיפוריהם של סוכנים נוספים שהשתתפו במבצע, נהניתי לקרוא עליהם.

הספר עוסק גם במתח שבין תפקיד המרגלת לבין החיים כאישה וכאמא. חלקו מעניין, חלקו מובן מאליו.

החלק האחרון ראוי לציון 4+ אבל כל הקודם לו רק ל-2. בסיכום הכולל 3 כוכבים.
הייתי ממליצה להסתפק בקריאת כמה פרקים ראשונים כדי להכיר את הרקע של סוניה , ומשם לדלג היישר לעמוד 213, לצלול לחלקו המרתק של הספר ולהוציא את הראש ממנו רק בסיומו.

לפני מספר שנים פגשתי אלמנה מבוגרת ממוצא פרסי. היא סיפרה לי שנישאה בגיל 17, לבעל שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות ונהג להכות אותה לאורך השנים. הדהים אותי סיפורה שבמהלך החופה, לאחר ששבר את הכוס, בעלה הטרי דרך על רגלה בחוזקה. לא הבנתי האם היה זה במקרה או בכוונה והאם יש משמעות לדבר. הקריאה בספר הבהירה לי כי הייתה גם הייתה כוונה - הכנעתה והכרזת הבעל שמעתה הוא זה ששולט בה. נראה לי טקס משפיל ביותר, שמזכיר את טקס החליצה. אבל שימו לב, בספר הכלה היא זו שדורכת על רגל החתן.

שלא תטעו לרגע, הדמויות הנשיות בספר אינן רק חזקות אלא גם חלשות ומושפלות. על אחת הנשים, הבעל יורק את כיחו, כי הבית כל כך נקי ופני האישה מלוכלכות אחרי המאמץ שהשקיעה בניקיון (מה יותר חשוב, בית נקי או אישה מטופחת, כשרק אחת האופציות קיימת)?

בכפר עומריג'אן הבדיוני, במחצית המאה ה-20, הנשים וגופן עדיין מוגדרות ע"י העולם הגברי-פטריארכלי,(לפעמים גם באמצעות נשים אחרות). גיל הנישואין המותר הוא 12. נערות מתחתנות צעירות וילדותן נגזלת מהן. התנהגות הגברים לא פעם פשוט בהמית ומעוררת סלידה - שליטה, ביזוי והשפלה, אונס ומעשי סדום.

האווירה בספר היא של עולם מלא בשדים ורוחות, במאגיה ושלל אמונות תפלות, בקללות אכזריות וביריקות. בל יטעו אתכם האקזוטיקה, הריחות הנעימים של עצי הפרי ותבשילים הטעימים כי לצידם גם ריחות שתן ואופיום.

דורית רביניאן כתבה את הספר בשפה עשירה ועתירת דימויים, לפעמים קצת מוגזמת ומתאמצת, אבל רוב הזמן מהנה. היא כמובן הקצינה תיאורים ובדתה מדמיונה הפורה מצבים בעייתיים. אך הבסיס, שנשען על סיפורי סבתה, מלמד עד כמה פרימיטיביים ונחשלים היו הערכים ונורמות ההתנהגות בחברה היהודית בפרס במחצית הראשונה של המאה ה-20 וגם אחר-כך, וכמה נחות היה מעמד האישה. חמלה גדולה התעוררה בלבי למקרא חייהן וגורלן של הבנות הצעירות, גיבורות הספר, שמנסות לקחת את גורלן בידן, ושל שאר נשות המשפחה. חמלה ואמפתיה דומות לאלו שחשתי כלפי האישה שפגשתי, והזכרתי כאן רק מעט מתלאותיה, ששורשיהן בסביבה ובתרבות בה גדלה.

מתופף אחר הוא ספר קולח וכתוב בעוצמה רבה רווית אירוניה, לפעמים עד גרוטסקה.

הספר מעניין, ומפעיל את הרגש והמחשבה כאחד. לא פחות מעניין היה מסע הקריאה שהספר הוביל אותי אליו. שם הספר והמוטו שלו שלחו אותי לקרוא על הנרי דיוויד ת'ורו ומשנתו. רעננתי גם את זכרוני והרחבתי את ידיעותיי על מאבק השחורים לשוויון זכויות בשנות ה50-60 בארה"ב. הקריאה הנוספת אודות ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים של הספר, העמיקה את הבנתי והנאתי מהספר ולאורה נכתבת הסקירה.

הספר פורסם ב-1962 בעצם ימי המאבק של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הסופר עצמו היה שחור. בבחירה יוצאת דופן הוא בחר לתאר את יחסי לבנים-שחורים בדרום דרך עיניהם של תושבי העיירה הלבנים. אלו כוללים אב לבן ובנו, בטלנים לבנים המתקבצים מדי יום על מרפסת המכולת, ובני משפחת וילסון שאבותיהם היו בעלי עבדים והם העסיקו את צאצאי העבדים (משפחת קאליבן). באמצעות מארג סיפוריהם, אם בישירות, בשברי משפטים או בין השיטין, חשף קלי את האמת המרה. אמנם עברו ימיה של העבדות, אבל הלבנים, ביניהם גם כאלה שהחשיבו עצמם לליברלים ונאורים ביחסם לשחורים, עדיין הרגישו עליונים על השחורים מכל בחינה. גם אם לא הייתה עבדות בפועל, התקיימו יחסי ניצול, אפליה ושיעבוד ואפילו ביטול מוחלט של השחורים.

במרכז העלילה, שמתרחשת ב-1957 , עומדת פעולה מקורית ונועזת של טאקר קאליבן, חוואי שחור. טאקר היה בן למשפחה שעבדה מספר דורות אצל משפחת וילסון הלבנה, עוד מימי העבדות. בשלב מסוים הוא קנה ממעבידו דייוויד וילסון חלקת אדמה. אחרי זמן קצר, טאקר זרה מלח על כה שטחה, ירה בסוסו ובבעלי חיים אחרים, והעלה את ביתו באש. הוא עזב את המקום עם אשתו ובנו ופנה צפונה. טאקר הפך לנחשון וחלוץ בראש המחנה. מעשהו סחף את כל הקהילה השחורה לעזוב את המדינה. והלבנים – הלבנים עמדו משתאים ותוהים נוכח ההתרחשות הזו, פשרה, סיבותיה ותוצאותיה העתידיות.

שם הספר לקוח מדבריו של הנרי דיוויד ת'ורו שמשמשים מוטו לספר "אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע." למוטו מצטרף ציטוט נוסף של ת'ורו "..אם יש דבר שאני מצר עליו, מסתבר שזו התנהגותי הטובה. איזה שד כפאני להתנהג כל כך כשורה". שני הציטוטים מתוך ספרו של ת'ורו "ולדן".

הנרי דיוויד ת'ורו (1817-1862) השפיע מאד על התנועה לזכויות האזרח השחור. ת'ורו האמין שהתובנות האמיתיות של האדם אינן מגיעות מהאינטלקט אלא מהאינטואיציה ומרחשי הלב. לכן על האדם להיות קשוב לקול הפנימי. יתר על כן, אל לו לאדם להישאר פאסיבי נוכח תופעות ומקרים הנוגדים את הצדק והמוסר. עליו להתנגד באופן אקטיבי. ת'ורו עצמו התנגד לעבדות בימיו. כמחאה, הכריז על מרד מיסים ואף היה פעיל ב"מחתרת המסילה".

קלי הסופר הזדהה עם עמדתו של ת'ורו. הוא בחר בטאקר קאליבן, החוואי השחור הפשוט, להוביל את ההתנגדות ולחולל את השינוי. טאקר אמנם היה חסר השכלה אך ניחן בבינת הלב. הוא הקשיב לקול המצפון שלו, שקרא לו להפסיק להיות העובד המסור והמקריב, כדרך אבותיו. בחוכמתו הפשוטה והאינטואיטיבית הוא הבין כי עליו לקחת יוזמה ולנקוט פעולה חריגה שתקרב את קץ שעבודם ואפלייתם של השחורים.

גם למראה ששם קלי בפני אותם לבנים דרומיים שהחשיבו עצמם לליברלים, אפשר למצוא שורשים בדבריו של ת'ורו.
"יש אלפי בני אדם, שבמחשבה מתנגדים לעבדות ולמלחמה, אבל בפועל אין הם עושים כלום כדי לשים להם קץ... הם ימתינו, ..., לבני אדם אחרים, שהללו יתקנו את המעוות, כדי שלא יצטרכו הם להוסיף להצטער. לכל היותר הם נותנים רק את קולם הזול בקלפי ובסבר פנים רפה ואיחול 'יישר כוח' לצדק. (ת'ורו, "אי ציות אזרחי").

אינני יודעת אם הסופר שאב השראה ממאמי טיל, אך ראוי להכיר את סיפורה. מאמי טיל היתה אמו של אמט טיל, נער שחור משיקגו. אמט נרצח ב-1955 במיסיסיפי ע"י בני משפחתה של אשה צעירה שטענו שאמט טיל שוחח איתה. הוא עונה קשות, נורה בראשו והוטבע בנהר. גופתו נמצאה אחרי 3 ימים. אמו, אם יחידנית, התעקשה לקיים לוויה פומבית בשיקגו, ולהשאיר את ארונו של אמט פתוח, כדי שהכל יראו את האכזריות בה נרצח. היא גם הזמינה צלם לתעד את האירוע. עשרות אלפים עברו על פני ארונו הפתוח של אמט והשתתפו בלוויה. התמונות שצולמו פורסמו בעיתונות השחורה, ומשם זלגו לעיתונות ברחבי ארה"ב והעולם. הפרסום גרר אחריו הכרה בינלאומית בגזענות וביקורת מבית ומחוץ , בקרב שחורים ולבנים כאחד, על מצב זכויות האזרח של השחורים. התהודה הגדולה והכוונה להעמיד לדין את הרוצחים הלבנים, עוררה פאניקה בקרב תושביה הלבנים של מיסיסיפי. הם החלו להפיץ שמועות שווא, ביניהן אחת שדיברה על כוונת פלישה למדינה של שחורים מהצפון. בלחצם, כל התהליך המשפטי עוות ובסופו של דבר הנאשמים זוכו.

יכולתה של מאמי טיל להפוך את יגונה הפרטי, בעקבות רצח בנה, לאירוע ציבורי, בשילוב אי-הצדק המשפטי שהביא לזיכוי הרוצחים, היוו גורם מרכזי בהתחזקות התנועות לזכויות האזרח בדרום. רוזה פארקס, הידועה במקומותינו הרבה יותר ממאמי טיל , סיפרה כי הרצח והמשפט היוו את הסיבה העיקרית לסירובה לפנות את מקום מושבה באוטובוס, חודשיים בלבד אחרי שהרוצחים זוכו.

הגדרתי את טאקר כ"נחשון" אינה מקרית. נחשון בן עמינדב נחשב במסורת היהודית לראשון שקפץ למים עוד בטרם נבקע הים לשניים בעת יציאת מצרים. נחשון הפך סמל לראשוניות והעזה, לעשייה במקום ישיבה בחיבוק ידיים. טאקר קאליבן מגלם את כל אלה, ומעל לכל היה זה הוא שהוביל את "יציאת מצרים" של השחורים מן המדינה.
האם ציפה או צפה את תוצאות מעשהו? הסופר שומר על עמימות מכוונת. חשוב עוד יותר, אין כל שיח בין טאקר לבין שחורים אחרים לאחר המעשה. השמועה פשוט מתפשטת. הספר נמנע מלהבהיר מדוע הלכו כל השחורים בעקבות טאקר. רוצה לומר: הדברים ברורים, אינם זקוקים להסבר. צריך רק ניצוץ קטן להצית את המרד. אפשר לראות בעזיבתם של השחורים גם היפוך (ואפילו נקמה) של פרישת המדינות הדרומיות תומכות-העבדות מארה"ב ב-1861 בזמן מלחמת האזרחים.

חכמת החיים והלב של האנשים הפשוטים מול השכל וההשכלה היא מוטיב חוזר בספר. נמצא זאת גם ביחסים בין טאקר לאשתו, שלמדה מספר שנים בקולג', בין דיוויד, מעסיקו הלבן של טאקר שלמד באוניברסיטה בצפון ובין רעייתו. אבל הניגוד החשוב והבולט ביותר הוא בין דמותו של טאקר לבין זו של הכומר השחור הצפוני, המשכיל, הדברן הגדול שהרבה להטיף לעליונות השחורים והכריז מלחמה על הלבנים. אך הכומר לא היה איש של מעשים גדולים. הוא גם לא האמין שתנועה יכולה לצמוח מלמטה ולבעור באורח ספונטני. בפעולה דרמטית אחת ויחידה טאקר הצליח לחולל שינוי, בעוד הכומר שפעל במשך שנים נכשל במשימתו.

מי היה קהל היעד של הספר בעת יציאתו לאור (1962). האם היו אלה הלבנים הדרומיים, שמרנים וגם אלו שהחשיבו עצמם ליברלים, שהסופר הציב בפניהם מראה לא מחמיאה? ואולי היה זה גם ספר מגויס, בעל אג'נדה, שכיוון אל השחורים וקיווה להניע אותם לאקטיביזם? עם צאת הספר, קלי אמנם הושווה לכמה סופרים אמריקאים גדולים, אבל האם מעבר לפן הספרותי, הספר השאיר חותם ששינה את עמדותיהם ופעילותם של לבנים ושחורים?. קתרין שולץ, שגילתה את הספר מחדש בעשור הקודם, טענה כי הלבנים לא אהבו את הביקורת והטפת המוסר מצד סופר שחור שמתאר כיצד לבנים חושבים על השחורים. נראה גם שהשפעתו המעשית אצל השחורים היתה מאד מוגבלת. שולץ מציינת כי הם אמנם רעבו לייצוג ספרותי, אך לא רצו לקרוא על לבנים. מבחינת העדר השפעתו מזכיר הספר את "עיניהם צופות באלוהים" של הסופרת השחורה זורה הירסטון, שיצא 25 שנה קודם לכן, ב-1937. הוא זכה להכרה רק עשרות שנים אחרי צאתו, והמסר שלו לבנות-זמנו התמסמס.

ספר רב קסם על כמיהה לילד.ה, על כאב ואהבה. ספר על חושך ואור, גם במובנם הפיזי אבל בעיקר הנפשי. ספר שדוק של עצב משוך עליו, אך גם ספר שמח ומלא תקווה. מסוג הספרים שצריך פשוט להיסחף בקריאתם, להתענג ותו לא.

1920 - מייבל וג'ק הם זוג חשוך ילדים שאיבדו עשר שנים לפני כן את ילדם בלידה שקטה. הם עוברים מפנסילבניה לאלסקה הנידחת והשוממה, כדי להימלט מהתלחששויות הרכילות ומהרחמים המרומזים בסביבתם. אלסקה, כידוע, ארץ קשה, ועל בני הזוג, שלא היו עוד צעירים, עברו שנתיים ראשונות לא פשוטות. ג'ק עבד עבודה פיזית קשה בחוץ, מייבל התכנסה בבקתתם עגמומית ומפוחדת מהקור,החושך והבדידות. והעיקר - שניהם עדיין היו אפופי צער מהאובדן שחוו, וכתוצאה שרר ביניהם מתח סמוי.

ערב אחד, מייבל יצאה אל השלג, ג'ק הצטרף, והם בנו בובת שלג קטנה עם צעיף וכפפות. ג'ק פיסל את פני הבובה: עינים ופה מושלמים. מייבל צבעה את שפתיה באדום והוסיפה לה עשבים כשיער. בבוקר לא נותרה אלא תלולית שלג קטנה, ושביל טביעות רגל קטנות המוליך משם. ואחר כך ,ילדה קטנה וחיוורת באותו צעיף וכפפות הגיחה מן היער. הילדה הזו, פאינה, תמלא לאורך שנים את חייהם של מייבל וג'ק ותתן להם משמעות. תהפוך אותם שוב לזוג אוהב ותומך, גם אם לעיתים יהיו חלוקים בדעותיהם מיהי ומהי פאינה.

דמותה של פאינה נעה בין מציאות לפנטזיה, כמו הספר כולו, וכמוהו גם כובשת את הלב. הסופרת מצליחה לתעתע בנו. לאורך כל הקריאה נשארתי עם השאלה "ההיית או חלמתי חלום"? לרגעים נדמה כי פאינה הינה בשר ודם, והנה אני ממשיכה לקרוא, ולא – זה לא יכול להיות, פאינה היא דמות קסומה מהאגדות., או אולי הזיית דכאון החורף של מייבל. הלב כל כך רוצה להאמין שפאינה היא אכן אמיתית, והנה הכתיבה המשכנעת שוב מביאה אותי לחשוב שאכן כזו היא, והופ - אחרי כמה דפים ,לא זה לא הגיוני, וחוזר חלילה.

כוכב נוסף של הספר הוא הטבע הפראי של אלסקה. הוא נוכח כמעט בכל דף, על נופיו, צמחייתו, בעלי החיים שבו, ועל השלג והקור הגדול. הסופרת, בת אלסקה, משרטטת אותם בצורה חיה מאד וממשית. יחד עם זאת, ישנם כמה תיאורי ציד מעוררי רתיעה, ועליהם בהחלט אפשר לדלג.

אלסקה נרכשה ע"י ארה"ב מרוסיה בשנת 1867. הספר, שסיפורו נפתח ב-1920, שאב את השראתו מסיפורי אגדות רוסיים.

הייתי שמחה לקרוא שוב את הספר בחורף, אולי בגליל העליון או בגולן (או בחו"ל כשיתאפשר...). בחוץ רוח סערה, קור ואולי גם שלג. ואני ישובה לי בבקתה ליד אח עם עצים מתפצפצים, עטופה בחום החדר ובקסם הסיפור.

"נמסיס" הוא הקריא מבין ספריו של פיליפ רות שקראתי, למעט אולי "היה שלום, קולומבוס". על פניו, אין בו יותר מדי עומק ומורכבות, אבל הסיום המצויין של הספר, מוכיח אחרת.

ב-1944, בימים בהם חיילים אמריקניים נלחמים מעבר לים, מוצא עצמו באקי קנטור, בחור יהודי מנוארק, בבית. הוא סובל מבעיות ראייה, ולכן משוחרר מגיוס. באקי חונך להיות בחור מסור ואחראי. חוסר היכולת למלא את חובתו מתסכל אותו מאד.

בקיץ 1944, באקי, שלמד חינוך גופני, מנהל מגרש משחקים באחת השכונות היהודיות בנוארק. הוא משגיח על הילדים, מאמן ומשחק איתם והם מעריצים אותו. והנה, פורצת באזור מגפת הפוליו ומתחילה להפיל נפגעים וחללים גם בין ילדי המגרש. (השנים הן טרום המצאת החיסון נגד פוליו ב-1955). חברתו של באקי נוסעת לעבוד במחנה קיץ בהרי הפוקונוס, מקום נקי ממגפת הפוליו. כשמתפנה משרה במחנה, היא מבקשת מבאקי להצטרף אליה. הוא מתלבט, מרגיש שחובתו להישאר עם הילדים ולשמור על מקום עבודתו קרוב לבית. לבסוף הוא נענה לבקשתה ונוסע. מפאת ספוילרים אעצור כאן.

חווית הקריאה בספר בתקופת הקורונה שונה מזו של קריאה בו בימים הרגילים שלפניה. הקריאה שלי היתה הרבה יותר דקדקנית בכל הנוגע להתפרצות הפוליו, להתייחסות אליה ולטיפול בה. ישנו דמיון רב לימינו: חוסר הידיעה, שגרם לפחד, לעיתים עד כדי היסטריה, שהתגלגל לחשדנות, ומכאן לדעות קדומות ולהאשמות. ההגבלות שהוטלו, שאינן שונות בהרבה מאלו שמוטלות היום. שאלת השאלות, האם לעצור את החיים או להמשיך כרגיל. בדומה לעכשיו, אנשים משפיעים מחזיקים לעיתים בעמדות בעמדות מפתיעות.

בספר נמצא הקבלות רבות בין מלחמת העולם לבין התפרצות הפוליו. ההתמודדות עם המחלה נדמית למלחמה, ופעם באקי מתריס כנגד אלוהים (שהוא מאמין בו) ואומר: "תקשיבי, אלוהים שלך הוא לא לטעמי... הוא מבלה יותר מדי זמן בהרג ילדים". גם השפעת המחלה דומה להשלכות המלחמה: מתים ונפגעים שנותרים עם צלקות לכל ימי חייהם.

נושאים נוספים שעולים בספר הם: מקומו של אלוהים בחיינו; האם החיים הם גורל ומקריות או נתונים לשליטתנו; אחריות; עמידה זקופה מול היכולת לכופף את הראש בעת סערה ולהשלים עם חיים שהתהפכו; בדידות מול תמיכה משפחתית ועוד.

נמסיס היא אלת הנקמה במיתולוגיה היוונית. נמסיס האמינה שאין להיות טוב ונעלה מדי, ולכן הטילה קללה על כל מי שבורך במעלות רבות. היא גם פגעה במי שחטאו בחטאי היהירות וההתנשאות.
באנגלית, בנוסף לנקמה, משמשת המילה גם לתיאור אויב מושבע.

לעבר מי נשלחים חיציה הנוקמים של נמסיס? ומי הוא האויב האמיתי? לכאורה, הכל ברור בשני החלקים הראשונים של הספר. בחלק האחרון, שמפתיע לא רק בתוכנו, אלא גם באיכותו, מקבלים הדברים פנים אחרות לגמרי. הסיפור כולו מואר באור שונה, ומשאיר אותנו להרהר גם בנו ובאנשים המקיפים אותנו.

שני החלקים הראשונים - קצת מעל 3 כוכבים. החלק האחרון - חמישה כוכבים, ולו בזכותו כדאי לקרוא את הספר כולו.

ספר דוקומנטרי מרתק, המשלב סיפור אנושי, מדע ורפואה.

הכתיבה בנושא המדעי בהירה ובגובה העיניים, גם לקוראים שאינם בקיאים בביולוגיה. אפילו אלה (כמוני) שלא תמיד מגלים בה עניין, ימצאו עצמם מרותקים לעובדות החדשות שייחשפו בפניהם.

הנרייטה לאקס הייתה אישה צעירה, שחורה וענייה, שחלתה בסרטן צוואר הרחם. ב-1951 היא אושפזה בבית חולים ג'ון הופקינס, בית החולים היחידי בסביבות בולטימור שטיפל בחולים שחורים. במהלך הבדיקות והטיפולים שעברה, לקח הרופא המטפל מגופה דגימת תאים סרטניים ללא ידיעתה. באותה שנה נפטרה הנרייטה, והרופא חזר על פעולה זו שוב, מבלי לידע את בני משפחתה. חשוב לציין שבאותה תקופה לא היה קיים "חוק זכויות החולה", אלא רק קוד אתי עמום שנוצר אחרי משפטי נירנברג בעקבות הזוועות שביצע ד"ר מנגלה. למעשה, גם בעת פרסום הספר ב-2009, לא היה חוק שחייב את הרופאים ליידע חולים שנלקחות מהם דגימות לצרכי מחקר. נושא היידוע שנוי במחלוקת שנים רבות.

מהר מאד, גילה הרופא המטפל במהלך מחקרו, תופעה המייחדת את התאים של הנרייטה: באופן נדיר, הם מתרבים ללא סוף. בתחילה תרם מהתאים לחוקרים אחרים. התאים, שכונו תאי HeLa – (ר"ת של שמה של הנרייטה לאקס), המשיכו להתרבות לאין קץ. בהמשך, החלו גופי מחקר לסחור בהם וגרפו כסף רב. תאים הלה סייעו בפיתוחים רפואיים רבים כמו: פיתוח מדע הוירולוגיה, החיסון של ד"ר סאלק למחלת הפוליו, מחקרים של מחלות הסרטן, איידס ואבולה, פיתוח תרופות לפרקינסון, המופיליה ואחרות, הפרייה חוץ גופית ועוד.

בעוד גופי המחקר וחברות תרופות רשמו פטנטים והתעשרו, בני משפחתה של הנרייטה לא ידעו על כך דבר ונותרו בעוניים ויתמותם. חוקרים המשיכו לנצל את המשפחה. ב-1970 נלקחו מילדיה בדיקות דם , כדי להרחיב את הידע על תאי הלה, אך לא סופקה למשפחה הבהרה מדויקת לאיזה צורך נלקחו הבדיקות. רק ב-1975 נודע לבני משפחה סיפורם של התאים והם הרגישו מרומים.

היום מדענים מסוגלים להפוך תאים לבני אלמוות באמצעות חשיפתם לנגיפים או לכימיקלים מסוימים, אבל רק תאים מעטים מאד נעשו בני אלמוות בכוחות עצמם, כמו התאים של הנרייטה.

לא קשה לראות שבסיפור ישנו פן בולט של גזענות. השימוש באנשים שחורים לניסויים רפואיים והיחס לבני משפחותיהם.

תוך כדי גילול סיפורם של הנרייטה, תאיה ובני משפחתה, עוסק הספר באספקטים נוספים וחשובים העולים מתוך הסיפור. בשימוש בתאים וברקמות של בני אדם במחקר, בפיתוח תרופות ובביוטכנולוגיה צפונה הבטחה גדולה לשיפור בריאותו של המין האנושי. אבל שימוש זה מעורר שאלות אתיות ומשפטיות נרחבות, שלרבות מהן אין עד היום תשובות, מדיניות או כללים אתיים ברורים. חלקן גם נידונו במשפטים שהתקיימו בארה"ב ברבות השנים ומסופרים בספר. קיים מתח מתמיד בין המדע מול זכויות הפרט. למשל, האם ליידע את החולים או לא. של למי הבעלות על החומרים הביולוגיים של בני האדם? הסכמה וחופש אישי של החולה מול לאלו צרכים ישתמשו בתאיו (חישבו על שיבוט למשל), ועוד.

ספר מעניין ומרחיב דעת. כדאי לקרוא.

הסקירה מוקדשת לזיכרה של הנרייטה לאקס, שאתמול מלאו 100 שנים להולדתה.

ספרון כל-כך אנושי וכל-כך "חתולי".

סיפור מענג, מלא בתום ובפשטות, ברוך ובחמלה.

פייר לוטי היה סופר ידוע בצרפת. הוא שירת כקצין בחיל הים הצרפתי, והרבה במסעות למזרח אסיה. ביתו בצרפת היה בעיר רושפור. את הסיפור פרסם ב-1907.

בחן רב וברגישות מספר לנו לוטי על אהבתו לבעלי חיים ולחתולים בפרט. הוא שוטח בפנינו את סיפור האהבה בינו לבין שתי חתולות שהתגוררו בביתו, וגם את הקשר שהתפתח בין החתולות עצמן. האחת - מושמוש הלבנה, אריסטוקרטית שכבר התגוררה עם אימו ודודתו כששב הביתה. השנייה – מושמוש הסינית, חתולה משוטטת שכנראה עברה תלאות רבות. היא התגנבה אל תאו באוניה כשהפליג מסין, והוא חס עליה והביאה אל ביתו. לאורך כל הספר, הרגשתי שליבו יוצא אליה, למרות אהבתו גם למושמוש הלבנה.

המספר מאמין שלחתולים "אישיות" מורכבת. בהיותם אילמים, נשמתם, כמו נשמת בעלי חיים אחרים, מתגלה במעמקי עיניהם. מבטם חושף לעיתים נפש מיוסרת, או כזו המבקשת חיבה או עזרה. חלק גדול מהעלילה מלא בחילופי המבטים הללו. הוא מרבה להאניש את חתולותיו כבעלות רגשות ומנסה לפענחם. כשברחה החתולה הלבנה ואחר כך חזרה הוא תוהה מדוע: האם התחרטה, האם פחדה, האם התגעגעה?

החתולות מחזירות לו באותו המטבע. הן קוראות בעיניהן המבינות את נשמתו ומסריו שלו.

בסיפור המלבב הזה משובצים רבדים נוספים, עמוקים יותר: הבית, בו גרות גם אימו ודודתו, כעוגן בטוח המשרה שלווה ותחושת מוגנות. תיאורי הגינה והטבע סביב הבית דמו בעיניי לשירה. רובד אחר, ששוזר בספר חוט של עצב, הוא ארעיותם של החיים.

עטיפת הספר היא הציור "פייר לוטי והחתול שלו" של אנרי רוסו, מחלוצי הזרם הנאיבי בציור. אין מתאים מסגנון הציור הזה לאופיו של הסיפור.
בציור מופיע לוטי עם תרבוש ושפם. מדוע? – זהו כבר סיפור מעניין אחר, המרמז על משברי הזהות של לוטי, ששמו האמיתי היה ז'וליאן ויאו.

לא יכולתי שלא לצרף לסקירה את דואט החתולים של רוסיני. תזיזו ל-1:10.
https://www.youtube.com/watch?v=qRG6h6H0_ho