גרתי בויזל 3 בשנת 99 כ7 שנים אחרי שפזית גרה שם. הייתי משוכנע בכך עד שחזרתי לשכונה שגרתי בה וגילית שגרתי ברחוב יהלל – קרוב אבל לא בדיוק. אני לא חושב שהייתי מצליח להיות עד מהימן.
פזית ( סילביה ) פיין נפטרה ב2002 וביקשה להמחק. יעל נאמן פגשה אותה לרגע בויזל 3 אבל הן מעולם לא דיברו והיא לא הכירה אותה.
עשר שנים לאחר מותה נאמן פוגשת באקראי אנשים שמזכירים את פזית ומחליטה לחפור ולהוציא את זכרה מן האוב. למה? גם היא לא בדיוק מצליחה להבין.
כשיצא הספר התעורר הדיון האם זה מוסרי לכתוב ספר על אדם שלא רצה להשאר בזכרון, על אישה שגזרה עצמה מתמונות ומחקה את הערותיה מספרים ושביקשה שלא תהה לה הלוויה כדי שחבריה לא יפגשו וידבר עליה.
יעל נאמן מתייחסת הרבה לנקודה הזאת. היא לא מתנצלת על הפעולה אלא מנסה להבין אותה ונותנת מקום לביקורת. היא מנסה להסביר אותה בעקיפין בצורה שלא ניתן לדעת אם מכוונת או לא :
1. היא מתארת את האובססיה לכתוב על פיין שמתודלקת ממקור לא ידוע ומכך שנוצרים הרבה צירופי מקרים בהם השם של פזית פיין פוגש אותה – אישה שלא הכירה אותה. כאילו משהו מיסטי מבקש להתגלות. גם מתיאור אופיה של פזית אפשר לראות שהיא תמיד נעה בשני וקטורים הפוכים וכך מול הכוח שדרש מחיקה , קיים הוקטור שדורש הכרה.
זה לא נאמר כמו שכתבתי אלו רשמיי וזה נוכח.
2. היא מציינת שפזית פיין מאוד אהבה את קפקא ואם העולם היה מקשיב לרצונו של קפקא לא היה קפקא.

מי הייתה פזית פיין? , אשאיר זאת למי שירצה לקרוא אבל למען האמת דמותה המאוד מוחשית שעולה בין דפי הספר נמוגה בין העדויות עליה וכך גם בספר שמעלה באוב את דמותה היא סוג של נעלמת.
יעל נאמן תשאלה את האנשים שהכירו את פזית בילדותה בחולון ובבגרותה בתל אביב. היא תשאלה את חבריה ואת משפחתה ולפעמים אנשים שרק חלפו לידה. מכל נשאל היא הוציאה זווית של פזית בזמן ובמרחב אבל לא הסתפקה בכך. מכל מתושאל היא גם שאבה\שאלה את הסיפור הפרטי שלהם גם הסיפור שלא היה קשור במישרין לפזית.
דמיינו את השבלונות הללו שמשמשות לגרפיטי , לדוגמא , ובהן יש דמות גזורה שמתיזים עליה צבע ועל הקיר נשארת הדמות הגזורה. הספר הזה הוא הצבעים שנשארים על השבלונה סביב הדמות הגזורה.
כך בעצם נפרשת מול הקורא חולון של שנות החמישים שישים עם המורה מכיתה ד שכפתה על הילדים של המהגרים לשנות את שמם לשם ישראלי וכך סילביה הפכה לפזית. יש לי מכרה שעלתה מחבר העמים ורק בשנים האחרונות שבה לשמה סווטלאנה מהשם העיברי מלא האור שניתן לה כשעלתה כאילו לא הרבה השתנהבארבעים השנים בין ילדותה של פזית לעליתה של סווטלאנה.
כך נחשף הקורא לדור השני לשואה ת לאותם ילדים שגדלו להורים שיצאו מהתופת והמחיר שזה גבה. אני לא בא ממשפחה של ניצולי שואה, סבי וסבתי עלו בנפרד לפני השואה ורוב משפחתם נמחתה שם אבל הם לא באו עם התופת. לגדול במדינת ישראל ,אי אפשר להתחמק מזכר השואה ומהעדויות וגם יצא לי לדבר ולקרוא על דור שני ושלישי אבל הספר הזה ממרום גילי גרם לאסימון ליפול בהבנה מהו הדור השני ועם מה התמודדו.
אני זוכר שבילדותי קראתי את בשם כל בני ביתי של מרטין גריי . לאורך השנים מה שנשאר לי ממנו זו הגבורה של אדם שמאבד את משפחתו ומקים חדשה. יש בספר עדות של אביגדור פלדמן ,שדרכו הפגישה אותו עם פזית פיין ,על אביו שיצא לעבודה וכשחזר אישתו ובנו בן השלוש לא היו שם יותר ועל הדרך בה בנו ( אחיו של פלדמן ) מצא את מותו. אולי זה כי בגרתי וכנראה בגלל שיש לי ילדה בת שלוש אבל המחשבה על אותו ילד ועל האבא שלימים ינשא בשנית ויביא לעולם את אביגדור פלדמן לא יוצאת מראשי.

יש עוד הרבה בספר ולמרות שדמותה של פיין מרתקת לכאורה היה אפשר לעשות פרויקט כזה על כל רוב האנשים ולבנות סיפור של תקופה – לכאורה בלבד – לא אקח את זה מזכרה של פזית סילביה פיין.

אני לא רואה סרטים דקומנטריים , אני לא קורא ממוארים או ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות. אני אפילו לא אוהב ספרים שכתוב עליהם מבוסס על סיפור אמיתי. אני מרגיש שיש בכך משהו שמגביל את הדמיון. זה קרה ואני צריך מומצא. גם מומצא בתוך מציאות קיימת זה טוב אבל לא אמיתי , כך שלא הייתי אמור לקרוא את הספר הזה , לא הייתי אמור לאהוב אותו ( כן שמתי לב שבזמן האחרון הביקורות שלי אומרות את המשפט הזה אבל הוא נכון ). שמעתי אותו באודיו בהקראה נפלאה של ליליאן ברטו ( שמעכשיו זהו קולה של יעל נאמן לא משנה מה תגיד ). הספר משך אותי מהרגע הראשון . אני לא תמיד יודע מה הקסם הזה שמבדיל בין ספר טוב או ספר שאוהב לספר שלא ,פה משהו בכתיבה המעט יבשה של נאמן עבד וסיקרן.
אם הייתי צריך לשים אותו בקטגוריות הוא נכנס לי באותה משבצת של hhhh של לורן בינה למרות שאין בהם שום קשר ודמיון – משהו בספר דקומנטרי שמערב את לבטי הסופר על מה ואיך לכתוב אותו.

סיכמתי לא מזמן את שנת הקריאה של 2021.זו הייתה השנה שקראתי בה הכי הרבה מזה מעל לעשור גם בלי האודיו. כתבתי שאהבתי את רוב הספרים שקראתי וחלקם היו מצויינים אבל לעומת שנה שעברה לא היו לי ספרי וואו. הספר הזה למרות שלא קיבל ממני 5 כוכבים הוא הכי קרוב לוואו שהיה לי, הוא מטלטל הוא מסקרן הוא ממולץ מאוד גם למי שזו לא כוס התה שלו.

לקראת סוף חייה, אישה בשם פזית, מחליטה להשמיד כל זכר לקיומה. היא תורמת את גופתה למדע, מבקשת שלא תיערך הלוויה וגם שלא ידברו בה. עוד לפני כן גזרה את דמותה מתמונות, מחקה הערות שרשמה בספרים ומסרה אותם. אחדים אפילו גרסה. מדוע עשתה זאת?

כעשור אחר מותה של האישה, הסופרת יעל נאמן מחליטה להפר את בקשתה של המנוחה ולהנציח את זיכרה. היא מתחילה לאסוף עדויות על חייה של פזית מאנשים שהכירו אותה, לארוג את העדויות הללו כשמיכת טלאים ומוציאה אותן כספר. אין זה ספר פרוזה שלגיבורה בו שם בדוי. זהו ספר אודות פזית, תוך ציון שמה המלא. פזית (סילביה) פיין. מדוע בחרה המחברת, שנתקלה בפזית פעם אחת בלבד בחייה, לעשות זאת?

פזית נפטרה מסרטן ב-2002 בגיל 56.


פזית נולדה במחנה עקורים ועלתה עם הוריה, ניצולי השואה, בעליה הגדולה מפולין במחצית השנייה של שנות החמישים. היא גדלה כבת יחידה בבית מאד נוקשה וחסר חום, הייתה ילדה מוכה ונוטה להסתגר. למרות זאת היו לה חברים וחברות. מגיל צעיר סבלה מבעיות נפשיות. עברה מספר נסיונות התאבדות, אבל תמיד יידעה מישהו מראש וכך ניצלה. היא גם אושפזה ב"שלוותה" לתקופה.

אני תוהה לעצמי מדוע בחרה פזית למחוק כל זכר לקיומה? האם הייתה זאת תחושת הבדידות הפנימית הנוראה של נשמה תועה וחולה? תחושות הבדידות והפגיעות שלה היו כל-כך עוצמתיות, עד כי שקלה להפוך לנזירה, כדי שתהיה מוגנת ונהנית מתמיכה סביבתית. היא אפילו התחילה בהתכתבות עם מוסדות ואישים נוצרים בנושא, אך נערמו קשיים רבים והיא זנחה את הרעיון.
האם לא רצתה להפגיש את חבריה בהלוויתה, כפי שלא רצתה שיפגשו ביניהם בחייה? האם חששה שאיש לא יפקוד את קברה אחר כך? ומה יעלה בגורל תמונותיה? ייזרקו לפח האשפה או ימצאו דרכן לשוק הפשפשים, וגורל דומה יקרה לספריה?

ואולי לא באמת רצתה להישכח, והיה זה סוג של קריאה להצלת זכרה? האם אפשר להקביל זאת להודעותיה לפני ניסיונות ההתאבדות שלה – שהביאו להצלתה.
אולי רצתה להידמות במובן זה לקפקא, סופר שמאד אהבה ומצאה בו משמעות. הרי קפקא הורה להשמיד את כתבי היד שלו. בקשתו לא כובדה והוא נודע כסופר גדול וזכה לתהילה.

הספר לא נותן תשובות, ובשמיכת הטלאים שארגה הסופרת ישנם חורים רבים נוספים.

פזית מתוארת על ידי חבריה וקרובי משפחה רחוקים כבחורה מאד אינטליגנטית, מוכשרת בצורה יוצאת דופן בתחום הלשון – עריכה ותרגום. כולם מציינים שהיה לה חוש הומור משובח. יחד עם זאת הייתה מאד תובענית מסביבתה, מתחשבנת כל העת עם מקורביה, ממדרת אותם מלפגוש אותה במשותף, כועסת ומנתקת קשרים. ובכל זאת היה בה משהו שמשך אליה אנשים, רבים נרתמו לעזור לה וחידשו כל פעם קשרים אחרי נתק.

מעבר לאמירות הכלליות, היו חסרות לי מאד דוגמאות על כישרונה ועל חוש ההומור שלה. פזית גם אינה מצטיירת כחברותית או אוהבת אדם במיוחד, ולא ברור מה משך אליה אנשים. האם היו אלו רק רחמים על בחורה ואישה שהייתה נשמה תועה וחולה פיזית ונפשית? ואם לא – מה היה סוד הקסם שלה?
כי היה בה איזה קסם – אחרת איך אפשר להסביר את בחירת שכנים שסייעו לה בעת מחלתה, מי בבישול ומי בהאכלת החתולים האהובים עליה, לקיים טקס לזיכרה בחצר. מעט מאד אנשים, גם בודדים, זוכים לכך.

החלקים בהם מתוארת ילדותם של פזית וחבריה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון הם החלקים הטובים בספר. כמעט כל תושבי השכונה היו עולים מפולין ניצולי שואה, שהגיעו בעליית גומולקה במחצית השנייה של שנות ה-50. רבים מהילדים נולדו במחנות עקורים, והייתה גם מי שציינה שנהרתה בברגן בלזן ונולדה במחנה עקורים. בביה"ס בחרה המורה שמות עבריים לילדים עם שמות לועזיים. לסילביה פיין נתנה את השם פזית.
ההורים לא דיברו על השואה. אך במרבית הבתים צלה ומוראותיה היו נוכחים כל הזמן. הילדים, גם הם, לא דיברו בנושא ולא שיתפו את חבריהם בפרטים על כך. לחלק מחברי וחברות ילדותה של פזית הסתבר רק בגיל מאוחר יותר כי לאב או לאם הייתה משפחה קודמת וילדים שנספו בשואה. הם היו "ילדי דור שני" שלא ידעו שהם כאלה.

הלב נקרע למשמע הסיפורים הללו. הוא נקרע גם מן הבדידות הפנימית התהומית של פזית.

אך למרות זאת, ולמרות שהספר מאד קריא, הוא אינו מפענח באמת את דמותה של פזית. לסופרת גם אין הסברים מדוע בחרה לספר את סיפורה של פזית. היא חוזרת על כך כמה פעמים לאורך הספר. אך לפי ראיון שנערך איתה ומצאתי ברשת, נראה כי גילתה כמה קווי דמיון בינה ובין פזית.

תחושותיי כלפי הספר הזה הן מאד מעורבות. יש בו חלקים טובים וחלקים אחרים שאינם מעניינים. יש בו גם כמה אמירות קשות של חדירה מיותרת לפרטיותה של פזית, שנראה לי שמן הראוי היה שלא יופיעו בספר. (למי שקרא – למשל סיפורה של מרים כבסה על דברים שאמרה פזית בימיה האחרונים).

התחושות המעורבות הן שהביאו אותי לא לדרג את הספר.

מחיקה ככפרה

לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.

השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר אחר, שלא ציפיתי ממנו להתחבר לאווירת יום כיפורים. אך בניגוד למצופה, היה היתה של יעל נאמן, הפתיע אותי בכך שהוא הצליח לאפשר לי להביט לפינות אפלות בחיי, להן אני בדרך כלל מבקש לעשות דליט, כאילו הן לא היו קיימות מעולם, באומץ ובכנות המאפשרים לגלות חמלה, ולחפש את האור הבוקע מתוך אפלת הסבל האנושי.

שם הספר, היה היתה, הוא היפוך מעניין לפתיחה הגנרית, של רבות מהאגדות המתחילות במלים: "היו היה פעם" והסיום המצופה מהן: "הם חיו באושר ועושר". בסיפור שלנו, פזית גיבורת העלילה, נשארה לבדה, ואף מתה בודדה. לנאמן יש נטייה גדולה, לתאר אנשים בשולי החברה, השונים, מבני אדם צפויים. לאנשים האלה יש אישיות, שאם נוכל לגעת בה, נדע יותר על בני האדם ועל עצמנו. זה תלוי במוכנות שלנו, להקשיב לאותם אנשים לא שגרתיים.

פזית פיין, דמות אמתית, נולדה להורים יהודים פולניים שורדי שואה, הייתה אדם שחייו היו החמצה גדולה, למרות כישרונותיה הרבים, בתרגום, עריכה, וכנראה בכתיבה. היא חייה בסתירה מתמדת, בין רצונה לחיות, לחוות וליצור, לבין רצונה למות, ברקע חייה היו מספר ניסיונות התאבדות, אך לרוב היא דאגה לעדכן את מכריה באותן ניסיונות. היא הייתה מוזרה, לעתים מוזנחת, וגם חולת נפש, אך היה לה צחוק ענק וכובש וברק אינטלקטואלי, חברים שסייעו לה, וגברים מעטים שבקשו את קרבתה, אך מעדויותיהם, אנחנו מבינים שנתקלו בחומה בצורה. בסוף חייה היא מחקה כל זכר לנוכחותה, אפילו את ההערות שרשמה בספריה, בטיפקס משני הצדדים, שאף אחד לא יוכל להתחבר למה שהייתה. מה גורם לאנשים לרצות למחוק את עברם, מעלה יעל נאמן שאלה גדולה?

פזית מייצגת, את הדור השני להורים שורדי שואה, כמי שספגה לנפשה את שבר הוריה כקורבנות. פזית מבלי שרצתה המשיכה להיות קורבן לטראומה, אובססיבית לעצמה, בעלת הערכה עצמית נמוכה, ועם נפש שרוטה שהפכה לפצועה. לפזית כקורבן, היה רצון להתנקות מהגוש השחור שהעיק על נפשה, באמצעות מחיקת חיים שהייתה בהם פגימות ממארת, האם מחיקה מקנה כפרה?

הספר הזה בצורה מפתיעה, חיבר אותי למושגים הקשורים לכיפורים, קורבן, חטאים, אשמה, כפרה, חרטה ומחילה. תחושת כיפור, התחזקה אצלי כשעברתי על רשימת הספרים בעלי המשמעות לנאמן, שנשאלה על ידי אחד ממראייניה, והשיבה באינסטינקטיביות, על שלושה שבשמם מציינים מושגי חרטה וכפרה: "כפרה" של איאן מקיואן, עוסק בכפרה על חטאי הילדות והנעורים, ברקע מלחמת העולם השנייה. "מחיקה" של תומס ברנהרד, כתגובה לתיעוב מהתרבות האוסטרית, המייצגת חטאי עבר נאצי והכחשה עכשווית הכרוכה בלאומנות וקתוליות. "מעבר לאשמה וכפרה", של ז'אן אמרי, בו נאמן ראתה השראה, עוסק במפגש בין אינטלקטואל לטראומת השואה, במקום בו התרבות והמילים הנעלות קרסו ואבדו משמעות. כתגובה לטראומה, בחר אמרי למחוק את עצמו בשתי דרכים, למחוק את עברו וזיקתו ליהדות, ולבסוף למחוק את עצמו, על ידי התאבדות, כי רק במוות קיימת וודאות. אין ספק שהספרים האלה, היוו השראה לנאמן בשעה שהתחקתה אחרי נפתולי נפשה של פזית.

נאמן מספרת גם על עצמה, על האופן בו היא הפכה אובססיבית לדמותה של פזית. מדוע היא מזדהה עם המוזרויות ואפלת נפשה? נאמן בכנות אומרת לנו, לי ולפזית הרבה מהמשותף, כמו הורים יוצאי שואה, פחדים משתקים, ודירות אפלות בתל אביב כעיר מקלט. נאמן מעורבת, בשונה מסופרים אחרים המציבים את עצמם כלא נראים. עמדה המחברת אותנו לפזית, באמפתיות מעוררת עצב.

נאמן, משלבת תיעוד וספרות בסגנון ייחודי. היא ראיינה כ - 30, אנשים הקשורים לחיי פזית, כל אחד מהם מציג נקודות מבט שונה, היוצרת תמונה תצרף חלקית, אותה כל אחד מאתנו מוזמן בדרכו להשלים, ולנסות באמצעותה לגעת בעולמה המורכב והאניגמטי של פזית. נגיעה המהווה הזדמנות לחיבור ולחשבון נפש, לטראומות ילדותנו, לכישלונות, להחמצות ולתבוסות, וגם גאווה וסיפוק מהצלחות. הנגיעה באמת, שלא פעם כואבת, מאפשרת השלמה וסליחה למה שאנחנו.

ביום כיפור הזה, הפעם אסלח לעצמי, ואבקש את סליחתם של מי שפגשתי בדרכי חיי, אך לא טרחתי לשאול אותם מעבר למה שלומך, בכדי שלא אקבל תשובות אמתיות המבקשות לגעת.

"'הבעיה שלי' אמרה לי הרבה פעמים 'הבעיה שלי היא שאני צוחקת כל הזמן. בגלל זה אנשים לא מתייחסים אלי ברצינות' אמרה וצחקה, התגללה מצחוק". (עמ' 165).

המשפט החנוך לוויני הזה נאמר על ידי פזית פיין, אישה שנולדה במחנה עקורים בגרמניה בשנת 1947 ונפטרה מסרטן בשנת 2002, אישה אקסצנטרית בכל מובן, מבריקה, חכמה, יצירתית ויצרית, שנונה, מוכשרת בכתיבה ותרגום, אך רדופת פחדים, אבדנות, סרקזם, קלסטרופוביה ודיכאון. רצון קיצוני לשמירת מרחק ולבדידות, אישיות אובססיבית, ויחד עם זאת כמיהה עזה להיות נאהבת, להיות ייחודית אצל האחר.

הספר מורכב מקולאז' של סיפורים שאספה נאמן במשך עשר שנים. את הסיפורים אספה מחברי ילדות, קרובי משפחה, שכנים, חברים מעבודתה כעורכת, הרופא שטיפל בה במחלתה האחרונה, ועוד. לפני מותה פזית מחקה בשיטתיות כל אזכור שלה, תמונות, הערות שכתבה בספרים, רישומים, מכתבים, דברים שכתבה. גופתה נתרמה למדע ורכושה נמסר. אך מסתבר שגם אדם שניסה בכל כוחו להישכח, עדיין קיים בלבם ובזיכרונם של האנשים, גם שנים אחרי מותו. המחברת עצמה ראתה את פזית פעם אחת בחייה, אך עם השנים, לאחר מותה של פזית, 'פגשה' אותה דרך אנשים שהכירו אותה בכל מיני צמתים, וכך נוצרה מעין רשת מאלה שהכירו אותה, רשת שלכדה את נאמן עצמה, בלי שהצליחה לתת לעצמה או לקוראים תשובה מדוע לכתוב את הספר הזה. וכך נולד הספר יוצא הדופן הזה שמתגלגל דרך סיפורים של אנשים, שמובאים בשמותיהם האמיתיים יש לציין, שמביאים את הזווית שלהם, והם מפנים את נאמן לעוד מישהו שהכיר את פזית, שגם הוא מספר את הזווית שלו, וכך מתרחב האריג וגדל ומאפשר לראות עוד ועוד 'פזית'.

אישיות של אדם נבנית ומתפתחת, מלבד הגנטיקה כמובן, מרשימה אינסופית של מקרים, חוויות, מחשבות ומפגשים, וכמובן הורים, אחים, חברים, היסטוריה משפחתית, וכך נערמים להם חומרי הבניין שעם השנים מהווים את האישיות הייחודית שכנראה בשלב מסוים מתקבעת, אך באופן אוקסימורוני עדיין ממשיכה להשתנות בלי הרף. הדבר הייחודי אצל פזית, אבל לא רק אצלה, אלא אצל הדור הזה, היה שהוא הדור שנהרה מיד אחרי המלחמה, בדרך חזרה מהמחנות, ביציאה מהמחבואים ובמחנות העקורים. קשה להבין כמה הדבר הזה חורת וצורב את הנפש. הם היו הדור השני כשעוד לא נולד המושג הזה (נאמן מכנה אותם דור 1.1), לשואה עוד לא היה שם, קראו לה 'שַׁם' או פשוט 'המלחמה'. הניצולים לא דיברו, לא סיפרו, אבל החשיכה שהייתה כל הזמן ברקע, הייתה נוראית. השכונה שבה גדלה פזית, הייתה מלאה בדירות שקטות של ניצולים שותקים.

זה סיפור לא קל, אינטימי וחשוף, על אישה אחת, על חייה, על מותה, על הזכרונות, ועל השכחה. ואף שאי אפשר לקרוא לו סיפור של דור, יש גם את זה. מסתבר שפעולת המחיקה, כמו באומנות, לפעמים רק מעצימה את ההעדר, את החלל, את האיִן.

"שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. בעוד שנה נאמר: 'מה כבר שנה?' ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו". (צטוט של חנוך לוין שמובא בעמ' 220).

עשרים ושישה עמודים, זה מה שנדרש לי כדי להבין שהפעם זה לא בשבילי. אולי בעיקר להבין שמצפוני המלוכלך, לא ייתן לי לקחת חלק במאורע שנקרא 'היה היתה' מבית היוצר של יעל נאמן (כבודה במקומו מונח).
מאז שהגעתי למסקנה הנחרצת, שוכב לפני הטקסט הזה, כמו תפוח אדמה אפוי שהרחיק לכת, מהסוג שהריח החמים-נעים שלו התפוגג כבר, או הפך מאוס ומיותר.
מדובר בטקסט שהשאיר בי תחושה לא נעימה, מלווה בניחוח אפל וטעם מר.

זה התחיל בקריאה עניינית של ביוגרפיה (ואפילו לא מהזן היבש), שמקורה באיסוף פרטים קטנים עד קטנים מאוד על גיבורה מיוחדת, רובו לאחר מותה (שאחרת היתה חובתם של העוסקים במלאכה, לקבל הסכמתה ואת זו, ספק אם היו זוכים לקבל). המשיך, בין שורות יצירה שהרגישה צהובה בקצוות, גם אם נוטה להערצה קלה ורחוקה משמחה לאיד, והסתיים (אצלי) בשאלות 'למה?' ו'למי הזכות?'.

כי אחרי הכל, בלתי נסבלת בעיני העובדה המצערת שלמרות שפזית (סילביה) פיין, גיבורת 'היה היתה', העדיפה (ככל הנראה), שלא יחשפו קורותיה, מצא מישהו לנכון, לעשות כן לאחר מותה ואם יורשה לי להדגיש, כנראה שבניגוד גמור לרצונה.

אם נאמין לכתוב, שהרי כותבת 'היה היתה', היא כותבת ביוגרפיות מנוסה, מושא היצירה היתה אישה אינטליגנטית מאין כמותה, שונה, שנונה, מיוחדת ואפילו חריגה בנוף (וכידוע, אין טוב מחריגה, בכדי לעורר עניין). אלא שכל נפלאות השפה העברית שנרעיף על זכרה, לא ישנו ככל הנראה את רצונה (או במקרה זה, את אי רצונה).

אותו עקרון מתנגד, שימש וימשיך לשמש אותי, מול אלה שאמרו (ועוד יאמרו), כי פזית (סילביה) פיין, גיבורה נסתרת שטרחה למחוק ולהשמיד את כתביה טרם מותה הבלתי נמנע, היא סימן וסמל לבני הדור השני לניצולי השואה היהודית וככזו, היא גם מקרה מבחן מעניין המאיר קורותיו של דור. כל שנותר לי לענות לאלה, מסתכם ב'אז מה?'.

עד שהבנתי
במהלך מעט העמודים שקראתי, עצרתי כהרגלי לסמן משפטים שאהבתי (וגם כמה שפחות). מאוחר יותר ובמחשבה נוספת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהימנע מלצטט את אלה שמקורם בספר המדובר.
לפני הרבה שנים למדתי שבמקרים בהם אני לא מסכימה עם רעיון, עדיף יהיה שלא אקח חלק בביצועו.

אחרי הכל, פזית (סילביה) פיין, שהייתה ככל הנראה אישה יוצאת דופן (כפי שהבהרתי והובהר עוד לפני), לא רצתה לקחת חלק בפסטיבל התקשורתי של החיים החברתיים ובכלל. כך שלא משנה עד כמה נעלה אותה ואת שכמותה על נס, את העובדה הזו, נראה שלא נשנה.

ולא, לא חשוב כמה פעמים נגיד לעצמנו 'היא היתה מיוחדת', 'זו דרכו של דור', 'הכל נאמר לטובה', 'חבל לפספס', או 'זכותו של הציבור לדעת', בעיני, משפט המפתח בסל הטיעונים, תמיד ישאר 'היא פשוט לא רצתה להיות חלק מכל זה'.

לא נגעתי, מבחינתי חבל, Karma Is A....

לסקירות נוספות (ומוצלחות יותר) https://misskipod.blogspot.com/

ספר נדיר על אישה נדירה שחיה כאן בינינו וכאילו איש לא ידע מקיומה

קריאת הספר הזה היא חוויה מיוחדת.
להיכנס לחייה הפרטיים של דמות אמיתית שחייתה ביננו - מוזר ושונה.
פזית פיין שחייתה בצנעה ובבדידות, מסתבר, תוך כדי הסיפור שהייתה מוכרת לרבים.
דמותה הולכת ונבנית טלאי תפור לטלאי - סיפורי מכריה ומוקיריה, והם נארגים בידה האמונה של יעל נאמן.
ומתוך סיפור חייה קמים וניצבים גם ימיה הראשונים של המדינה, שרידי השואה שהגיעו אליה, אך לעולם לא ניצלו מן הזיכרונות , והם תוקפת אותם בסיוטים אינסופיים, ימי השכונות הראשונות בחולון, צפון תל אביב על רחובותיה הישנים, חיי הנוער המתבגר ועוד...
ופתאום מסתבר שרבים וטובים ואף מפורסמים קשורים באחת מתחנות חייה של פזית, למרות שחייתה בצנעה, בבדידות מסויימת ונעלמה מן החיים בלא שהשאירה עקבות.
עבורי קריאת הספר הייתה חוויה מרתקת, מעניינת וייחודית.

חיכיתי לסיים את הספר כדי לכתוב לכם ביקורת עליו. והנה. סיימתי אותו ופתאום לא ידעתי מה אומר עליו. אולי כמו הטקסט של תומר ברנהרד "מחיקה" המצוטט בפתח הספר, גם אצלי דומה: "אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכל פועל נגדנו ונגד משימה כזאת". הספר עצמו הוא מאבק. מאבק בין הנכחה ומחיקה. במרכזו נחקרת דמותה של פזית, בת להורים שורדי שואה שנולדה בעצמה במחנה העקורים בגרמניה. דמות של קוראת מיוחדת, של מתרגמת בחסד (כנראה) של אדם יוצא דופן ועם זאת נשכח. פזית בחרה במודע להתקיים באופן מנותק מן החיים ככל הניתן ולעשות כל שביכולתה למחות את זכרה בעת תצא מן העולם. אפשר לראות את הספר כהתמרדות למול משאלה זו, כמו אולי גם את פרסום כתבי קפקא ע"י מקס ברוד. למעוניינים חשבו על שאלות המוסר והאתיקה. באנוכיותי לא היתי רוצה לדמיין את ברוד ילד טוב וצייתן כמו שלא היתי רוצה לחיות בעולם שבו קפקא אינו מונח על שום מדף.
עם זאת, בשונה מהדוגמה שנתתי, כאן מדובר בדמות ביוגרפית ממש. בדומה לציטוט בסוף הספר מאת נטליה גינצבורג, ב"אמרות משפחה": "המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר... כמה מהם מן הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם." מדובר בצמצום ניכר של דרגות החופש, של הסופר, של משתתפי הספר וגם שלנו - הקוראים. חלק מן הדמויות מוכרות לנו בציבוריות הישראלית (כמו עליזה אולמרט למשל, אביגדור פלדמן ואחרים) דבר שעשוי להפריע לי כשאני רוצה להכנס לתוך ספר, רובי ככולי.
על אף כל מה שנכתב עד כאן, זהו בעיני ספר מומלץ. אם כי, איני משלה את עצמי שיתאים לרבים. עבורי היתה בו תחושה של אפשרות להכנס למרחב הכי אינטימי של אשה אחת אמיתית כדי לספר דרכה מהי שואה. מהי ילדות מוכה. מהי אהבה שלא מומשה. מהי הפרעת נפש. מהי משאלה למחיקה עצמית מוחלטת ובו בזמן רצון לקיום נוכח וחסר גבולות.

זה ספר שריגש אותי, אף שלא הכרתי את הדמויות בו. הציטוטים מהספרות החיצונית העשירו לי מאוד, הרחיבו את הקלסטרופוביה הנפשית של פזית ועוררו תאבון.

לסיכום, ממליצה עם כוכבית*

קראתי בעבר את סיפרה של יעל נאמן "היינו העתיד" על ילדותה ונעוריה בקיבוץ ודווקא די אהבתי אותו
כך שהיו לי ציפיות כשהתחלתי לקרוא את סיפרה זה החדש יותר.
ואכן נאמן כותבת באופן רהוט וקריא מאוד ועל כך ממש אין לי טענות. אלא שהבעיה בספר הזה היא על מה היא כותבת או יותר נכון על מי היא כותבת...
כשהייתי ילד קראתי את הספר "חברים מספרים על ג'ימי", על אותו ג'ימי בנו של הצייר מנחם שמי, שנהרג במלחמת השחרור. מאז הספקתי לקרוא עשרות ספרים וקונטרסים ובהם פרקי זיכרונות בעיקר על חיילים שנפלו. אז באופן די מוזר לדעתי הספר הזה דומה בדיוק לספרים הללו.
אז כשמוציאים ספר זיכרון והנצחה לחייל שנפל, אפשר להבין ולהזדהות עם הכתוב ועם הרצון בעיקר של בני המשפחה, להנציח במשהו את האובדן הנורא של חיים צעירים שנגדעו... אלא שכאן לא מדובר בחייל;
מדובר כאן במה שאנשים מספרים לאחר המוות, על אישה שעלתה כילדה יחידה עם הוריה, בעליה הפולנית של החצי השני של שנות החמישים.
אז נכון, היא הייתה חכמה מאוד ועבדה כמגיהה ומתרגמת ואולי היו לה עוד כישרונות. אבל למה לעזאזל זכתה דווקא היא בשמה המלא והנכון, שמישהי תעשה מחקר מעמיק עליה תראיין חברות וחברים שהיא פגשה במהלך חייה ואפילו לא תלביש זאת בצורה ספרותית! אלא תביא דברים בשם אומרם. כלומר "שרה סיפרה" עודד מספר" וכו' (ובסוף הספר מובאת רשימה עם תמצית ביוגרפית של אותם "מְסַפְּרִים")
אותה אישה סבלה מבעיות נפשיות וניסתה להתאבד אי-אילו פעמים ובסופו של דבר מתה ממחלת הסרטן.
זה מצער לשמוע ונכון שלכל אדם יש את סיפור חייו, אבל לדעתי אין זה מצדיק בכלל, כתיבת ספר שמתיימר להיות "ספרות", על אותה דמות שלא הגיעה לשום הישגים מיוחדים; היא לא הייתה אמנית ולא הייתה סופרת. היא לא קיבלה את פרס נובל ולא הייתה מנהיגה פוליטית... אלא הייתה בן אדם רגיל כמו כל אחד מאיתנו. ובכל זאת אנחנו מדווחים כאן בפרטי פרטים על הבתים בהם היא גרה ועל יחסיה עם חבריה
ומקבלים אמנם תמונה שלמה על אותה אישה איך גדלה בבית הוריה ועם מי אבל אני שואל את עצמי למה דווקא היא? ועם כל הכבוד מה היה מיוחד בה כל כך?
לפני המון שנים למדתי באוניברסיטה ובין השאר למדתי גם איך כותבים עבודה סמינריונית עם הערות שוליים ורשימה ביבליוגרפית. למעשה כל כך הצלחתי בכתיבה של אותן עבודות וכתבתי אותן כל כך בקלילות עד שתקופה מסוימת אפילו שקלתי לעסוק בכך בצורה מקצועית...
ובכן אם אתם דווקא רוצים לדעת, הספר הזה נשמע ונקרא לי כמו עבודה סמינריונית מורחבת, שהנושא שלה הוא במקרה, אותה אישה שהייתה אלמונית עד לפרסום הספר הזה. בשביל לכתוב ספר כזה צריך אמנם לדעת עברית היטב אך אין צורך בכישרון ספרותי. לא כל עיתונאי שיודע לכתוב הוא גם סופר.
ולכן למרות שכללית אני מאוד אוהב ביוגרפיות - קראתי את הספר הזה עד תומו - אבל למרות שפע המידע המציצני שקיבלתי ממנו - לא אהבתי אותו! כי זה נראה לי כמו מחקר עיתונאי שיש בו רכילות ויש בו מציצנות אבל לא הרבה מעבר לכך.