ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן (Misskipod)

ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 2 בינואר, 2020
ע"י Misskipod

עשרים ושישה עמודים, זה מה שנדרש לי כדי להבין שהפעם זה לא בשבילי. אולי בעיקר להבין שמצפוני המלוכלך, לא ייתן לי לקחת חלק במאורע שנקרא 'היה היתה' מבית היוצר של יעל נאמן (כבודה במקומו מונח).
מאז שהגעתי למסקנה הנחרצת, שוכב לפני הטקסט הזה, כמו תפוח אדמה אפוי שהרחיק לכת, מהסוג שהריח החמים-נעים שלו התפוגג כבר, או הפך מאוס ומיותר.
מדובר בטקסט שהשאיר בי תחושה לא נעימה, מלווה בניחוח אפל וטעם מר.

זה התחיל בקריאה עניינית של ביוגרפיה (ואפילו לא מהזן היבש), שמקורה באיסוף פרטים קטנים עד קטנים מאוד על גיבורה מיוחדת, רובו לאחר מותה (שאחרת היתה חובתם של העוסקים במלאכה, לקבל הסכמתה ואת זו, ספק אם היו זוכים לקבל). המשיך, בין שורות יצירה שהרגישה צהובה בקצוות, גם אם נוטה להערצה קלה ורחוקה משמחה לאיד, והסתיים (אצלי) בשאלות 'למה?' ו'למי הזכות?'.

כי אחרי הכל, בלתי נסבלת בעיני העובדה המצערת שלמרות שפזית (סילביה) פיין, גיבורת 'היה היתה', העדיפה (ככל הנראה), שלא יחשפו קורותיה, מצא מישהו לנכון, לעשות כן לאחר מותה ואם יורשה לי להדגיש, כנראה שבניגוד גמור לרצונה.

אם נאמין לכתוב, שהרי כותבת 'היה היתה', היא כותבת ביוגרפיות מנוסה, מושא היצירה היתה אישה אינטליגנטית מאין כמותה, שונה, שנונה, מיוחדת ואפילו חריגה בנוף (וכידוע, אין טוב מחריגה, בכדי לעורר עניין). אלא שכל נפלאות השפה העברית שנרעיף על זכרה, לא ישנו ככל הנראה את רצונה (או במקרה זה, את אי רצונה).

אותו עקרון מתנגד, שימש וימשיך לשמש אותי, מול אלה שאמרו (ועוד יאמרו), כי פזית (סילביה) פיין, גיבורה נסתרת שטרחה למחוק ולהשמיד את כתביה טרם מותה הבלתי נמנע, היא סימן וסמל לבני הדור השני לניצולי השואה היהודית וככזו, היא גם מקרה מבחן מעניין המאיר קורותיו של דור. כל שנותר לי לענות לאלה, מסתכם ב'אז מה?'.

עד שהבנתי
במהלך מעט העמודים שקראתי, עצרתי כהרגלי לסמן משפטים שאהבתי (וגם כמה שפחות). מאוחר יותר ובמחשבה נוספת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהימנע מלצטט את אלה שמקורם בספר המדובר.
לפני הרבה שנים למדתי שבמקרים בהם אני לא מסכימה עם רעיון, עדיף יהיה שלא אקח חלק בביצועו.

אחרי הכל, פזית (סילביה) פיין, שהייתה ככל הנראה אישה יוצאת דופן (כפי שהבהרתי והובהר עוד לפני), לא רצתה לקחת חלק בפסטיבל התקשורתי של החיים החברתיים ובכלל. כך שלא משנה עד כמה נעלה אותה ואת שכמותה על נס, את העובדה הזו, נראה שלא נשנה.

ולא, לא חשוב כמה פעמים נגיד לעצמנו 'היא היתה מיוחדת', 'זו דרכו של דור', 'הכל נאמר לטובה', 'חבל לפספס', או 'זכותו של הציבור לדעת', בעיני, משפט המפתח בסל הטיעונים, תמיד ישאר 'היא פשוט לא רצתה להיות חלק מכל זה'.

לא נגעתי, מבחינתי חבל, Karma Is A....

לסקירות נוספות (ומוצלחות יותר) https://misskipod.blogspot.com/

20 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של Misskipod
» ביקורות נוספות על היה היתה

טוקבקים

+ הוסף תגובה

פרפר צהוב	פרפר צהוב (לפני 3 שנים ו-7 חודשים) מסכים. אפשר למצוא תירוץ לכל מעשה, אבל נדמה לי שאם נפסיק לחפש תירוצים נדע מה המעשה הנכון. היום יש מקרים מוזרים שמשום מה בית המשפט נעתר להם, גם ללא שום אינדיקציה שזה היה רצונו של האדם, כגון בקשה של הורים שכולים לשמור זרע של הבן שנהרג, למרות שהוא מעולם לא נתן לכך הרשאה מפורשת.
Misskipod	Misskipod (לפני 5 שנים ו-7 חודשים) אברש אמירי, תודה על ההבנה. את קפקא לא קראתי עדיין. מאז נחשפתי לרצונו ביחס לכתביו, ספק אם אקרא.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי	אַבְרָשׁ אֲמִירִי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים) גם אני נוטה לגישתך בנושא. לאחרונה התייחסתי למקרה דומה בתגובתי לסקירה שנכתבה על הספר "אני באה משם" של אמה רייס, אם כי אני לא בטוח שהנסיבות לגמרי זהות. לטעמי השאלה המוסרית המתעוררת בקריאה על אודות מי שביקש לחסות בצללים לעולם היא כזו שאין להשליך אחרי גו. למען האמת, פרסום ספר המגולל את קורותיה של האישה הוא בחזקת חילול מפורש של צוואתה ואני מתקשה לראות עצמי נותן יד למעשה ביודעין. במקרה דנן, השיפוט לכאורה מורכב יותר מכיוון שבהתרשם מהביקורות שנכתבו, יתכן שיש לספר חשיבות היסטורית או תיעודית בנושא חקר השואה בקרב בני הדור השני. למרות האמור, אינני בטוח שיש בזאת כדי להצדיק מעשה המנוגד כל כך לרוחה של האישה, משל הייתה קרדום לחפור בו - מושא מחקר מטעם שיקולים קרים ואינטלקטואליים. בכל אלה קיים ניסיון להצדיק ולגמד את העוול שנעשה לה בדמות המסמך הזה ולהאביד בתהום הנשייה את רצונה וכבודה של המנוחה, ואף גרוע מזה, את עובדת היותה אדם ונשמה באפו. זהו מוסר מסולף שדעתי אינה נוחה הימנו. כמובן שזו רק דעתי בנושא. לצערי הרב, אינני נקי כפיים ובעוונותיי הרבים קראתי בכתביו של פרנץ קפקא בעברי, אלא שאז עוד לא נודע לי על שציווה להשמידם לאחר מותו. על כך נאמר שאין מזכירים לבעל תשובה את מעשיו הראשונים. ;)
רץ	רץ (לפני 5 שנים ו-7 חודשים) אמנות - תפקידה לעורר ולהציג השקפות מנוגדות, ולהציג גם תחושות קשות, כך הוא הספר הזה ולכן הוא ספרות טובה בעיניי, בגישה זאת ההתייחסות שלך לגיטימית לחלוטין.
Misskipod	Misskipod (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) נעמי, רשאי ברמת מחיקת קיומו במשרד הפנים, כמובן שלא. משום שמדובר בעניינים שמקורם בניהול הכלל. אבל ברמת ׳אל תכתבו עלי ואל תעסקו בפומבי בענייני׳, לטעמי בהחלט רשאי. אם לא רשאי חוקית, לכל הפחות רשאי לבקש ובקשות מסוג זה (שוב, לדעתי) ראוי לכבד ולקיים. ספציפית לעניין, הרי לא היה קל לקושש מידע על הגברת (וקיימת כמובן עצם העובדה שהיה צריך לקושש) ועבודת ההכנה לספר, היתה עבודת ראיונות ואיסוף פרטי מידע. הכל, משום שהגברת עצמה, דאגה להיות אדם פרטי ככל האפשר. אז למה לא לכבד?
נעמי	נעמי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) שאלה מעניינת, האם אדם רשאי לדרוש את העלמותו, את מחיקת קיומו, ועד כמה יש לכבד את בקשתו, ועד איפה.
Misskipod	Misskipod (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) Yaelhar , עד שכתבת לא באמת ראיתי בטקסט שלי מחאה, אבל כן, במחשבה נוספת, מתברר שהוא בהחלט מחאתי. תודה על התגובה האוהדת, עשית לי נעים.
Misskipod	Misskipod (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) כרמליטה, אני משתדלת לראות דברים כפשוטם ובמיוחד כשמדובר בבגיר העומד על דעתו. בהתאם, אם פזית פיין שרפה את כתביה ודאגה להיות אדם פרטי מאוד, בקשה שלא תערך לוויה ועסקה רוב הזמן בפינוי הזירה התקשורתית שסביבה, אני מעדיפה לקבל את דעתה ולא לפשפש בפסיכולוגיה שאולי בעצם יצרה כאן הפוך על הפוך, סוג של קריאה לעזרה ורצון להיזכר. שמחה שאת מקבלת גם את תחושתי ושמחה שנהנית מהקריאה.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) מחאתך מקובלת עלי. גם אני נמנעת לקרוא ספרים שפוגעים מבחינתי באתיקה - במיוחד ספרים המבוססים על עבודתו של מישהו אחר או גניבות ספרותיות.
כרמלה	כרמלה (לפני 5 שנים ו-8 חודשים) מבינה את בחירתך, ושמחה שהוספת את המילה "כנראה" לפני אמירה נחרצת שפזית באמת לא רצתה להשאיר כל זכר. התלבטתי האם לקרוא, ובסוף החלטתי בחיוב וגם סיימתי את הספר. תוך כדי קריאה עלתה בי השאלה האם היה זה באמת רצונה של פזית. ואולי להיפך - בדומה להתראה שהיתה נותנת לפני נסיונות ההתאבדות שלה. היא גם אהבה מאד את קפקא שציווה לשרוף את כתביו ובקשתו לא מולאה למזלנו. יש בספר חלקים מאד מעניינים. במהלך כל הקריאה התנהל בתוכי ויכוח פנימי על עצם כתיבתו. בסוף הכרעתי: קיום רצונה - אם אכן היא מוחלט, היה מגשים את משאלת הנאצים למחות כל שם וזכר של יהודי, שכן למשפחתה לא היה כל המשך. יחד עם זאת היו מקרים במהם החדירה לפרטיות היתה מוגזמת והיה אפשר להשמיטם.