ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן
ספר טוב

---

"'הבעיה שלי' אמרה לי הרבה פעמים 'הבעיה שלי היא שאני צוחקת כל הזמן. בגלל זה אנשים לא מתייחסים אלי ברצינות' אמרה וצחקה, התגללה מצחוק". (עמ' 165).

המשפט החנוך לוויני הזה נאמר על ידי פזית פיין, אישה שנולדה במחנה עקורים בגרמניה בשנת 1947 ונפטרה מסרטן בשנת 2002, אישה אקסצנטרית בכל מובן, מבריקה, חכמה, יצירתית ויצרית, שנונה, מוכשרת בכתיבה ותרגום, אך רדופת פחדים, אבדנות, סרקזם, קלסטרופוביה ודיכאון. רצון קיצוני לשמירת מרחק ולבדידות, אישיות אובססיבית, ויחד עם זאת כמיהה עזה להיות נאהבת, להיות ייחודית אצל האחר.

הספר מורכב מקולאז' של סיפורים שאספה נאמן במשך עשר שנים. את הסיפורים אספה מחברי ילדות, קרובי משפחה, שכנים, חברים מעבודתה כעורכת, הרופא שטיפל בה במחלתה האחרונה, ועוד. לפני מותה פזית מחקה בשיטתיות כל אזכור שלה, תמונות, הערות שכתבה בספרים, רישומים, מכתבים, דברים שכתבה. גופתה נתרמה למדע ורכושה נמסר. אך מסתבר שגם אדם שניסה בכל כוחו להישכח, עדיין קיים בלבם ובזיכרונם של האנשים, גם שנים אחרי מותו. המחברת עצמה ראתה את פזית פעם אחת בחייה, אך עם השנים, לאחר מותה של פזית, 'פגשה' אותה דרך אנשים שהכירו אותה בכל מיני צמתים, וכך נוצרה מעין רשת מאלה שהכירו אותה, רשת שלכדה את נאמן עצמה, בלי שהצליחה לתת לעצמה או לקוראים תשובה מדוע לכתוב את הספר הזה. וכך נולד הספר יוצא הדופן הזה שמתגלגל דרך סיפורים של אנשים, שמובאים בשמותיהם האמיתיים יש לציין, שמביאים את הזווית שלהם, והם מפנים את נאמן לעוד מישהו שהכיר את פזית, שגם הוא מספר את הזווית שלו, וכך מתרחב האריג וגדל ומאפשר לראות עוד ועוד 'פזית'.

אישיות של אדם נבנית ומתפתחת, מלבד הגנטיקה כמובן, מרשימה אינסופית של מקרים, חוויות, מחשבות ומפגשים, וכמובן הורים, אחים, חברים, היסטוריה משפחתית, וכך נערמים להם חומרי הבניין שעם השנים מהווים את האישיות הייחודית שכנראה בשלב מסוים מתקבעת, אך באופן אוקסימורוני עדיין ממשיכה להשתנות בלי הרף. הדבר הייחודי אצל פזית, אבל לא רק אצלה, אלא אצל הדור הזה, היה שהוא הדור שנהרה מיד אחרי המלחמה, בדרך חזרה מהמחנות, ביציאה מהמחבואים ובמחנות העקורים. קשה להבין כמה הדבר הזה חורת וצורב את הנפש. הם היו הדור השני כשעוד לא נולד המושג הזה (נאמן מכנה אותם דור 1.1), לשואה עוד לא היה שם, קראו לה 'שַׁם' או פשוט 'המלחמה'. הניצולים לא דיברו, לא סיפרו, אבל החשיכה שהייתה כל הזמן ברקע, הייתה נוראית. השכונה שבה גדלה פזית, הייתה מלאה בדירות שקטות של ניצולים שותקים.

זה סיפור לא קל, אינטימי וחשוף, על אישה אחת, על חייה, על מותה, על הזכרונות, ועל השכחה. ואף שאי אפשר לקרוא לו סיפור של דור, יש גם את זה. מסתבר שפעולת המחיקה, כמו באומנות, לפעמים רק מעצימה את ההעדר, את החלל, את האיִן.

"שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. בעוד שנה נאמר: 'מה כבר שנה?' ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו". (צטוט של חנוך לוין שמובא בעמ' 220).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על היה היתה