ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן
ספר מעולה

---

מחיקה ככפרה

לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.

השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר אחר, שלא ציפיתי ממנו להתחבר לאווירת יום כיפורים. אך בניגוד למצופה, היה היתה של יעל נאמן, הפתיע אותי בכך שהוא הצליח לאפשר לי להביט לפינות אפלות בחיי, להן אני בדרך כלל מבקש לעשות דליט, כאילו הן לא היו קיימות מעולם, באומץ ובכנות המאפשרים לגלות חמלה, ולחפש את האור הבוקע מתוך אפלת הסבל האנושי.

שם הספר, היה היתה, הוא היפוך מעניין לפתיחה הגנרית, של רבות מהאגדות המתחילות במלים: "היו היה פעם" והסיום המצופה מהן: "הם חיו באושר ועושר". בסיפור שלנו, פזית גיבורת העלילה, נשארה לבדה, ואף מתה בודדה. לנאמן יש נטייה גדולה, לתאר אנשים בשולי החברה, השונים, מבני אדם צפויים. לאנשים האלה יש אישיות, שאם נוכל לגעת בה, נדע יותר על בני האדם ועל עצמנו. זה תלוי במוכנות שלנו, להקשיב לאותם אנשים לא שגרתיים.

פזית פיין, דמות אמתית, נולדה להורים יהודים פולניים שורדי שואה, הייתה אדם שחייו היו החמצה גדולה, למרות כישרונותיה הרבים, בתרגום, עריכה, וכנראה בכתיבה. היא חייה בסתירה מתמדת, בין רצונה לחיות, לחוות וליצור, לבין רצונה למות, ברקע חייה היו מספר ניסיונות התאבדות, אך לרוב היא דאגה לעדכן את מכריה באותן ניסיונות. היא הייתה מוזרה, לעתים מוזנחת, וגם חולת נפש, אך היה לה צחוק ענק וכובש וברק אינטלקטואלי, חברים שסייעו לה, וגברים מעטים שבקשו את קרבתה, אך מעדויותיהם, אנחנו מבינים שנתקלו בחומה בצורה. בסוף חייה היא מחקה כל זכר לנוכחותה, אפילו את ההערות שרשמה בספריה, בטיפקס משני הצדדים, שאף אחד לא יוכל להתחבר למה שהייתה. מה גורם לאנשים לרצות למחוק את עברם, מעלה יעל נאמן שאלה גדולה?

פזית מייצגת, את הדור השני להורים שורדי שואה, כמי שספגה לנפשה את שבר הוריה כקורבנות. פזית מבלי שרצתה המשיכה להיות קורבן לטראומה, אובססיבית לעצמה, בעלת הערכה עצמית נמוכה, ועם נפש שרוטה שהפכה לפצועה. לפזית כקורבן, היה רצון להתנקות מהגוש השחור שהעיק על נפשה, באמצעות מחיקת חיים שהייתה בהם פגימות ממארת, האם מחיקה מקנה כפרה?

הספר הזה בצורה מפתיעה, חיבר אותי למושגים הקשורים לכיפורים, קורבן, חטאים, אשמה, כפרה, חרטה ומחילה. תחושת כיפור, התחזקה אצלי כשעברתי על רשימת הספרים בעלי המשמעות לנאמן, שנשאלה על ידי אחד ממראייניה, והשיבה באינסטינקטיביות, על שלושה שבשמם מציינים מושגי חרטה וכפרה: "כפרה" של איאן מקיואן, עוסק בכפרה על חטאי הילדות והנעורים, ברקע מלחמת העולם השנייה. "מחיקה" של תומס ברנהרד, כתגובה לתיעוב מהתרבות האוסטרית, המייצגת חטאי עבר נאצי והכחשה עכשווית הכרוכה בלאומנות וקתוליות. "מעבר לאשמה וכפרה", של ז'אן אמרי, בו נאמן ראתה השראה, עוסק במפגש בין אינטלקטואל לטראומת השואה, במקום בו התרבות והמילים הנעלות קרסו ואבדו משמעות. כתגובה לטראומה, בחר אמרי למחוק את עצמו בשתי דרכים, למחוק את עברו וזיקתו ליהדות, ולבסוף למחוק את עצמו, על ידי התאבדות, כי רק במוות קיימת וודאות. אין ספק שהספרים האלה, היוו השראה לנאמן בשעה שהתחקתה אחרי נפתולי נפשה של פזית.

נאמן מספרת גם על עצמה, על האופן בו היא הפכה אובססיבית לדמותה של פזית. מדוע היא מזדהה עם המוזרויות ואפלת נפשה? נאמן בכנות אומרת לנו, לי ולפזית הרבה מהמשותף, כמו הורים יוצאי שואה, פחדים משתקים, ודירות אפלות בתל אביב כעיר מקלט. נאמן מעורבת, בשונה מסופרים אחרים המציבים את עצמם כלא נראים. עמדה המחברת אותנו לפזית, באמפתיות מעוררת עצב.

נאמן, משלבת תיעוד וספרות בסגנון ייחודי. היא ראיינה כ - 30, אנשים הקשורים לחיי פזית, כל אחד מהם מציג נקודות מבט שונה, היוצרת תמונה תצרף חלקית, אותה כל אחד מאתנו מוזמן בדרכו להשלים, ולנסות באמצעותה לגעת בעולמה המורכב והאניגמטי של פזית. נגיעה המהווה הזדמנות לחיבור ולחשבון נפש, לטראומות ילדותנו, לכישלונות, להחמצות ולתבוסות, וגם גאווה וסיפוק מהצלחות. הנגיעה באמת, שלא פעם כואבת, מאפשרת השלמה וסליחה למה שאנחנו.

ביום כיפור הזה, הפעם אסלח לעצמי, ואבקש את סליחתם של מי שפגשתי בדרכי חיי, אך לא טרחתי לשאול אותם מעבר למה שלומך, בכדי שלא אקבל תשובות אמתיות המבקשות לגעת.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על היה היתה