קראתי בעבר את סיפרה של יעל נאמן "היינו העתיד" על ילדותה ונעוריה בקיבוץ ודווקא די אהבתי אותו
כך שהיו לי ציפיות כשהתחלתי לקרוא את סיפרה זה החדש יותר.
ואכן נאמן כותבת באופן רהוט וקריא מאוד ועל כך ממש אין לי טענות. אלא שהבעיה בספר הזה היא על מה היא כותבת או יותר נכון על מי היא כותבת...
כשהייתי ילד קראתי את הספר "חברים מספרים על ג'ימי", על אותו ג'ימי בנו של הצייר מנחם שמי, שנהרג במלחמת השחרור. מאז הספקתי לקרוא עשרות ספרים וקונטרסים ובהם פרקי זיכרונות בעיקר על חיילים שנפלו. אז באופן די מוזר לדעתי הספר הזה דומה בדיוק לספרים הללו.
אז כשמוציאים ספר זיכרון והנצחה לחייל שנפל, אפשר להבין ולהזדהות עם הכתוב ועם הרצון בעיקר של בני המשפחה, להנציח במשהו את האובדן הנורא של חיים צעירים שנגדעו... אלא שכאן לא מדובר בחייל;
מדובר כאן במה שאנשים מספרים לאחר המוות, על אישה שעלתה כילדה יחידה עם הוריה, בעליה הפולנית של החצי השני של שנות החמישים.
אז נכון, היא הייתה חכמה מאוד ועבדה כמגיהה ומתרגמת ואולי היו לה עוד כישרונות. אבל למה לעזאזל זכתה דווקא היא בשמה המלא והנכון, שמישהי תעשה מחקר מעמיק עליה תראיין חברות וחברים שהיא פגשה במהלך חייה ואפילו לא תלביש זאת בצורה ספרותית! אלא תביא דברים בשם אומרם. כלומר "שרה סיפרה" עודד מספר" וכו' (ובסוף הספר מובאת רשימה עם תמצית ביוגרפית של אותם "מְסַפְּרִים")
אותה אישה סבלה מבעיות נפשיות וניסתה להתאבד אי-אילו פעמים ובסופו של דבר מתה ממחלת הסרטן.
זה מצער לשמוע ונכון שלכל אדם יש את סיפור חייו, אבל לדעתי אין זה מצדיק בכלל, כתיבת ספר שמתיימר להיות "ספרות", על אותה דמות שלא הגיעה לשום הישגים מיוחדים; היא לא הייתה אמנית ולא הייתה סופרת. היא לא קיבלה את פרס נובל ולא הייתה מנהיגה פוליטית... אלא הייתה בן אדם רגיל כמו כל אחד מאיתנו. ובכל זאת אנחנו מדווחים כאן בפרטי פרטים על הבתים בהם היא גרה ועל יחסיה עם חבריה
ומקבלים אמנם תמונה שלמה על אותה אישה איך גדלה בבית הוריה ועם מי אבל אני שואל את עצמי למה דווקא היא? ועם כל הכבוד מה היה מיוחד בה כל כך?
לפני המון שנים למדתי באוניברסיטה ובין השאר למדתי גם איך כותבים עבודה סמינריונית עם הערות שוליים ורשימה ביבליוגרפית. למעשה כל כך הצלחתי בכתיבה של אותן עבודות וכתבתי אותן כל כך בקלילות עד שתקופה מסוימת אפילו שקלתי לעסוק בכך בצורה מקצועית...
ובכן אם אתם דווקא רוצים לדעת, הספר הזה נשמע ונקרא לי כמו עבודה סמינריונית מורחבת, שהנושא שלה הוא במקרה, אותה אישה שהייתה אלמונית עד לפרסום הספר הזה. בשביל לכתוב ספר כזה צריך אמנם לדעת עברית היטב אך אין צורך בכישרון ספרותי. לא כל עיתונאי שיודע לכתוב הוא גם סופר.
ולכן למרות שכללית אני מאוד אוהב ביוגרפיות - קראתי את הספר הזה עד תומו - אבל למרות שפע המידע המציצני שקיבלתי ממנו - לא אהבתי אותו! כי זה נראה לי כמו מחקר עיתונאי שיש בו רכילות ויש בו מציצנות אבל לא הרבה מעבר לכך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
