ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן
ספר טוב

---

גרתי בויזל 3 בשנת 99 כ7 שנים אחרי שפזית גרה שם. הייתי משוכנע בכך עד שחזרתי לשכונה שגרתי בה וגילית שגרתי ברחוב יהלל – קרוב אבל לא בדיוק. אני לא חושב שהייתי מצליח להיות עד מהימן.
פזית ( סילביה ) פיין נפטרה ב2002 וביקשה להמחק. יעל נאמן פגשה אותה לרגע בויזל 3 אבל הן מעולם לא דיברו והיא לא הכירה אותה.
עשר שנים לאחר מותה נאמן פוגשת באקראי אנשים שמזכירים את פזית ומחליטה לחפור ולהוציא את זכרה מן האוב. למה? גם היא לא בדיוק מצליחה להבין.
כשיצא הספר התעורר הדיון האם זה מוסרי לכתוב ספר על אדם שלא רצה להשאר בזכרון, על אישה שגזרה עצמה מתמונות ומחקה את הערותיה מספרים ושביקשה שלא תהה לה הלוויה כדי שחבריה לא יפגשו וידבר עליה.
יעל נאמן מתייחסת הרבה לנקודה הזאת. היא לא מתנצלת על הפעולה אלא מנסה להבין אותה ונותנת מקום לביקורת. היא מנסה להסביר אותה בעקיפין בצורה שלא ניתן לדעת אם מכוונת או לא :
1. היא מתארת את האובססיה לכתוב על פיין שמתודלקת ממקור לא ידוע ומכך שנוצרים הרבה צירופי מקרים בהם השם של פזית פיין פוגש אותה – אישה שלא הכירה אותה. כאילו משהו מיסטי מבקש להתגלות. גם מתיאור אופיה של פזית אפשר לראות שהיא תמיד נעה בשני וקטורים הפוכים וכך מול הכוח שדרש מחיקה , קיים הוקטור שדורש הכרה.
זה לא נאמר כמו שכתבתי אלו רשמיי וזה נוכח.
2. היא מציינת שפזית פיין מאוד אהבה את קפקא ואם העולם היה מקשיב לרצונו של קפקא לא היה קפקא.

מי הייתה פזית פיין? , אשאיר זאת למי שירצה לקרוא אבל למען האמת דמותה המאוד מוחשית שעולה בין דפי הספר נמוגה בין העדויות עליה וכך גם בספר שמעלה באוב את דמותה היא סוג של נעלמת.
יעל נאמן תשאלה את האנשים שהכירו את פזית בילדותה בחולון ובבגרותה בתל אביב. היא תשאלה את חבריה ואת משפחתה ולפעמים אנשים שרק חלפו לידה. מכל נשאל היא הוציאה זווית של פזית בזמן ובמרחב אבל לא הסתפקה בכך. מכל מתושאל היא גם שאבה\שאלה את הסיפור הפרטי שלהם גם הסיפור שלא היה קשור במישרין לפזית.
דמיינו את השבלונות הללו שמשמשות לגרפיטי , לדוגמא , ובהן יש דמות גזורה שמתיזים עליה צבע ועל הקיר נשארת הדמות הגזורה. הספר הזה הוא הצבעים שנשארים על השבלונה סביב הדמות הגזורה.
כך בעצם נפרשת מול הקורא חולון של שנות החמישים שישים עם המורה מכיתה ד שכפתה על הילדים של המהגרים לשנות את שמם לשם ישראלי וכך סילביה הפכה לפזית. יש לי מכרה שעלתה מחבר העמים ורק בשנים האחרונות שבה לשמה סווטלאנה מהשם העיברי מלא האור שניתן לה כשעלתה כאילו לא הרבה השתנהבארבעים השנים בין ילדותה של פזית לעליתה של סווטלאנה.
כך נחשף הקורא לדור השני לשואה ת לאותם ילדים שגדלו להורים שיצאו מהתופת והמחיר שזה גבה. אני לא בא ממשפחה של ניצולי שואה, סבי וסבתי עלו בנפרד לפני השואה ורוב משפחתם נמחתה שם אבל הם לא באו עם התופת. לגדול במדינת ישראל ,אי אפשר להתחמק מזכר השואה ומהעדויות וגם יצא לי לדבר ולקרוא על דור שני ושלישי אבל הספר הזה ממרום גילי גרם לאסימון ליפול בהבנה מהו הדור השני ועם מה התמודדו.
אני זוכר שבילדותי קראתי את בשם כל בני ביתי של מרטין גריי . לאורך השנים מה שנשאר לי ממנו זו הגבורה של אדם שמאבד את משפחתו ומקים חדשה. יש בספר עדות של אביגדור פלדמן ,שדרכו הפגישה אותו עם פזית פיין ,על אביו שיצא לעבודה וכשחזר אישתו ובנו בן השלוש לא היו שם יותר ועל הדרך בה בנו ( אחיו של פלדמן ) מצא את מותו. אולי זה כי בגרתי וכנראה בגלל שיש לי ילדה בת שלוש אבל המחשבה על אותו ילד ועל האבא שלימים ינשא בשנית ויביא לעולם את אביגדור פלדמן לא יוצאת מראשי.

יש עוד הרבה בספר ולמרות שדמותה של פיין מרתקת לכאורה היה אפשר לעשות פרויקט כזה על כל רוב האנשים ולבנות סיפור של תקופה – לכאורה בלבד – לא אקח את זה מזכרה של פזית סילביה פיין.

אני לא רואה סרטים דקומנטריים , אני לא קורא ממוארים או ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות. אני אפילו לא אוהב ספרים שכתוב עליהם מבוסס על סיפור אמיתי. אני מרגיש שיש בכך משהו שמגביל את הדמיון. זה קרה ואני צריך מומצא. גם מומצא בתוך מציאות קיימת זה טוב אבל לא אמיתי , כך שלא הייתי אמור לקרוא את הספר הזה , לא הייתי אמור לאהוב אותו ( כן שמתי לב שבזמן האחרון הביקורות שלי אומרות את המשפט הזה אבל הוא נכון ). שמעתי אותו באודיו בהקראה נפלאה של ליליאן ברטו ( שמעכשיו זהו קולה של יעל נאמן לא משנה מה תגיד ). הספר משך אותי מהרגע הראשון . אני לא תמיד יודע מה הקסם הזה שמבדיל בין ספר טוב או ספר שאוהב לספר שלא ,פה משהו בכתיבה המעט יבשה של נאמן עבד וסיקרן.
אם הייתי צריך לשים אותו בקטגוריות הוא נכנס לי באותה משבצת של hhhh של לורן בינה למרות שאין בהם שום קשר ודמיון – משהו בספר דקומנטרי שמערב את לבטי הסופר על מה ואיך לכתוב אותו.

סיכמתי לא מזמן את שנת הקריאה של 2021.זו הייתה השנה שקראתי בה הכי הרבה מזה מעל לעשור גם בלי האודיו. כתבתי שאהבתי את רוב הספרים שקראתי וחלקם היו מצויינים אבל לעומת שנה שעברה לא היו לי ספרי וואו. הספר הזה למרות שלא קיבל ממני 5 כוכבים הוא הכי קרוב לוואו שהיה לי, הוא מטלטל הוא מסקרן הוא ממולץ מאוד גם למי שזו לא כוס התה שלו.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על היה היתה