• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

מאת הרפר לי

הביקורת של סקאוט

תמונה של סקאוט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

מאת הרפר לי

הביקורת של סקאוט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סקאוט
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1989
סדרה:ספריה לעם #76
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
יעל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ידיעה צהובה במדור הרכילות של "מאקו" היא שגרמה לי להזכר בספר הישן והרעוע הזה, ששכב על המדף שלי בשלוש”

10/43
ביקורות על אל תיגע בזמיר
הבאה
הלל הזקן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•5 דקות קריאה

לאורך השנים העבדות הייתה דבר חי וקיים. דבר של מה בכך. דרך שגרה. דרך קבע. בעלי האחוזות בארצות הברית נולדו לתוך עולם שבבסיסו עבדות. כבר בהיותם בחיתוליהם הם צפו כיצד סם הכושי מאכיל את הסוסים חציר טרי. הם צפו כיצד גלוריה הכושית מכבסת ומשפשפת את הכביסה מדי יום ביומו, משפשפת ומשפשפת עד שידיה השחורות נעשות אדומות ממאמץ, אצבעותיה מתקשות ומתקלפות משטיפה בלתי פוסקת, מיובלות עד זוב דם מעבודה סזיפית מאומצת ששכרה אינו בצידה.
כאשר הפעוט הקטן החל לצעוד את צעדיו הראשונים והוא חש ביכולתו לפסוע בחופשיות בחצר הבית, עיניו הקטנות והסקרניות הבוחנות את העולם הרחב הידיים, עיני פעוט קטנטן חזו באביו מפשיל את חולצתו של סם, מותירו עירום למחצה, לאחר שגרר אותו ללא רחמים החצרה והטילו שם, על אדמה נוקשה ורווית בוץ. דמות מטילת מורא, כמו אלוהים שאין להמרות את פיו שמא זוועות עולם יונחתו על פדחתו. סם העבד מביט באימה באדוניו הלוקח את שוטו ומצליף בגבו מספר הצלפות שחונקות את גרונו, הוא נושך את שפתיו, נלחם בדחף לפרוץ בבכי. אסור לו להראות לאדונו שהוא מבקש להתייפח את נפשו. אסור לו להראות לאדונו האכזר את כאבו אחרת היחס יחריף שבעתיים והנמר המשתולל יהפוך חברברותיו וישנה עורו לשד שהאדמה לא ראתה כדוגמתו. כשהאדון נתון בשיגעון, עניו שטופות הדם, רושפות מכעס, ידיו לופתות בחוזקה וביד ברזל את השוט, יש לשקוט עד יעבור זעם. ועיניי הילד המצחקים מביטים במחזה בסקרנות ובתמיהה, מה זאת?

שנות ה-30. גרמניה. עליית השלטון הנאצי בעיצומה ברחבי אירופה וכך גם הגזענות כנגד השחורים בארצות הברית. חוקי נירנברג נכנסים לתוקפם, חלים איסורים שונים ומגוונים האוסרים על יהודים לקנות בחנויות של גרמנים, של בני הגזע הארי, הגזע הנאור.
במקביל, בשנים חופפות כמעט, חלים איסורים בחלקו האחר של העולם, איסורים החלים על שחורים מפאת היותם שחורים ותו לא. איסורים האוסרים עליהם לשבת יחדיו עם לבנים באוטובוסים, איסורים האוסרים עליהם לקנות בחנויות לבנים ולרכוש השכלה. מרביתם [ אם לא כולם] עוסקים בעבודות כפיים, עבוודות משק בית. הלבנים תוחמים אותם אל משלח יד מסוים מאוד. בד בבד, נוצרים בתי מגורים מאוד מקובעים המורים על הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים: שכונות כושים אל מול שכונות לבנים.
בעתיד, בעוד כ- 8 שנים לערך, היהודים יחוו תופת דומה. תופת זו תהיה נקודת השיא של העם היהודי אשר יתעורר מתוך חלום מסויט שאדישותו כפתה עליו במשך רבבות שנים ובמקומו חלום המדינה ירקום עור וגידים, יראה מציאותי מאי-פעם. רק אז תחול ההבנה הסופית שעל היהודים למצוא לעצמם נישה משלהם, להתאגד ולהקים מדינה, מדינת היהודים, ולהגשים את חזונו של הרצל, גם אם באופן חלקי.

לאורך אלפי שנים העם היהודי היה נרדף. רדפו אותנו המצרים, רדפו הרומאים, רדפו הגרמנים ועוד רדיפות כאלה ואחרות שהידיים קצרות מלהכיל. רדיפות על סמך היותנו יהודים, על סמך היותנו עם שישב בגולה, מפוזר, ללא מדינה משלו. וירושלימה בלבבו, כמיהתו הרבה וערגתו מופנים אל א"י.

כל הסצנות הללו שתיארתי בפניכם אינן מקריות. לאורך קריאת הספר חשתי מערבולת רגשות מאין כמותה. משהו בליבי בער וגרם לי לחרוק שיניים. לחרוק שיניים על האטימות של החברה כנגד השפלתו של האחר, כנגד כאבו של צלם מצלמך. הרי כולנו נולדנו מאותו אב קדמון, כולנו מאמינים באותו אל. אז מדוע לפגוע באחר? מדוע לשימו ללעג ולמחוק את אנושיותו? להפכו לתת אנוש בכוח? למרות שהספר מספק לאורך קריאתו קרן אור בדמותן של דמויות כגון אטיקוס, ג'ים וסקאוט, הרגשתי שהאכזריות שהתקופה העצובה הזאת בראה היא חזקה יותר מכול ומצליחה לחדור מתחת לפני השטח.
אומנם אין מוזכרים היהודים בספר אבל כשקראתי את הספר לא יכולתי לא להיזכר בתלאותיו של העם היהודי, העם שלי אשר עבר מסכת ייסורים משלו. דווקא בשל כך עלינו להיות אמפטיים ורגישים כלפי האחר, האחר שעבר כאבים דומים. אנו יודעים טעמו של עצב ורדיפה ולכן אנו צריכים להבין לליבו של הזולת ולא להפנות לו עורף.

סקאוט, גיבורת הסיפור, היא ילדה החיה בארצות הברית של שנות ה-30 והסיפור בעצם מאפשר לנו הצצה אל תקופה חשוכה, גזענית ושיפוטית מבעד לעיני ילדה קטנה, ילדה קטנה וזכה שאין בה טיפת רשעות. היא מנסה לפלס לעצמה דרך בתקופה שאינה פשוטה כלל וכלל. הרי לא פשוט להתבגר בצל גזענות ושנאת חינם. לילדה בגילה, למרות פיקחותה, קשה להבין את עוצמת הרוע האנושי ואת מניעי האדם. מדוע האדם נוהג כפי שהוא נוהג? האם באמת ישנה סיבה להכול? אולי ישנם מעשים שלשם שינוי אין להם שום הסבר המניח את הדעת?
לצד סקאוט אנחנו פוגשים בדמויות נוספות כמו אחיה הגדול ג'ים, ואביהם אטיקוס. אביהם של סקאוט וג'ים הוא עורך דין ואף הוא מביא את עולמו הייחודי ואת השקפת עולמו המיוחדת והאנושית כנגד התופעה הבזויה: גזענות. אטיקוס הוא דמות נערצת על ידי ילדיו. הוא מעין אלוהים שני עבורם. הוא כל מה שהילדים כמהים להיות. מבחינתם אביהם הוא הכול, ובצדק, אטיקוס ניחן בחוש צדק ברור ומפותח. חוש אשר מקבל משנה חשיבות בהמשכו של הסיפור כאשר הוא נבחר לייצג את תום, גבר שחור המאושם בפשע על לא עוול בכפו.

זהו ספר נפלא, מפעים ביופיו, בשפתו המליצית והענוגה, מכווץ בעצבותו המחוררת את נפש האדם, לבב אנוש. ספר נפלא אודות נושאים מהפכי קרביים שגם ברבות השנים מקשים על הקורא המודרני לקוראם. קשה לקורא המודרני לעכל מימדי רוע, אכזריות ופאשיסטיות שכאלה וכאשר הקורא קורא ספר המאפשר הצצה אל עולמה של ילדה קטנה, הצצה הגורמת להתעצמותה של ההתקוממת כנגד הרוע האנושי בלב הקורא. הבחירה בתיאור הסיפור דווקא דרך עיניים צעירות ותמימות אשר רק פקחו לפני זמן לא רב את עפעפיהן וכל חייהן לפניהן, מחדדת עוד יותר את נכונותו של הציטוט הידוע: האדם הוא החיה האכזרית ביותר שקיימת.
הרי, הגידו לי, איזה עוול גרמה סקאוט שהיא אמורה להיחשף אל חוסר אנושיות בגיל כה צעיר במקום להזין את עיניה בפרחים, עליצות ואושר?

כאשר נרשמתי לסימניה לפני כשלוש שנים, נרשמתי בכינוי סתמי שלא השביע את רצוני ולכן חיפשתי אחר כינוי הגון, כינוי שיסב בי גאווה לשאת אותו. לבסוף פור הגורל נפל ובחרתי לי את הכינוי סקאוט, על שם הדמות הראשית בספר זה ,ג'ין לואיז. אינני מתחרטת. אדרבא, עם אימוץ כינוי החדש חשתי כאילו נולדתי אני מחדש.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מימי
מימי
תמונה של מסמר עקרב
מסמר עקרב
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של Phi
Phi
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
א
אברהם
תמונה של Command
Command
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
28קוראים|גיל ממוצע59|39%נשים

על המבקרת

תמונה של סקאוט

סקאוט

ותיקהעורך
חברה מזה 9 שנים
190 ביקורות•6 נבחרות•4,093 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של סקאוט
סקאוט
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 9 שנים
ביקורות190
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה4,093
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת63ספרות מקורית26ספרות קלאסית10

דיון על הביקורת

21 תגובות
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

אדמה- אתה בסוף תכתוב ביקורת על הספר? מסקרן אותי לדעת מה דעתך עליו!

ואם דעתך תהיה שונה משלי באופן נחרץ. :(
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

תודה רבה, פאי יקרה. (:

ואין ספק. לצערנו, עדיין יש אי-אילו תגובות גזעניות גם בעידן מתקדם כמו שלנו, כביכול.
Phi
Phi•לפני 7 שנים
סקירה נהדרת, גם כתבת בצורה נהדרת. נושא מעניין שממשיך להיות מעניין.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

זשל"ב, ברור לי שלא לכך התכוונת אבל ציינתי זאת שלא יהיה שום ספק למה אני מתכוונת.

ולצערי, גפן אכן אמר את מה שאמר ולא רק שהוא אמר הוא גם לבש חולצה עם המשפט הזה. מה יותר הוכחה מזה? הוא טען שזו "בדיחה" אבל זו לא בדיחה מצחיקה כלל. המשפחות השכולות שיקיריהן נרצחו על ידי אותם מחבלים שהוא מבקש לחבק לא צחקו כלל.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 7 שנים
לא התכוונתי למקרים כאלה. אמרתי שבגדול צריך להבין מאיפה באנו, והכוונה כמובן לכל מי שחי פה ולא רוצה לפגוע בנו. ואני בטוח שיונתן גפן לא אמר דבר כזה. ואם אמר, דבריו לא הובנו נכונה. אף אדם שפוי לא היה אומר דבר כזה.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

וזשל״ב, תוספת וחידוד לדבריי: אני מסכימה איתך ביחס לפלסטינים אבל עבורי מחבלים או כאלה שהם תאבי הרג ואלימות הם כלל לא

מקבלים את תמיכתי. וטיפוסים כמו יונתן גפן שאומר בשיא החוסר טאקט שיש לחבק מחבלים. כלל לא מקבל את תמיכתי, ההפך! זה פשוט חוסר רגישות ומעציב. יש לחוש אמפתיה לאחר בתור עם שעבר תלאות וסבל אבל יש גבול גם לתחושת אמפתיה.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

תודה רבה, זש"י!

אתה צודק. בתור כאלה שעברו תלאות רבות דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להבין לליבם של אנשים אחרים. מהשונה מאיתנו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 7 שנים
באמת תהיתי מתי תכתבי ביקורת על הספר הזה. סקירה מהממת! אהבתי את כיוון המחשבה שלך, ואת ההשוואה שעשית. צעד מחשבתי כזה, אנחנו גם צריכים לעשות ביחס לפלסטינים, או זרים. לזכור שגם אנחנו היינו פעם החלש, הזר, הנכבש, המוקצה.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

טוב, כרמליטה. שיניתי לפי עצתך את מה שצריך. מודה לך על ההכוונה החשובה שבצעת.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

כרמליטה- תודה רבה על המחמאה ועל הדיוק. כאשר התכוונתי לשכר לא התכוונתי לשכר מבחינה כספית אלא

שכר מחיה: תנאי מחיה ראויים וכדומה. נדמה לי שלא הובנתי כראוי ולכן אני אשנה את דבריי כפי שאת מציעה. ואכן, כוונתי הייתה לעבדות אי-שם בשנות ה-80 של המאה התשע עשרה.
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

סקירה מרשימה.

מחדדת כמה נקודות בשם הדיוק ההיסטורי: - לא מובן מהסקירה, ולא כולם ערים לכך שהעבדות לא היתה קיימת בזמן התרחשות הסיפור בשנות ה-30' של המאה ה-20. כדאי שתצייני שהעבדות בוטלה בארה"ב ב-1865. -בארה"ב לא היה מעמד אצולה. בעלי העבדים בדרום היו בעלי אחוזות. . - עבד הוא רכוש של בעליו. לכן לא קיבל שכר, אפילו לא שכר זעום.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

אדמה- תודה רבה! אני מצפה לסקירתך בקוצר רוח. אני אשמח לשמוע מדוע לא אהבת.

ירי- תודה רבה!
ירי
ירי•לפני 7 שנים
סקירה נהדרת סקאוט כל הכבוד
אדמה
אדמה•לפני 7 שנים

סקאוט, הסקירה שלך נפלאה.

הספר פחות, מתי שהוא אכתוב סקירה על הספר הזה ואסביר למה.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

תודה רבה, מחשבות.הוחמאתי!

תודה רבה, אור קרן
אור קרן
אור קרן•לפני 7 שנים

גם הביקורת שלך עוצמתית.

מורי
מורי•לפני 7 שנים

סקירה להלל. רחבת יריעה ומשכנעת.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

תודה רבה, אסיוש 3>

אין ספק! זה ספר עוצמתי. לא סתם הרגשתי ככה במהלך הקריאה. הוא אחד הספרים האהובים עלי.
אַסְיָה
אַסְיָה•לפני 7 שנים
אני מאוהבת בביקורות שלך! וזה באמת ספר נפלא, אחד האהובים עליי :)
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

תודה רבה, עמיחי יקר. אין ספק שמדובר בספר גדול מהחיים!

עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
תודה רבה על התזכורת המושקעת והמעניינת לספר גדול.
21 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סקאוט

אם הייתי גרה לבד

אם הייתי גרה לבד

מיכאלה מונטין

מאז ומתמיד ספרי ילדים מנחמים אותי.
התום, הילדותיות, החקרנות שלהם מסבה עלי נחת רוח בכל מצב. גם אם מצב רוחי שפוף, ספר ילדים יכול להרגיע ולשמח, להשכיח ממני את צרותיי. גם בתקופה זו הספר משמש מעין גלולת מרפא, גם כשאיני מדפדפת בו, הוא נמצא בראשי והתמונות חיות מאוד.
לספר זה יש פינה חמה בליבי מכיוון שהוא אחד מאותם ספרי ילדותי שאמא שלי הקריאה לי והוא היה מורה הדרך הראשון שלי באיכותה של משפחה. כמה המשפחה נחוצה גם כשאתה חושב שלא.
הספר מספר על ילדה שרוצה להיות לבד. היא מאסה במשפחתה ובכלליהם הנוקשים ולכן היא בורחת אל עולם הדמיון, בו היא כל-יכולה, בו היא יכולה לחיות כפי שייחלה נפשה- לבד לגמרי. כשתהיה לבד היא תוכל לזלול כמה גלידה שרק תרצה, להתנדנד בנדנדה כמה שתרצה אבל ככל שהזמן עובר היא מבינה שלהיות לבד זה לא פשוט וקל, כי לאכול גלידה לבד זה נחמד אבל גם בודד מאוד כשהאחות לא תהיה, ומי ינדנד אותה כשאמא תעלם? ומה יהיה על אחיה התינוק שהוא כה מרגיז אך גם, בדרכו שלו, כה חמוד?

עד מהרה, בספרון הקטן הזה, הגיבורה מגיעה למסקנה המתבקשת שעדיף דווקא עם המשפחה ולא לבד.

זהו ספר פשוט , לכאורה, אך עם מסר חשוב. ואני, שהמשפחה שהייתה לאורך כל הדרך עבורי ראשונה במעלה, לא פלא שזהו אחד הספרים שלא הסכמתי למסור. הוא מצוי עמי גם היום. מחכה בסבלנות על המדף שיגיע אל ילדים קטנות אחרות שיאחזו בו באהבה ותמיהה, שילדיי העתידיים יהנו ממנו כפי שאני נהנתי.

כאשר אתה מצוי בכאב, אין כמו ספר טוב שינחם אותך, אחת כמה וכמה כשמדובר בספר ילדים נוסטלגי שהיה חלק אינטגרלי בחייך הפעוטים.
הספר הזה ליווה אותי בראשית דרכי בעולם והוא ממשיך ללוות אותי בצמתים חשובים בחיי, גם היום, כאשר גמלה בליבי החלטה לא פשוטה והוצאותיה לפועל, עם כל הקושי והכאב הכרוכים בדבר, הספר הזה ליווה אותי ואף חתם את החלטתי. לפעמים אנו עושים החלטות קשות ואף גורליות מתוך הכרח אבל עם כל העצב שבמצב אתה יודע בתוך-תוכך שזו ההחלטה הנכונה שהיית צריך לקבל, גם אם הרגשות מתנגשים אלה באלה.
הביט בי במבט מנחם והדהד בראשי שאיני לבד. שגם אם אני מרגישה לבד מבחינה מנטלית, יש לי את משפחתי, וערך המשפחה הוא הנעלה ביותר. ובתקווה כבר בשנים הקרובות, אולי אפילו בשנה-שנתיים הקרובות, תהיה לי משפחה משלי. בן זוג אוהב ותומך, שידע להעריך אותי כמו שאני אותו, שיהיה איתי באש ובמים לכל אורך הדרך, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי קושי,שלא משנה כמה קל לברוח שישאר ויעמוד לצידי כמו שאני אהיה לצידו, שלא יעמיד פנים שאוהב אלא יאהב באמת, שנקרא זה את זו דרך העיניים ללא מילים ויחד איתו נקים את המשפחה שאני כל כך רוצה וכאשר ילדיי יגיעו לגיל המתאים, אחזיק בנכס הספרותי הזה בידיים רועדות ואקריא להם ממנו ואטפטף להם בהרבה אהבה מהו ערכה של משפחה וגם אם יש מריבות, כעסים וויכוחים, אין כמו משפחה. הם היחידים שלא ינטשו אותך. גם אם התאכזבת מאחרים שחשבת שלא ינטשו אבל נטשו, המשפחה תשאר ותעמוד איתנה לצדך כי זה היופי של המשפחה. אנשים באים והולכים אך המשפחה נשארת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת

חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת

סמי מיכאל

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות-
עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי?
ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם עד שאחד מרגעי השיא של הספר, בפרק 20, הווייתי כישראלית וכיהודיה נזעקה. חשתי חוסר נוחות כלפיי אלכס, אותו אלכס יהודי שעלה לארץ כמעט במקרה, שלא יודע להבדיל בין דברים בסיסיים ביהדות, אותו אלכס שהתאהב בהודא, שראה בה מעבר למה שהיא, מעבר לנצרויותה, ערביותה ושורשיה שנטועים עמוק...שגורמים לסכסוך רב השנים לפרוץ מעל האדמה במשך זמן רב.
הספר דומה לגדר חיה אך מאוד שונה ממנו. לגדר חיה נכנסים ישר, אל לב ליבו של הסיפור, כאן הדמויות מחלחלות בזמנן, לוקח לסיפור להיספג בתוכך לא מעט זמן אך כאשר זה קורה זה תהליך בלתי הפיך.
אתה מרגיש את מסכנות הדמויות ואת רצונן הפשוט לחיות. אלכס, לדוגמא, לא רוצה להישלח לזירת הקרב אך יודע שבבוא העת הייעוד ייקרא לו. כל רצונו להיות עם הודא אך עם גורל אין נלחמים. הוא חזק יותר מכול. גם אהבה מובסת לנוכח עוצמתו של הגורל וזאת מתאר סמי מיכאל בצורה יפה ורגישה, באמצעות יכולותיו התיאוריות המרשימות שגורמות להשתומם מחדות מחשבתו של המחבר אך מצד שני לבטן להתהפך לנוכח קשיחותן של המילים הננעצות בך כאילו היו סרפדים קוצניים. סערת רגשות מתחוללת בך ואתה נלחם בשדים של עצמך ושל החברה בה אתה חי ואותה אתה נושם וממנה יונק.
מחשבה חלפה במוחי במהלך הקריאה: כמה כמו אלכס? כמה רק רוצים לחיות חיים שלווים אך נתפסים לכדי מאבק איתנים ומתים סתם? כל מי שנרצח בפיגוע פשוט נקלע לכך ביום בהיר אחד בגלל היותו יהודי. ילדים קטנים נרצחים. נערים שטרם בגרו, טרם חגגו בר מצווה והגיעו לגיל מצוות ובגרות. נערות ונשים שלא בגרו, לא חוו את תחושת האימהות הנפלאה ולדאבוננו לעולם גם לא יחוו. תינוקות. תינוקות קטנים בני יומם, שרק נשמו את נשימתם הראשונה וכבר פרחה מהם לעד.

כאשר אתה עד למותו של בן דודה של הודא אתה זע בחוסר נוחות בכיסא והמוני מחשבות מתרוצצות במוחך: עצבות על אבלם הכנה, אך מיד מבזיקה המחשבה שמדובר באויב. חאסם היה אויב, ראש מחבלים והצבא חיסל אותו בצדק.
המצוקה שבתוכך מתגברת כאשר אלכס מביע את דעתו ומצדיק את מות הבן דוד. הוא מצדיק מוות של מחבלים שמנסים לפגוע באדם אחר והגיצים הרוחשים מתגברים ושורפים. מהומה מתחוללת ואתה מרגיש את תחושתם החצויה של הדמויות, ממש ביכולתך לטעום אותה בלשונך והיא צורבת, חסרת מעצורים ושורפת. הדמויות מצויות על הגדר וגם אתה עמן, מתלבט ומתחבט וראשך דואב מן המחשבות.
טרוד. מצחך מכווץ והדמעות מאיימות לזלוג.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולא בכדי כותבת אני את הביקורת דווקא ביום זה על אף שנותרו לי פרקים בודדים לסיום הספר. הרגשתי שזהו אחד מאותם ספרים שלפרסם ביקורת עליהם ביום כזה יהיה הדבר החכם ביותר לעשות. בייחוד שיש לי חיבור אישי ליום הזה.
כואב לי הן על יום השואה והן על יום הזיכרון אך יום זה , ללא צל של ספק, הוא היום שדמי זועק בקרבי על עוולתם של בני משפחתי. שהדמעות מתנוססות ללא הפסק, והגרון חנוק וניחר מגוש של צער התקוע לו אי-שם בדיוק באמצע.

כאשר אתמול בערב הייתה הצפירה, עמדתי והמחשבות נמשכו אל הכיוון ההוא, אל אותו בן דוד שנרצח על ידי בני עלווה בצורה כה ברברית ואכזרית. הוא היה רק נער צעיר במותו אבל זה לא מנע מהמחבלים לעשות בו שפטים.
העיניים עצומות ואני מדמיינת אותו מולי. את החיוך שהיה לו. את התמונה עצומת המימדים שהתנוססה בגאון בסלונם של סבי וסבתי. לא הכרתיו. הייתי רק ילדה פעטוה כאשר הוא נרצח באכזריות, אפילו להלוויה ולשבעה לא לקחוני מפאת גילי הצעיר, אך דבר אחד אני זוכרת ולא אשכח לעולם, גם כשאגיע לגיל מופלג:
ההורים שלי קיבלו טלפון. אחד הדודים היה בשיחה. שמעתי התלחששויות ומיד לאחר מכן את השאלה: באמת? הוא מת?
מיד לאחר מכן קול בכי בקע מגרונותיהם של ההורים. קודם לכן אבא ולאחר מכן אמא. למרות גילי הצעיר, בחושיי הצעירים הבנתי שדבר מה רע קרה.

לצערי, הכרותנו עם המושג הזה פיגועים לא פסק כאן. לפני שנים לא רבות קרה מקרה נוסף שבו היו מעורבים בני משפחה, אומנם בדרגה יותר רחוקה, אבל זה היה מוזר. פעם שניה זה קורה. עוד קורבן נוסף למניין הקורבנות. לאותם 4200 נספים מפעולות הטרור של הטרוריסטים הנתעבים.
עד היום אני מחפשת כתבות על אותם שני מקרים והלב נקרע. לראות את תמונות בני המשפחה זה דבר בלתי נסבל ומובן.

אחיה של סבתי היה רק בן 17 בנפלו במלחמת העצמאות. הוא הרגיש בר מזל כאשר התגייס להלחם למען מדינתו הצעירה. בכל יום זיכרון אני נכנסת לאתר יזכור ורואה את תמונתו, נער צעיר שלא הספיק לחיות ומת על קדושת הארץ. למעננו. אני מתבוננת טוב-טוב בעיניו ותוהה: מה חשב ברגעיו האחרונים?
כל שידוע לי שברגעיו האחרונים, כאשר הכדור פגע בו, הוא צעק: אמא, אני הולך למות!! ומיד לאחר מכן קרס ונדם לעד. המשפט הזה, אמא, אני הולך למות, הזעקה הזאת לאמא, היא פשוט מצמררת....

כאשר אני חושבת עליהם, אני מקווה שסבי וסבתי, מנוחתם עדן, הגיעו אליהם ושהם יושבים להם בגן עדן ומסתכלים עלינו בסיפוק וחדווה. אני בטוחה שהם הגיעו לגן עדן. כל הנספים הללו הם ילדים. ממש ילדים והרי ילדים דינם להיכנס לגן עדן, כיצד ייתכן אחרת?!
בלתי נתפס איך ילדים הולכים ככה. כואב הלב.

ביום שישי נרצח בחור בן 23, המאבטח מאריאל. סיפורו מאוד נגע בי. כל מוות הוא כואב אך סיפורו נגע בי במיוחד כי בגופו הגן על אהובתו. כמה אצילי האדם הזה היה צריך להיות על מנת להגן בחייו על אהובתו.

יום הזיכרון כואב לי ברמה האישית לא רק בשל אותם קרובי משפחה שנפטרו בגלל מחבלים ארורים אלא גם בגלל אותו הדוד, אחיה של אמי, שאומנם נהרג בידי אדם אחר אבל אני לא יודעת אם ניתן להחשיב זאת כמוות מפיגוע, מה גם שזה כלל לא היה בארץ. ובכל זאת, מוות הוא מוות.
כאשר סבתא או אמא שלי רואות כתבות על אימהות שאיבדו ילדים, על אחיות שאיבדו אחים, הדמעות ישר יורדות.
זה הכאב האישי ביותר שלי שאני חוזה בו יום יום. כאשר הדוד הזה הלך, האח היחיד של אמא, הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אפשר לומר שהשכול מלווה אותי לאורך כל חיי. נולדתי לתוכו. איבדתי קרובים רבים מספור. כולל אחות גדולה שמתה בלידתה.

כל דבר, כל הנאות החיים, המכאובים והצרות מתגמדים לעומת נוכחותו של המוות. הבנתי זאת בגיל מאוד צעיר.

כל מוות הוא כואב אך מוות מידי אדם אחר הוא מקומם עוד יותר. באיזו זכות הוא נטל חיים?! ועוד בכוונה לחסל את העם היהודי?! לכן, כשאני שומעת אמירות שאנחנו מדינת כיבוש ושהחללים לא ציוו לנו במותם את החיים זה מקומם אותי. איך ניתן לומר אמירה מנותקת מהמציאות? ועוד מפיהם של יהודים?! אחינו ובשרנו.בני גורל דומה שרדפו אותם במשך מאות ואלפי שנים.
לחינם אחיה של סבתי נהרג?
לחינם בן דודי הלך לעולמו בדרך אכזרית כל כך שאני לא מאחלת לאחרון אויביי? [ותאמינו לי, יש לי לא מעט כאלה]
לחינם אותם קרובי משפחה נפגעו בפיגוע רצחני ובנם הלך בלי שוב?

כל מי שחושב אחרת, כמו אותם אנשים שחושבים שזה כיבוש, אני מזמינה אותו להסתכל בעיניי אותם קורבנות ולהגיד להם את זה בפרצוף, לתוך התמונה.
תגידו זאת לאחיה של סבתי.
לבן דודי.
לבן של בת דודה של אבא שלי ולבנו. לאשתו.
לאותו בחור מסכן שמת כאשר הגן על אהובתו.
לאותו ילד בן 6!! בן 6!!! שרסיס פגע בו וגרם לו לשבוק חיים למרות שסיפרו לו שהממ"ד הוא המקום הכי בטוח שיש.

דם יהודי הוא לא הפקר!
וכאשר בשעה אחת עשרה תהיה הצפירה, אני, בכל אופן, לא הולכת להרכין ראש. אני הולכת להסתכל בתמונות של כל אחד מאותם קרובים, עמוק-עמוק בעיניים ולומר: לא מתתם לשווא!!! ננציח אתכם בכל דרך אפשרית! לא מתתם לשווא!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
גן-עדן לאישה

גן-עדן לאישה

אמיל זולא

גן עדן לאישה אחת הוא גיהנום לאחרת-

אחרוג ממנהגי ואתחיל דווקא משלב ההקדשות.
ראשית כל, הביקורת מוקדשת לאדם שבזכותו קראתי את הספר הנפלא הזה, מורי. תודה לך!
ההקדשה השניה מוקדשת לאדם יקר לליבי והדברים שאני כותבת קשים לי מאוד וגורמים לי לדמוע כי ישנו הרגש, שימשיך לאהוב אותו תמיד, אבל יש גם ההיגיון שמאותת לי אחרת, שזו משימה קשה מנשוא ולמרות שניסיתי להאבק, להוכיח ולהלחם, יש פעמים שצריך לדעת להרפות. לדעת שאלה מלחמות ללא הועיל, מלחמות בטחנות רוח ואיני דון קישוט.שלא משנה כמה תנסה, הצד השני אטום ברצונותיו וגחמותיו. דניז הצליחה פחות או יותר לשנות את מר מורה. אני כשלתי במשימתי. האדם המדובר היה שם עבורי ברגעי קושי ושמחה, ולמרות המחלוקות הרבות אהבתי אותו מאוד וגם כיום אכפת לי ממנו מאוד וגם אם דרכנו ייפרדו אי-פעם, אמשיך לאוהבו תמיד. רצוני שייקרא את הספר והספר ייתן לו תקווה ובעזרתו יפנים שלא משנה כמה קשה בחיים, תמיד צריך להלחם. שיתבגר ויתפכח, שיזנח את הגישות הילדותיות. שילמד לא להפוך הר לעכבר, לא להכנע לשטויות, לא להסתגר. לא להעלם, אלא להיישיר מבט אל הקושי ולהפוך אותו מנטל לברכה. שלעיתים החיים מזמנים גם עצב, גם חולי, גם הפסקה מהנאות החיים אבל לא צריך להשתקע במרה שחורה ולהתלונן אלא להישיר מבט ולהלחם. להבין שהחיים לא מורכבים רק מדברים שמחים כטיולים, חופשות או דברים משמחים אחרים אלא גם מדברים עצובים. בקצרה: להבין שיש למטבע שני צדדים: טוב ורע. שידע שלפעמים גם אם קשר לא צולח יש להרפות אבל בכבוד. לא להשמיץ, לא להגיע למסקנות נמהרות ובעיקר לא לפגוע. להיפרד בכבוד. לי אין כל רצון להיפרד ולאבד עוד אדם יקר אבל אם כורח הנסיבות מחייב זאת, איזו עוד ברירה יש? אך המשימה הזאת כל כך קשה. הלב פשוט דואב כי אתה יודע שראית עם האדם הזה רגעים יפים אבל גם רגעים קשים. אני מרגישה חסרת אונים, חסרת אוויר. ערבוביה נמצאת בתוך הלב והראש ואיני יודעת מה לעשות. המוח יודע שצריך לעשות מעשה אבל הלב אומר: מה אם זו תהיה הפעם האחרונה ומשם אין דרך חזרה? והמחשבה על זה היא מבעיתה וקשה. למרות כל הכאבים והכעסים והעצבונות. למרות התוכחות, אבל היגיון לחוד ורגשות לחוד.

גם אם לא נישאר בקשר, אין בליבי טינה לאדם זה. הוא היה חלק חשוב בחיי ויישאר כך תמיד, לא משנה מה. כולי תקווה שהחיים יזמנו לו רק טוב אבל אם גם נקרה לדרכו קושי, שידע להפוך מהלימון לימונדה, מאותו עץ לימונים המצוי בגינת ביתו. שידע להפיק מהדמעה חיוך, מהכעס צחוק, מהעצב חדווה. מהמתח רוגע. מהמרירות מתיקות ומהחיים הצלחה. גם אם המעבר יהיה דרך חתחתים, שידע לנווט את עצמו נכון כי מה שנראה כעת כמשהו גדול, קושי בלתי נמנע, רק יתגמד לעומת קשיים גדולים יותר שיבואו לאחריו. החיים מזמנים לנו מבחנים ועלינו מוטל לעמוד בהם. לחרוק שיניים ולעמוד בכל אחד ואחד מהם. כמובן גם להכיר בטעויות . בלי זה אי אפשר להצליח בשום דבר. אדם שלא מכיר בטעותו ומאשים אחרים לא יתקדם.

כעת נעבור אל הספר.
כאשר התחלתי בקריאתו, תיאורי הבדים השונים עייפו אותי ושאלתי את עצמי מהי הפואנטה של הספר והאם ישנה כזאת בכלל? אך ככל שהתקדמתי נכבשתי ביופיו של הספר וגם תיאוריו הארכאיים והמתישים, גם תיאורי הבדים הארוכים הנדמים כאינסופיים כבשוני בסערה.
הדמות שכבשה אותי ביותר היא דניז. דניז היא מופלאה. הזדהתי עימה מאוד. בחורה כבת 20, ענייה, שהוריה מתו בדמי ימיהם, שהותירו לה צוואה יחידה: זוג אחים שהם נטל לצאוורה, נטל כבד מנשוא שהיא מנסה לאחוז בשתי ידיה.
ככל שאנו ממשיכים בקריאתו של הספר נפרשת בפנינו מסכת ייסוריה של דניז, נסיונותיה הנואשים לשמור על האיזון הנכון, לכלכל את עצמה ואת אחיה ברווחה. לנסות לשמור על צלם אנוש גם כשהבגדים כבר מרופטים, מזוהמים, ואות החיות היחיד הוא קול צחוקם של שאר העובדים, אשר לועגים לך ולבגדיך. מתלחששים וממלמלים דברי נאצה, הגם שאין להם כל בסיס.

זולא, בכל כשרונו והיותו רב אומן המהלטט במילים ומניח אותן במקומן המושלם כך שייגעו בליבו של הקורא, מבצע את העבודה בשלמות יתרה. אי אפשר להיוותר אדישים לנוכח הסבל של דניז, סבל הנובע מעוני מחפיר ומשנאה חסרת מעצורים מצד עמיתיה לעבודה המנסים להכשילה בכל דרך אפשרית.
לא סתם ישנה מימרה ידועה ושגורה שמתאימה לספר זה ככפפה ליד: אדם לאדם זאב.
על מנת להתקדם, להתפתח, העובדים השונים אינם בוחלים באף אמצעי, גם אם זה מרמז על רמיסתו של החלש בכף רגל גסה.
אף על פי כן, דניז מצליחה לפלס לעצמה דרך בינות הזאבים נוטפי הריר ורוחשי הזימה והרעה. אכן, גם הטרדות מיניות יש כאן בנמצא וגם נסיונות של בעל החנות הגדולה, הדורסנית, המכונה המעושנת והרעבתנית כדברי זולא, שלא מרחמת על בעלי החנויות הקטנים אשר נטרפים על ידה באבחה אחת. דניז פורצת לעצמה דרך בחומה בצורה היטב תוך שהיא נאמנה לעקרונות המוסר שלה, לא יורדת אל שפל המדרגה ומשיגה לעצמה מאהבים כפי שהיה רווח בימים ההם. למסור את גופך על מנת להתקדם בסולם הדרגות והמעמדות.
יופיו של הספר מעבר לדמות הראשית המוצלחת ורוחב תיאוריו הוא היופי באמינותו ובהיותו רלוונטי גם לימינו [וחבל כך] שכן רק התפאורה השתנתה אבל תמיד יהיו בריות שיחפשו כיצד להרע לך בכדי שלהן יהיה טוב. אני מכירה זאת אישית.
לצערי, נתקלתי בהמון סוגי רוע. הרגשתי שהתבגרתי באחת. אומנם גילי הכרונולוגי הוא 27 אבל כמות הרשע, חוסר הרחמים והאטימות שהעיניים הללו "זכו" לראות היא עצומה. זה תמיד האדם הקטן אל מול אדם גדול ממנו. האדם הוא החיה הנוראה בטבע ולא בכדי.

לצד רשעותם של אנשים, אלה שהתיימרו להיות הטובים ביותר, אלה שפשוט עטו מסכה אמינה במיוחד ובמחי יד ניפצו אותה על פניי, המושג עוני אינו זר לי. הוריי ניסו במשך שנים למנוע ממני את חרפת הרעב, הלבישו אותי בצורה יפה על מנת שלא יחשדו. שיראו כאילו שיש לנו, כשבעצם ההפך הוא הנכון. לא פעם חרפת הרעב איימה עלינו והוצאות לפועל איימו לחגוג על חשבוננו.
כל ספר, כתבה או מקור חדשותי אחר אשר בישר על עוני צימרר וסימר את עורי שכן הפחד ההוא, הבלתי נסבל, זה שאני חוששת מפניו גם היום, להיות נצרכת במלוא מובן המילה, ללא קורת גג מעל לראשי...הבסיס של הבסיס של האדם....

העוני הזה התרחש מסיבה אחת בלבד: בריאותם הרופפת של הוריי. שני הוריי לקו במחלות קשות. אבי היה מספר פעמים בסכנת חיים אבל יצא מכך כשגופו רצוץ וגם מוחו. הוא כבר לא מה שהיה פעם. לפי דברי הרופא, הוא ניצל בנס ויש לכך השלכות. עצביו אכולים וכתוצאה מכך הוא נזעם על כל שטות ואפילו חשנו את נחת זרועו כמה פעמים, משמע, הוא השתמש נגדנו באלימות לצד גידופים והשפלות יום-יומיות. עד כדי כך שהרגשתי שמים הגיעו עד נפש והזמנתי לו משטרה.
שנה הוא לא היה גר בבית. השנה הגרועה ביותר בחיי. בשנה זו הוא כל כך כעס עד ששכנעו אותו למרר את חיינו, הוא רצה לקחת מאיתנו את המעט שהיה לנו. זו הייתה התפכחות נוראה שאני לא מאחלת לאף אדם. אביך מולידך הוא גם אויבך? אותו אבא שדאג ורצה בטובתך הופך להיות לך להאדם הנורא ביותר? לא מספיק סבלנו? עוד מכה הייתה צריכה להנחת עלינו?
להיות במצב כזה. שאתה אמור להלחם באדם היקר לך מכול היא קשה. אתה מצוי בטלטלה נוראית. ספגתי הרבה סכינים בגב אבל לספוג מאבא שלי? זה היה בלתי נסבל. עד כדי כך, שאני, שמתאפיינת בנפש חזקה, הרגשתי שאני נופלת לתהום ללא תכלית. נכנסתי למעין דיכאון. לא מצאתי חדווה בלימודים, הקריאה הייתה עבורי כנטל וכל מה שייחלתי לו היה שהעסק יסתיים ובמהרה.

בסופו של דבר התיק נסגר. אנחנו התעקשנו שיסגר. הוא חזר לבית. אני לא יודעת אם עשינו את הבחירה הנכונה אבל אמא ריחמה עליו וגם מאז שהוא עזב את הבית רק התדרדרנו יותר כלכלית. היינו כל כך חנוקים שאמא שלי בכתה בלילות, ואני שומעת את בכייה מהחדר שלי, שהוא לא החדר שלי בלבד אלא גם של קרובת משפחה נוספת.
כמה שניסיתי לגרום לה להיות מאושרת, להשכיח ממנה את הקושי, הלא נודע המייסר ריחף מעלינו. העצבות גאתה בי ותחושת מחנק גדולה. באותה תקופה עבדתי, עבודה במשרה חלקית, אבל את כל כספי המועט נתתי לה. במשך שנים דאגתי שחלקי יהיה גם חלקה של המשפחה. איך אוכל לחסוך כאשר אנו נמצאים במצוקה כלכלית כזאת?

היום המצב נותר אותו דבר אבל איני מתלוננת. התרגלתי שאנו חיים חיי בסיס. מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, הטיול האחרון שלי בארץ היה לפני עשר שנים וגם אז זה היה אחרי שנים שלא יצאנו. משתדלים לחסוך היכן שאפשר.
הנחמה היחידה שלי הם הספרים. אותם ספרים שמאפשרים לי לצלול לעולם אחר, ואולי טוב יותר, וגם אם לא, בעולמות הללו אני מוצאת לי חברים. חברים אשר מבינים לצרותיי ובמידה והיינו יושבים על כוס קפה ומדסקסים היינו מבינים זה לרוחו של זה שכן גם הם עברו תלאות, שכן גם הם התבגרו התבגרות נפשית מואצת מכפי גילם הכרונולגי.

דניז היא אחת מהן והיא דמות כה אהובה שתישמר בליבי לזמן רב, עד כדי כך הספר טוב שלמרות שאני נמצאת לקראת סופו, החלטתי מפנים לשורת הדין לכתוב ביקורת לפני הסיום שכן רגשות רבים הוא עורר בי, דמותה עוררה בי שהנהר הגדוש עלה על גדותיו. היה לי העונג להכירה, לחזות בתלאותיה ואושרה. יתרה מכך, היא חישלה את נפשי. גרמה לי להבין שלמרות הסבל אני צריכה להמשיך להלחם על מקומי, להוכיח שגם זו הקטנה, בת העניים החולים, בעלת נכות פיזית משל עצמה, יכולה להגיח משום מקום ולהגיע לגדולות. להקים משפחה, להתאקלם, וליצור לעצמי חיי רווחה, כאלה שלא היו לי, עם אדם שיהיה המתאים לכך. אדם שעבר גם הוא תלאות בחייו, שיבין אותיויבין את מה שעברתי. שלא יזלזל אלא יכרוך את זרועו ויאמר: אני מבין. אני כאן עבורך כמו שאת עבורי. אדם שקול שלא יעשה הר מעכבר אלא יישר את עיניו אל הקושי, במידה וישנו, ייקחו בשתי ידיו ויירסקו לגורמים קטנטנים. שיראה בקושי הזדמנות ולא מטלה. שילחם למען משפחתו בשיניו. כמוני. שיילחם למען עצמו ועצמאותו. כמוני. שיהפוך הימים ללילות ואת הלילות לימים, כמוני וכמו אמי, אישה חזקה שלא זכתה להערכה אשר מגיעה לה. החיים רצופי משברים וצריך להתמודד עימם.
כך יהיה. לעולם לא אוותר על מטרותיי ותכליתי. שנים וויתרתי, שנים נתתי לאנשים למרוס אותי. הגעתי למסקנה שאני צריכה להשתנות. לא משנה כמה לעגו לי, ריכלו עליי, הפנו אליי אצבע מאשימה, התבדחו בדיחות רשעיות על חשבון העדה שלי, האופי שלי, המצב הסוצואקונומי שלי, לא נשברתי. ילדים אחרים שעברו חרמות ומשברים שמו קץ לחייהם אבל לא אני. תמיד ראיתי את אמי כמודל לחיקוי, היא עברה דברים רבים בגיל כה צעיר ולא נשברה..איזו זכות יש לי להישבר?! לגבי אבי- אף על פי שזו משימה קשה לקחנו אותה על עצמנו, לנסות לשנות אותו. לאזן אותו. לגרום לו להודות בשגיאותיו כי כפי שכתבתי למעלה, הכול מתחיל בוידוי על טעויות, כך אפשר להתקדם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
מסתרי אודולפו

מסתרי אודולפו

אן רדקליף

היא מתבוננת בחלון, סורקת את שערה הארוך והסמיך, השחור כנוצותיו של עורב.
אנחה נפלטת מפיה והיא אינה מניחה לעיניה להפסיק מלשוטט על החלון ועל מתארי הנוף המתוארים בו.
שרעפים רבים נמצאים במוחה. ציפור קלת כנף נוחתת על ענף הסמוך לחלון, המתדפק על קצוותיו.
היא ממשיכה לנעוץ את מבטה, גופה מצוי כאן ועכשיו, פיזית וממשית אך נפשה נודדת הרחק, בצוותא
עם הדרור המזמר בחדווה ואינו מודע לסערה אשר בוא תבוא כמה שעות לאחר מכן ותמחק את חינניות המראה הענוג באבחה אחת וכך יתאפשר לסערה לחולל את קסמיה, גם אם מבעיתים ומפלחי לבב הם.

מעטים הספרים המרוכזים בהם נפלאות רבות. מעטים הספרים הניחנים גם במחשבה, גם ביופי וגם ברגש.
כשמצאתי את הספר בספרייה, לחלוטין במקרה, תוך שיטוט אקראי בין מדפים עמוסים לעייפה, עלז ליבי, הוא עלה על גדותיו מכיוון שידע שזו תהיה קריאה בטוחה. את ספרה הקודם של הסופרת קראתי ואהבתי מאוד.
הרגשתי כמי שנישאת על כנפי ההנאה והרוגע, הכול ערב לחכי, בין אם אלה תיאורי הטבע המקסימים, התעלומה המותחת והאווירה המבושמת בתקופה שהייתה ולעולם לא תשוב וכל שנותר לנו הוא להעיף מבט נערץ אחורנית ולהתרפק על מה שהיה.

גם כאן מרכיבי הספר ברורים מאוד: נערה צעירה, המצויה בתחילת אביב נעוריה, אביב פריחתה, נעשת יתומה, מתאהבת אך אהבה זו בלתי אפשרית למימוש בגלל המאורעות אשר קורות אותה. אמילי סט.אובר היא אותה גיבורת הספר שנקלעת לרשעותם של אנשים, רשעותם של אלה שאמורים להיות הקרובים לה ביותר, כאשר במקביל, קיימות דמויות טובות הנוטות לה חסד.
נוצרת כאן ערבוביה של טוב ורע הנאבקים אלה באלה על זכות הקדימה, על הזכות לנצח ולהשליט את סדרם. לכל זאת מצטרפים תיאורי נוף מפורטים מאוד, לעיתים על פני עמודים שלמים, וממסגרים לכדי מסגרת נאה את התמונה ויוצרים תוצר מרהיב וגמור, תוצר נאה בהחלט.
כפי שנכתב בתקציר הספר, הטבע נוכח כאן כדמות ממש. הוא מתאר את רגשות הגיבורה, מצליח להרגיעה או לאמללה וכל זאת בהתאם לקו העלילה הראשי. אותה אמילי היא מתגוררת בכפר קטן בפאתי צרפת, יחד עם אביה ואמה אשר לא מאריכים חיים והולכים כל אחד לעולמו.
אמילי מרגישה כאב עצום על לכתם וההתמודדות עם הצרה הוא עבורה קשה מנשוא. לפיכך, הטבע הנשגב שעיניה נשואות אליו בכל רגע ביפעה ויראה מפיח בה חיים לרוב ומחזק את עצמותיה הייגעות.
הספר הזה, מלבד היותו ספר המציב במרכזו תעלומה ומציג את אמילי כיצד היא מצליחה [או לא] לגבור על תלאותיה בדרך לאושר המובטח והמיוחל אך גם מהווה שיר הילל ליופי וחיונותיו של הטבע וכיצד הטבע הוא שליט הכול. הוא יכול לרומם את רוחו של אדם ובאיבחה אחת לרמוס אותה לכדי אבק. כאשראמילי מגיעה לטירת אודלפו יחד עם דודתה שארון ודודה מונטוני הנוף היפה משתנה מצרפת לאיטליה, הרים נישאים סביבם והוד הדרם מתמזג עם קורותיה האפלוליים של הטירה הזנוחה והישנה.

מעבר להשתאות מיכולותיה התיאוריות והרגשיות של הסופרת, חשתי הזדהות רבה עם הדמויות. אהבתי מאוד את אמילי שהרגישה לי כאילו הייתה בת דמותי בעבר. גם אני ניחנתי בתמימות רבה כפי שהיא ניחנה בה בספר, אך אני, בניגוד אליה, כאשר נחשפתי אל הרוע התפכחתי ואיבדתי מעט מתמימותי, הסתגלתי והתחשלתי. ניכר שאמילי אשר נחשפה לרוע האדם במלוא כיעורו לא שינתה מאומה מהתנהגותה הטהורה ואוהבת האדם, המוקירה את ערכו ומעלותיו.
אולם, למרות מגרעה קלה זו באופייה, ריגשה אותי מאוד האהבה האדירה שלה לוולנקור ועצבותה כלפיי הורייה המתים. כאשר קראתי על געגועיה אליהם חשתי מדקרת כאב וחרדה להוריי שלי. הספר הזה גרם לטענתי להתחזק: לא רבים האנשים שמצויים לצידי. הוריי הם עמוד תווך מאוד חזק ובלעדיהם הבניין יקרוס.
גם הרוע בו נתקלה אמילי הזכה והטהורה לא היה זר לי. האינטרסנטיות של הדמויות השונות לא הפליאה אותי. זהו מרכיב מאוד קיים באופי האנושי- האהבה לכסף והעיוורון לכל דבר שהוא איננו מטבעות מרשרשים, גם אם הוא על חשבון קרובייך בשר ודם.

זהו ספר שכתוב בסגנון הזרם הרומנטי שרווח בזמנו במאה ה-17 ואילך, למעשה, יש הרואים ברדקליף מייסדת הז'אנר, אותה רדקליף שאוסטן ביססה את ספרה "מנזר נותראנגר" על ספריה ובייחוד על ספרה זה של רדקליף. ספר המעוטר ביצירות קטנות פרי עטה של הסופרת בתוך הטקסט עצמו, שירים מטעמה שכתבה על אופי האדם ועל טיבו של הטבע. יתרה מזאת, בכל ראש פרק מופיעות ציטטות מיצירות של יוצרים והוגים שונים: הימלטון, שייקספיר ואפילו הומרוס. הם מוסיפים חן ועומק ליצירה שלמה ממילא.
ניתן למצוא קווי דמיון בין הספר למציאות אך כמו כל ספר בסוגה, יש הגזמות, קישוטיות יתר והתרוננות שירית רבה, עם זאת, ההבדל המהותי ביותר הוא שכאן הטוב ניצח. דרך החתחתים שעבר תיגמלה אותו אך האם בחיים המציאותיים הטוב מנצח? מסופקני.

" לילה דומם ורב יופי נגלה לעיניה, השמיים היו נקיים מענן, ועלי העצים במורד כמעט ולא נעו. מזמורי חצות של נזירים צפו ברכות מהקפלה שעמדה על אחד הצוקים הנמוכים ביותר, ומנגינה קדושה נדמתה כעולה אל השמיים, מבעד לדומיית הליל, כשהיא נושאת איתה גם את מחשבותיה. התפעמות מהבריאה רוממה אותה לעבודת הבורא, טובו ועוצמתו. היש המלכותי הנעלה נמצא לה בכל אשר תפנה: באדמה שהשתרעה נמה למולה כמו גם במרחבי הרקיע הזוהרים בעולמות שהם מעבר לתפיסתו של אדם."

" כלום אין זו אותה שעה,
אותה שעה קדושה, בה מטפס ירח במלואו,
לכפה מכוכבת של גבהים צחים מענן
ועל עולם דלתחא בדומיה של חג
ייתן האות- כך לאוזני שמים שעת רצון היא
לשמוע קול תפילה, תינוק בעריסה יודע זאת,
ואם ייעור את כפותיו הזעירות ירים אל האלים
ובתום ליבו יקרא אלי ברכה."


חלקיק נוסף משיר פרי עטה של הסופרת:
" במישוריה של איליוניה, אז אין ניגור דמם של לוחמים
ומשורר את שירו הנצחי שם השמיע
במישורי איליוניה נהג הלך עיף
את גמליו למקדש חרב."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
אבל - היום שאחרי

אבל - היום שאחרי

תמר אשכנזי

היום יום האזכרה לסבתא שלי.כבר שלוש שנים שהיא לא איתנו. כבר שלוש שנים שהיא קבורה באדמה והחוסר מורגש. אבא שלי מרגיש אותו, אחיו מרגישים אותו ואני בטוחה שגם הנכדים ואולי הנינים.
אני מקווה שהפסקת לסבול וטוב לך בשמיים. שאת וסבא יחדיו וכל קרוביך שנפטרו, אלה מזקנה ואלה ממחלות או סתם מצבים טרגיים למיניהם.

באופן אירוני, אזכרתה נפלה על יום השנה של דוד שלי.
לפי התאריך העברי, הם נפטרו בתאריכים סמוכים אם כי בשנים שונות. דוד שלי, למרות גילו הצעיר, נפטר הרבה לפניה.
שניהם עברו חיים לא קלים בכלל.

מותם הסמוך כל כך גורם לי לחשוב עליהם ועל שארי בשרי האחרים שהלכו לפניהם, אחריהם או במקביל אליהם.

סבתי היקרה אומנם הספיקה לראות לגדל ילדים, נכדים ואפילו נינים אבל שנותיה האחרונות עברו עליה בחרפה גדולה. היא לא מתה בשיבה טובה אלא כבר הייתה במצב של דמנציה, עיוורת ואומללה.
גם סבא שלי נפטר לא הרבה אחריה, שנה ליתר דיוק. למרות העליות והמורדות ביניהם, הוא לא הצליח לקבל את העובדה שהיא איננה והתדרדר בצורה משמעותית.

סבא וסבתא שלי עברו חיים לא קלים. עלו לארץ מאחת מארצות המזרח לפני קום המדינה או הישר אל מלחמת העצמאות. הם היו אנשים פשוטים וסבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. נאלצו לגדל חמולה גדולה של ילדים בחסכנות גדולה אבל למרות חסכנותם הם דאגו לכל צורכיהם של הילדים כמיטב יכולתם.
סבתא שלי הייתה עקרת בית וסבא הוא זה שפירנס. רוב ילדיו הגיעו למעמד טוב בחיים, אבי היחיד שנותר בעוניו גם בחייו הבוגרים אבל אין זה הסיפור כאן.

למרות שלא הייתי קרובה אליהם, היה לי מאוד מוזר לבוא לבית של סבא ולראות את מקומה הריק של סבתא, היה לי קשה לראות אותו מתדרדר לאט עד ששבק חיים לגמרי. להלוויה שלו לא הייתי מסוגלת להגיע מכיוון שההלוויה של סבתא שלי הייתה טראומטית. לא הרבתי לבוא לבתי קברות ולהיות שם, לראות את הגופה שלה מכוסה, זעזע אותי עד עמקי נשמתי, לא יכולתי להפסיק מלמרר בבכי ולקוות בסתר ליבי שזו בדיחה אכזרית והיא תסיט את הכיסוי ותתבדח ותגיד שעבדה עלינו.

עם דוד שלי זה סיפור אחר. לא הכרתי אותו כלל. לצערי, הוא נפטר כשהייתי בת כמה חודשים. הוא עמד להגיע אלינו אבל קרה מה שקרה והוא נפטר.
המוות שלו היה מטלטל מאוד והעיב על הבית מרגע מותו. עד היום לאמא שלי וסבתא שלי קשה לדבר על המוות הזה, זה עקב אכילס של המשפחה.
למרות ששתיהן ידועות באובדנים רבים, זה הגדול ביותר.


אמא שלי איבדה את אחיה אך לפני כן, מספר שנים לפני, איבדה את אביה בגיל 22. למרות שהוא היה אב לא מתפקד שהיה נתון לטיפה המרה, ואמי כעסה עליו רבות, היה לה קשה עם לכתו. רגשותיה עד היום כלפיו מעורבים. כעס מהול ברחמים שכן מותו היה טרגי לא פחות.
שנים אחר כך האח נפטר, בדמי ימיו ממש. מוות פתאומי שהיה כמו חבטה אל הבטן הרכה. מוות שאימי לא התכוננה אליו כלל. מוות כזה הוא הכואב ביותר.
שנתיים לפני כן היא איבדה את סבתא שלה מסרטן. סבתא שלה הייתה אישה טובה, קשת יום ועניה שהזכירה את סבתי ז"ל, נולדה בתחילת המאה השעברה ומרגע לידתה עד מותה לא ראתה רגע אחד של נחת. השנים עברו והפכוה לאישה מרירה וטובה שהכאב ניבט מעיניה.
לאחר שנה דודה של אמי נפטר מסכרת. הוא בין היחידים שנותרו בחיים ואמי זכרה ואהבה אותו. הוא היה עבורה עוד מעין דמות של אב ומטבע הדברים שגם לכתו השרה על אמא שלי כאב גדול. מוות אחר מוות. ללא רחמים וללא הפסק.
לאחר מכן, באותה שנה ממש, הוריי איבדו בלידה שקטה את בתם הבכורה. מוות נוסף שטלטל את המשפחה.
וכל אלה כשעוד לא איזכרתי מוות של קרובים רחוקים יותר או את מותו של בן דודי אשר נרצח בפיגוע, בידי בני עוולה.

גם אני נולדתי בצורה קשה מאוד וסיכויי השרדותי היו קטנים אך שרדתי כנגד כל הסיכויים. היוותי ,למרות קשיי, שמחה לבני משפחתי, שמחה מהולה בעצב מכיוון שחודשים מספר לאחר לידתי הלך אחיה היחיד של אמי, אותו אח שהזכרתי בתחילת הביקורת. לאמא שלי לא היו אחים נוספים וגם את האח היחיד בחר אלוהים לקחת.

גם לאחר מותם של כל יקיריה אמי חוותה משברים קשים, משברים בריאותיים שלה ושל בעלה, שלי ושל סבתי, אך בחירוף נפש התגברה על הכול כמו לביאה אמיתית. גם בימים אלה היא מתמודדת עם משבר בריאותי לא פשוט שאני מקווה שתצלח אותו. יש בי פחדים לגבי מצבה הרפואי אך מנגד אני משתדלת לחשוב חיובי....
לא מספיק סבתא שלי איבדה בן אחד? לא ייתכן שתאבד עוד אחת! היא לא תעמוד בזה!


כשאני נזכרת בכל מה שעברנו ובכל אלה שאיבדנו, דמעות עולות מעיניי. כולם עד האחרון שבהם לא חיו את חייהם כמו שצריך וכואב לי על לכתם. אם רק הייתה להם הזדמנות נוספת...אולי היו משנים את דרכם והיו הולכים באמת בחיוך ולא בייסורים....

הספר הזה מדבר על אובד ועל התמודדות איתו ואני שואלת את עצמי: האם באמת יש אפשרות להתמודד עם אובדן? האם שאתה קם בבוקר, עוטה חיוך על פניך, מחלץ את עצמותיך הכואבות, האם זה נקרא להתמודד עם אובדן? זו לא העמדת פנים? זה לא לשקר לכולם בפרצוף?
אני לא חושבת שיש באמת מדריך להתמודדות עם שכול ואובדן שכן כל אחד חווה זאת בצורה שלו, באופן האישי ביותר. יש שמוכנסים בתוך זה ויש כאלה שכאילו יוצאים ממנו אך לא באמת.

אנחנו מתפקדים, צוחקים ושמחים אבל זה למראית עין. משהו חסר ולא באמת יהיה שלם ללא אותם היקירים שאיבדנו, שאבדו לנו בתהום הנשייה של המוות המר והאכזר.
אנחנו משפחה שכולה.

המושג הזה התחוור לי, משמעותו התחוורה לי בעקבות אחד היצירות שלמדתי באחד הקורסים, יצירה של א.ב יהושוע שביקרה את האדרתו של השכול בעיניים ישראליות. שם נפל לי האסימון שאנחנו משפחת שכול. הרי סבתא שלי איבדה בן. אמא שלי איבדה אח.
איבדנו עוד אנשים רבים, בזה אחר זה, שנפלו כמו זבובים.
מאוד כואב לי לכתוב על הנושא הזה של אובדן. אני מרגישה שכמעט נולדתי לתוך זה שכן האובדן ליווה אותי מינקותי ואף מרגע לידתי. במקום לשמוח על לידתי ועל זה ששרדתי כנגד כל הסיכויים, אמא שלי ישבה בשבעה! כשחגגתי יום הולדת שנה, אמא שלי לא יכלה להיות כי היא הייתה בשנת אבל!

ועדיין, אמא שלי חזקה כל כך. היא הקימה את המשפחה משבריה, מעפר....אני מזמן הייתי נופלת.
מדובר בהחמצה גדולה של בני אדם שאילולא המוות יכולתי להכיר לעומק ולצבור זכרונות ואולי היו הופכים אותי לאדם עוד יותר טוב. אולם, אני מתנחמת בעולם הבא בתקווה שאפגוש אותם ואשלים את החסר.

בנימה אישית, אני מאחלת לכל קרוביי המתים שתהיה מנוחתם עדן, שישקיפו עלינו ויגנו עלינו מהשמיים, זה המעט שהם יכולים לעשות ולנו נותר לזכור אותם ולא לשכוח כי אם לא אנחנו, מי יזכור? אם גופם התפורר לאבק, יש צורך לזכור אותם על מנת שזכרונם לא יתפורר אף הוא.

התנצלותי הרבה והכנה שאין זו סקירה של ממש והיא מבולבלת פשוט ביום כזה הרגשתי מחויבות לכתוב על הנושא וספרים בנושא שכזה תמיד מעלים בי סיפור אישי, כואב ואמוציונלי. אני לא מרבה לעשות זאת אבל לפעמים יש צורך שבוער בך.

לפני 4 שנים•סקאוט
וידויו של ילד המאה

וידויו של ילד המאה

אלפרד דה מיסה

הבטתי בו וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בחנתי אותו בשבע עיניים [ חמש יותר מכפי הצורך] דבר מה בכריכה, בתקציר, כבשו אותי מיד וידעתי, ידעתי שזה יהיה ספר שאתענג על קריאתו והיא תהיה לי חוויה מכוננת כפי שניתן לצפות מספרים טובים, הטובים ביותר. ספר שיצלול במהרה אל עשרת הגדולים, יישב בצוותא ונחותא עם ספרים כדוגמת ענבי זעם, האישה בלבן, הגברת עם הקמליות, היום איננו כלה ועוד רבים וטובים. שלא נס ליחם כעת וכולי תקווה שגם לא עוד שנים רבות.
ספר שהוא כמו מחול. אתה אוחז בו והוא בך והנכם מסתחררים יחדיו, זה לצד זו, הוא שואב אותך אל עולם קסום, מעוות ובעיקר מכמיר לב.
עולמם של האבודים, אלה שפסקו מלחיות באמת, העוטים על עצמם בדים של שקריות, צביעות, שחיתות ונהנתנות ומכנים אותם הנאה. חיים שגם אלה שבזים להם בסתר ליבם, משכף רגלם דרכה בו, הניתוק מאורח חיים שכזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי.
ניתוק מאורח חיים הרווי אלכוהול, יצאניות, משחקי קלפים, נשפים זולים ושיממון גדול. שיממון ובדידות. בדידות מטפורית כי אומנם אתה מוקף אנשים רבים אך למעשה הנך לבד.
וכאשר, בחורבת ליבך מתגנב לו זיק של תקווה, אש מבערת בתוכך ומקימה אותו לתחייה בדמות אהובה שמטרתה לפוגג את החששות, להאיר על המחשכים, מסתבר שלהינתק מהעולם החומרני הזה הוא קשה שבעתיים מכפי שהעלת על דעתך אי-פעם. דרך חתחתים בלתי נגמרת.
רגשות צורבים של חרטה, אשמה וכאב לצד אהבה עזה, עד שיגעון, ורגעי אושר אינסופיים שכל דבר מתגמד לעומתם.

אוקטב הוא בחור צעיר ונמרץ בן 19 שתמימותו בראשו ובלבבו. הוא בחור זך שדבר רע לא נחרט בגופו והרס את נפשו הטהורה...עד הרגע ההוא שאהובתו, זו שחשב שהיא הנעלה והנאה מכל הנשים, בוגדת בו עם אחר ורומסת אותו בעקב נעלה בלא רחמים, הוא מתוודע לצד הפחות נעים של החיים, צד שהיה ברצון מסב את ראשו ממנו אילו היה באפשרותו לעשות כן.
גילוי הבגידה מרעיש את עולמו הצר והקטן, הוא חווה טלטלה של ממש המתוארת במגוון רגשות מטלטלים: כעס, עצב, זעם ואף אדישות וייאוש. כל רגש ורגש משורטטים בתשומת לב שכזאת שמא הבחור עצמו עומד לפניך ומגולל לפניך את סיפורו, אתה עד לתנועותיו, למבטיו ולטון דיבורו. אתה חש חלחלה מן המעשה הנפשע וליבך חש רחמים על הנער הצעיר שלא חטא בדבר אלא בחטא האהבה בלבד.
מרגע הגילוי הוא עובר תהפוכות ומאורעות רבים, הן פנימיים והן חיצוניים, תהפוכות שמובילות אותו להיות מי שהוא לאורך הסיפור ועד לסופו שתקווה מהולה עם עצב שרויה בו.

אותו אוקטב מתבשר על מותו של אביו, בשורה המבגרת ומחכימה אותו כאחד, הוא נשבע לכפר על מעשיו ומתיישב בכפר בו חי האב וחיי חיי סגפנות, בטח בהשוואה לחיי הנוחות בהם חי לפני כן. בכפרו של האב הוא מכיר את האלמנה בריג'ט פירסון, בחורה בת 30 טובת מראה ולב ובלתי נמנע שתפלס בלא יודעין את דרכה אל ליבו של גיבורנו.
השניים פוצחים במערכת יחסים אוהבת וחמה, וניכר שאוקטב הצעיר עולה על דרך המלך...אך כגודל התקווה, כך גודלה של האכזבה..הדברים לא מתנהלים כמתוכנן, אוקטב לא אותו אוקטב שהיה לפני שנכווה ברותחין, למרות נסיונותיו להיות שונה, הציניות והמזג הקריר מפעפעים בו, השדון הרשע מוצא פרצה ומחלץ עצמו על מנת לבצע את זממו, מעשים שיפגעו פעם אחר פעם בבריג'ט המסכנה אך בגרותה ואורח הרוח המאפיינים אותה יאפשרו לה להבליג ולסבול למען האהוב...
אימתי?

מדובר בספר פשוט מופלא שגדושים בו בערבוביה רגשות ותכונות כה רבים ומתעתעים. ספר מאוד אנושי. הוא לא מתאר אהבה על גווניה הטובים בלבד אלא גם את גווניה הרעים והרוע לא מתרחש מנסיבות חיצוניות כפי שקורה לא אחת ולא שתיים כשמדובר בסיפורי אהבה, מאורעות גדולים כמו מלחמה או הורים לא מרוצים לא מצויים כאן, לעיתים מי שמחבל באהבה הגדולה הם פשוט אנו עצמנו. אנו האויב הגדול ביותר של הוויתנו וסביבתנו.

אלפי מילים לא יוכלו לתאר את תחושותיי במהלך ספר זה. קלאסיקה אמיתית שנכתבה מדם ליבו של הסופר, מאהבה של הסופרת המוערכת ז'ורז' סאנד, שסיפורו מצטלב עם סיפורו של אוקטב ובעל קווי מתאר דומים: גם הסופר כמו אוקטב נבגד על ידי אהובתו אך זה בערך נקודת הדמיון העיקרית בין השניים, משם פיתח הסופר כאוות נפשו את הסיפור לכדי יצירת מופת של ממש.
יצירת אומנות שבצדק נקראת קלאסיקה, אך לא ממין הקלאסיקות העבשות, העציות, אלה שחורקות בשיניים ועל מנת לעכלן יש ללעוס זמן רב, זו קלאסיקה שנבלעת במהירות בגרון, כתובה היטב ומרתקת לכל אורכה, אך המסר המהדהד בסופה איננו חמקמק, הוא לופת היישר את הבטן הרכה ומעוות אותה בעיוותים של צער, צער על החמצתו של אוקטב, על החיים הנלוזים שהתפלש והשתכשך בהם, אשר בגינם אינו יכול לחוות את האהבה במלוא הדרה, נותר נכה רגשית לתמיד. וכמובן, במידה מסוימת, צר עלינו עצמנו שחלקנו נוהגים כמו אוקטב, חיים חיים חסרי משמעות ועם כל הכוונות והרצונות הטובים אין ביכולתנו לעוזבם.
" הסקרנות כלפי הרוע היא מחלה נתעבת שנולדת מכל מגע טמא."
" אנחנו שמופח בנו הרף נשימה כדי שיהיה קיום למוות, מתישים את עצמנו כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו ממלאים תפקיד כלשהו ושיש דבר-מה שמבחין בנו."

הסקירה מוקדשת לזשל"ב אשר קנה לי את הספר. מי ייתן ולא תהיה כמו אוקטב. שהאהבה היוקדת לא תהפוך לאהבה חסרת היגיון עד שיגעון!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
אהבתם של עלי ונינו

אהבתם של עלי ונינו

קורבאן סעיד

שתי דתות מתנגשות והתנגשותן גורמת לקול פיצוח אדיר. הן לכאורה שלובות זרוע אך בהשלכת רסיס אחד של שלהבת הם משתלהבים והגצים מתעוררים ומתלקחים לכדי אש גדולה וחונקת.
אזרבייג'ן היא כור היתוך של דתות. נוצרים ומוסלמים חיים בה בשלום אלה עם אלה תחת שלטון רוסי, אך כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה מתחילים להיבקע גם הסדקים שהיו שם מתחת לפני השטח בלתי נראים ומהבהבים את אותותיהם.
אוכלוסיית באקו ושאר המדינה מחולקת לשניים: אלה שמפללים לניצחונם של הטורקים ושלטון טורקי יכבוש את המדינה ואלה שנושאים עינייים משתוקקות לדריכת רגליהם של הרוסים.
אל הסלט הלאומי הזה הוסיפו תבלין אקזוטי בדמות אהבה בלתי אפשרית בין מוסלמי לנוצרייה וקבלו ערב רב של דעות, מנהגים, בריות ומעשים. סיפורם של נינו ועלי ממחיש היטב את הכאוס הלאומני אשר שלט במדינה בתקופה זו ובאקו המתוארת היא חלקיק קטן מתוך מערך שלם של ניגודיות ושוני שלפתע אינם הולכים זה עם זה ואינם מתחברים.
הכבש כבר לא גר עם הזאב מכיוון שזה מתכנן כיצד לבשלו לארוחת הערב.
עלי הוא נסיך מוסלמי, נצר של משפחה מיוחסת ונאה שאבותיה הגנו בדמם ובגופם על עירם ומדינתם ועלי הולך שבי אחרי אמונה זו.
נינו אף היא נסיכה אך נוצרייה ממוצא גרוזיני [ כיום גאורגי] הלומדת בבית הספר על שם תמר הקדושה ועיניה הצחקניות נחות על עלי חאן.
שניהם מתאהבים ובתום לימודיה של נינו מתכננים להינשא אך התוכניות לא כפי שהן נרקמות בראש כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומדובר בזוג עם פערים מנטליים ממילא.
האם יצליחו לממש את אהבתם למרות הכול? האם יוכיחו לכול כי המערב והמזרח חד הם?

אף על פי שישנו סיפור אהבה בספר זה, הוא בהחלט לא העיקר. כלומר, הוא ישנו ונוכח בהחלט, הרגעים ביניהם המיסו את ליבי וגרמו לו להחסיר פעימה, הנגיעות, הליטופים, הרגש המתפרץ שרק בני קווקז ידועים בהם, הכול מצוי שם, אך הוא אינו עיקר. הוא תוספת. תוספת טעימה לספר היסטורי המתאר תקופה לא קלה בין מוסלמים לנוצרים ובין מוסלמים לבין עצמם.
באמצעות חשיפתנו לסיפורם אנו נחשפים לסיפורן של אומות, למנהגים ולנורמות. נינו אינה הנערה שתחבוש רעלה מכיוון שהיא בת המערב, אירופאית כהלכה שרואה בזה גינוי נשים וכאשר היא מתרועעת עם בני המזרח בפרס היא מרגישה כאילו רואים בה יצור מוזר וחסר תרבות, דבר שפוגע בה עד עמקי נשמתה ומאמללה כל זמן שהותה שם.היא מרגישה געגועים לארצה באקו, שם המזרח והמערב התמזגו, אך בתקופה כזאת, גם שם אין ישועה וגם אם כן, הכול למראית עין.
מלבד נינו, אהבתי את דמותו של עלי שניכר עד מאוד שהוא אוהב את ארצו ואת נינו כאחד. הוא נאמן לשניהם. לנינו הוא מאפשר, במידת האפשר, להיות נאמנה לדתה ולרצונותיה, להליכותיה החופשיות. הוא אינו כופה את דתו עליה ומאפשר לה חופש, זה בניגוד לדעותיהם של סובביו אשר רואים בעין רעה הליכותיהן של אירופאיות הנתפסות בעיניהם כמופקרות.
לצד הטרגדיה והדרמה המפגש בין המערב למזרח מאפשר רגעים קומיים, כמו למשל ההתנגשות המתמדת של נינו עם סריסו של חאן בפרס, כאשר כואבות לו השיניים והיא מרימה ראשה בגאון ועונה לו תשובה מחוצפת שהוא זה שאמר לה שאצלם שוטפים שיניים עם האצבע ולא עם מבשרת שיניים קשה אז לא ייתכן שיהיו לו כאבים אלא אם כן שיטה זו לא מוצלחת במיוחד.
כפי שכבר ניתן להבין, אהבתי את דמותה של נינו. היא דמות חייכנית העומדת על שלה ואינה מתפשרת על עקרונותיה ואינה פוחדת אפילו לעמוד לצידו של בעלה בעין הסערה, כאשר רעמי היריות שורקות מעל לראשה.

בתחילת הסיפור הדי המלחמה נשמעים מרחוק אך ככל שהספר מתקדם התחושה מתחזקת שגם עלי ואישתו יפגעו מתוצאותיה והיא לא תפסח גם עליהם.

ספר שמתאר תקופה קשה בחבל קווקז המהולל והיפה, לפני שארייזבג'ן הפכה להיות חלק מברית המועצות, שנים ספורות לפני, כשהיא התרופפה מהשליטה הרוסית והחלה לצעוד צעדים עצמאיים כתינוק, אך הצעדים הללו לא ערכו זמן רב שכן עצמאותה הבתולית התפוגגה והשלטון הרוסי חמס את הנפט ואת כס המלכות גם יחד.
את קווקז טרם ראיתי בעיניי אך את פעימותיו המהירות הרגשתי גם הרגשתי. אותו קווקז שזורם בעורקיי והוא חלק מישותי למרות שאני יהודיה שלמה וגאה.
ספר צבעוני ורווי שכבות. עושר רבגוני של רהיטים, סוגי בדים, צמחים ומקומות מאוכלסים בו. מדבר, נהר מפכפך, בזארים המונהגים בידי סוחרים ממולחים שאצבעותיהם מלטפות בד רך ומשיי. כל אלה מצויים כאן, לצד הכאב, הדם והתדהמה. יופיו של המזרח השלוב יחד עם טרגיותו.
גם דמות המחבר רווית מסתורין וסתירות החוברת היטב לתכלית ספריו, ממש כמו הסיפורים שברא ועירו, עיר ילדותו באקו הצבעונית, הססגונית שאינה משתמעת לשתי פנים כפי שכותרת הספר מתעתעת בנו וגורמת לנו לחשוב שמדובר בסיפור רומנטי עם קיטש על רקע היסטוריה מעניינת ואין זה נכון כלל. הסיפור הוא רק המעטפת של תקופה בוערת, חשוכת דעות ובעיקר רווית התפרצות יצרים, סיפור האהבה רק מהווה חלק קטן המדגים את נוראיות ונפלאות התקופה במידה שווה.

" צבעי המפה היו מבהיקים ומטושטשים, שמות המקומות, ההרים הגדולים והנחלים עלו אלה על אלה והיטשטשו לבלי הכר. המפה הייתה פרושה על הדיוואן, ואני ישבתי לידה עם דגלונים צבעוניים ביד. לידי היה עיתון שבטוריו הודפוסו אותם שמות ומקומות, הרים ונחלים שעל המפה הצבעונית."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
אהובתי במטפחת האדומה

אהובתי במטפחת האדומה

צ'ינגיס אייטמטוב

הכביש מחבר בין ערים ומקומות, אך הוא בעיקר מחבר בין אנשים. ייתכן שבנסיעה מקרית תפגוש אדם שישנה את חייך לעד.
נסיעה סואנת בכביש ביכולתה להיות תענוג לאדם אחד ושעמום גמור לאדם אחר.
איליאס הוא נהג משאית צעיר ממוצא קירגיזי שאינו מודע לכך כי נסיעה אחת תשנה בקרוב את חייו, תפנית זו תפגיש אותו עם אסל, צעירה כפרית שנשבת בקסמו כפי שהוא נשבה בקסמיה והשניים יפצחו בסיפור אהבה מחבק ולוהט כמיטב המסורת של אייטמטוב.
הספר קצרצר, בן 151 עמודים בלבד אך כפי שלמדתי כבר מלפני שנים רבות: לא שופטים ספר על פי כריכתו ולא על פי אורכו. כך גם עם יצירה זו, הנגמעת במהירות כאילו לגמת מיי נהר צוננים ורעננים המפיחים בה חייים ומשקמים את גופך המרוסק, מעניקים לך תובנות חיים שונות.
אייטמטוב הוא בין הסופרים האהובים עלי ביותר ולא בכדי מכיוון שכתיבתו מהפנטת, עשירה בתיאורים ובפשטות הנוף והבריות החסות בצלו. הוא ניחן באקזוטיות שובת לב המתארת מדינות שסקרונתי כלפיהן רבה. החל מהערבה שוקקת החיים אשר היא לב ליבן של כמה מיצירותיו החשובות ביותר וכלה בתיאורי ההרים המושלגים ואורחות החיים הפשוטים שנוהגים ומנהלים התושבים.

כאשר אתה אוחז בספר הנכתב על ידו ניתן לדמות זאת לשקית ממתקים שהמקבל משתוקק בכל מאודו לפתוח ולהציץ בתכולתה: מרבית הסיכויים שיימצא שם דבר מה הערב לחיכו, שיוכל לגלגל על לשונו זמן רב ולהתענג על טעמו המתוק.
ספרו של אייטמטוב הוא ספר מתוק אך מסתיים מריר שכן סיפור האהבה המתואר בו נפתח בזיקוקי דינור, בלבבות רועדים ופועמים, בסומק קל, בקול תרועה נישא אך מדשדש אל פי התהום ומתרסק. התרסקות שאף היא חלק מן החיים, לטוב ולרע. הוא מלמד על שאדם יכול לטפס על הר אדיר מימדים ויום למחרת, בשל שגיאה קשה, למעוד מאבן קטנה ולצנוח הישר מטה.
ספרים טובים קוראים יותר מפעם אחת. ספר כזה בהחלט הצדיק את קריאתי בו בפעם השניה. הפעם הראשונה שהכרתיו הייתה במסגרת לימודי הספרות המורחבים בתיכון, זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לכתיבתו הנאה והמזוקקת של אייטמטוב והוקסמתי לחלוטין. הרגשתי שנפתח לי צוהר אל עולם שלא התאפשרה לי בו דריסת רגל.
מאז הימים ההם עברו מים רבים, השתכללתי מבחינת סגנונות הקריאה אך חסד הנעורים שהותיר בי אייטמטוב לא שכך אלא התעצם. כך שספר זה הוא לא רק ספרות טובה אלא פיסה מן העבר ומן הזכרונות בני התקופה ההיא שאפפו אותי במהלך הקריאה ואיפשרו לי לתהות על גורלי וגורל הדמויות כאחד.
זמן רב חיפשתי את המילים כיצד לתאר את תחושותיי מן הספר אבל המשימה לא צלחה בידי עד לרגע זה. לפעמים יש צורך לתת למחשבות ולידיים מעט מנוחה וכשיגיע הרגע המילים יכתבו מעצמן וגלגלי המוח יתחילו להסתובב לאיטם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

גוזל יכינה

שלג כבד יורד. רוח איתנה פורשת את חסותה ומטלטלת בכול, זורה גבישי קרח מפוררים בארובות העיניים ומקשה על הראייה. רוח שורקנית החודרת אל תוך האוזניים, מלחששת לתוך גופך ומבשרת רעות.
הבל נשימה מהביל וקרחוני מעיד על שביב חיים מהבהב חלושות.
גופים חבוקים במטרה בלתי אפשרית להתחמם. גוף אל גוף. נשים וגברים. עיניים מיואשות, טרודות, נשואות אל על ותפילה על שפתותיהם החיוורות.
שלג סמיך, לבן דוקרני ממשיך להערם בכמויות. החשש להיקבר בעודם חיים מבצבץ בכל פינה, נעשה ממשי בכל דקה אשר עוברת. מזדחלת כנצח. ההכנות המפרכות אל מותם המתקרב הן מוחשיות. שרעפים אופפים את מוחם הקודח. הרהורים נוגים אודות אלה שהותירו מאחור, אלה ששבקו חיים ואלה שנותרו להתקיים בדוחק.

זולייכה פוקחת עיניה. פוקחת עיניה אל שחר חדש. שחרם של בוקר ועולם אחר. זכרונוהתיה מחייה הקודמים נעשים אט אט מעורפלים כאילו חוותה אותם בגוף אחר, תודעה שונה.
לאט לאט הידיים, הרגליים והגוף מכיר חמימות אחרת, דיבור אחר, מגע אחר. גופו של אדם סתגלני יותר ממה שאנו חושבים.
אולם, אצבעות העבר מפעם לפעם נשלחות, מגששות באפלה, מרפרפות על הגוף הדק, מאותתות על קיומן בעקשנות, וזולייכה משתדלת להרחיקן מעליה. אצבעות טורדניות, מציקות, חסרות מנוחה ומזהמות.

זולייכה היא איכרה טטרית המשויכת לדלת העם. הנשואה למורטזה. אף הוא איכר פשוט אשר אהבתו נתונה לאימו הקשישה, עיוורת וחירשת, החיה עימם בצל קורתם, אוכלת מלחמם ולא חוסכת אומללות מזולייכה יום ביומו. למרות מומיה הרבים היא אינה פוסקת משנאתה לכלתה וניכר שרשעותה מתעבה עם כל יום שבו היא מוסיפה לחיות. כגוויה מהלכת שמוסיפה לרקום עור וגידים. מתעקשת להישאר ולצבוט, לעקור כל שלווה רגעית [אם ישנה כזאת, ולמעשה, אין. חייה של זולייכה הם חיי סבל אחד עצום, מבוקר עד ערב]

זולייכה עובדת בפרך. הן בעלה והן חמותה מעבידים אותה. לצד זאת, הם חיים בפחד מתמיד מפני השלטונות. התקופה המדוברת היא שנות ה-30 של המאה הקודמת. ימי שלטונו של סטלין אשר פוקד על איכרים פרטיים למסור את רכושם. גם זולייכה ובעלה מוסרים, טיפין טיפין. עד שהבעל מואס בכך. הוא גומל בליבו לא למסור לידיהם דבר, כאשר מדרך רגליהם ידרוך בסף דלתו פעם נוספת. החלטה הרת גורל המטלטלת את כל הנוגעים בדבר, כולל את מורטזה וזולייכה עצמה.
ידי השלטון ארוכות וחייליו צייתנים. הם מגיעים ודוחקים במורטזה להעניק את המגיע להם אך הוא מסרב. הוא נורה במקום והדברים נלקחים בכוח. זולייכה נשלחת יחד עם איכרים מנושלים כמוהה, אלמנות ויתומים שאבותיהם ובעליהן מתו בנסיבות מצערות דומות, על פני קאזאן כולה ולאחר מכן ברכבת בהמות משא, בקור מקפיא וקשה מנשוא, אל סיביר הרחוקה, להקים יישוב עצמאי של מגורשים שכל מטרתו לחנכם מחדש לטובת השלטון הסובייטי ולהפיק מהם תועלת ותפוקה רצויה.
ימיהם הראשונים של המגורשים, אשר בינתיים הצטרפו אליהם גם אנשי לנינגרד לשעבר שהם עירוניים בוגדניים שגם אותם יש לנרמל, בלתי סבירים לחלוטין. השליכו אותם אל אדמת פרא חסרת כול, עמוסת שלג וכפור, ומאלצים אותם לשרוד והם שורדים כנגד כל הסיכויים. רבים מהם מתים אך תושיותם ורצונם העז לחיים מתגבר על הכול. הם מכינים כלים מאפס, לומדים לצוד, ועל כל זאת מפקד איגנטוב, מפקד סובייטי צעיר, שנקלע אל הסיטואציה הלא מוכרת בדיוק כמותם.
תיאורי חייהם בסיביר, בימיהם הראשונים, עוררו בי זכרונות מספר אחר הנקרא "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דיפו. גם שם, בדיוק כמו קרוזו, האנשים נאלצו לשרוד תנאי מזג אויר לא פשוטים, להרכיב חיים מאפס, ללמוד את המקום אליו נזרקו באבחה אחת ולהסתגל ועד מהרה אכן עשו זאת, הסתגלו ובנו את חייהם במקום שאיננו ראוי למגורי אדם. נידח וחסר סיכוי לציליבזציה הגונה.

תיאוריה היפייפיים והעמוקים של הסופרת הפיחו חיים ביצירה צנועה זו. יכולתי לראות לנגד עיניי את זוליכה בכפרה השקט, מוצבת לצד קברי בנותיה ומקוננת עליהן מרה. לראות כיצד בעלה חובט בה ובועל אותה באכזריות.
כיצד היא מושלכת מאורח חיים אחד למשנהו, מטלטלת ברכבת ימים שלמים, מתוודעת בעל כורחה לאנשים אחרים, אבודים, תמהים כמוהה על צפונות הגורל ועל רזי המחר. מה יוליד המחר? מה יוליד היום? ההווה? כאשר יוצאים למסע לא נודע השאלות הללו הן הכרחיות, כורח הנסיבות.

אין זה סיפורה של זולייכה לבדה. זהו סיפורם של מגורשים רבים שנעזבו לגורלם. מי שישרוד- ישרוד. מי שימות-ימות. זהו סיפורה של תקופה קשה. תקופה שנמשכה שנים וגבתה את חייהם של מליונים.
למקרא תוכנו של הספר התחדדה בי השאלה שפעימה בי כבר בעבר: כיצד יכלו להעריץ את סטלין ולבכות על מותו אפילו בימינו אנו? גם היום תושבי רוסיה לא מעטים שחיו בתקופה החשוכה הזאת מתגעגעים אל השליט הנערץ, הכול יכול, האהוב...והרוצח...
מאז ומעולם היטלר נקרא הצורר הגדול שרצח מליונים אך סטלין לא היה רחוק ממנו ובמובנים מסויימים עלה עליו במספריו.
לעניות דעתי, גם סטלין היה שטן בהתגלמותו. פשוט לא ייאומן שהעניקו לאיש הזה ולדומיו במה. זה פשוט בלתי נתפס איך גם הוא, גם היטלר וגם מוסליני פעלו בפרקי זמן דומים והצליחו לזרוע הרס רב מימדים.

קרובים אשר נספו או עברו את איימי השואה, ככל הידוע לי, אין לי, אך בברית המועצות חיו קרוביה של אימי, למעשה, כל חייהם עברו שם, כך שמטבע הדברים, מעשיו של סטלין נוגעים מבחינה אישית וגרמו לי לתהות אם בני משפחתי היו אלה שנשלחים אל סיביר הרחוקה או נאסרים על אי-נאמנות לשלטון?
בלתי אפשרי לדמיין סטואציה מבחילה כזאת. סבתי באותם ימים של מלחמת העולם השניה [הסיפור נפרש על פני 16 שנים. מ-1930 עד 1946] הייתה בת 9-10 ומטבע הדברים שחשבתי עליה ועל סבתא רבא שלי, אישה פשוטה שרק נאבקה לגדל את ילדיה בתקופת רעב ועוני, ושלטונו של סטלין וכל מעלליו לא תרמו לכך אלא החריפו.

מדובר בספר ביכורים מרשים שנטווה מזכרונות סבתה של הסופרת וגורם לי לתהות אולי גם לי כדאי לכתוב ספר על קורות חייה של משפחתי. מדוע לא להיות צינור ולאפשר להם להשמיע את קולם דרכי? לספר את סיפורם שלמעשה היה סיפור של מאות אם לא מליונים בני התקופה?

" ושם- כיפת שמיים כחולה כהה שקופה, שעננים צפים בה קלים כנוצות. ארבעה אנשים בוקעים וצומחים מתוך ארבע פינות התקרה, שולחים את ידיהם המתוחות לפניהם, כאומרים לגעת במשהו במרכז."
" בערב הם יושבים, נלחצים זה אל זה בבקתה האפלולית, הלחה עדיין. לא היה להם חם אבל גם לא קר מאוד. הם לא הספיקו לאכול באותו היום אף פעם אחת, אבל על האח כבר בעבע הדלי עם בשר תרנגולי בר. פניהם נשזפו בשמש, כהו מהרוחות, כוסו בועות מעקיצות יתושים, מישהו כבר ישן באפיסת כוחות, מניח את ראשו על כתף חברו. מישהו מסתכל במבט בוהה על הדלי עם התבשיל. האח הומה, נודף ריח עז של עשן, של בשר מתבשל ושל העשבים שאסף הפרופסור."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט

ביקורות נוספות על "אל תיגע בזמיר"

אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

הסַפָּר שלי מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה אלי פעם, "יש אנשים בעלי שיער חלק, יש בעלי שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בעלי שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו החומר בדיוק. אותו סיב חוטי שצומח מעור ראשו של האדם, גם אם האדם הזה היא יפהפייה בלונדינית בעלת שיער גלי ארוך וגם אם האדם הזה הוא כרסתן קירח שכמה שיערות צומחות פרא על עורפו השמן. אותו החומר בדיוק."

מעבר אחורה במנהרת הזמן. הזמן: אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מסמר הוא בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סטודנט באוניברסיטה. המקום: השירותים באוניברסיטה, שירותים בהם המחיצות המפרידות בין התאים הן דקות ביותר. שני סטודנטים משוחחים ביניהם ולא יודעים שמסמר נמצא באחד מתאי השירותים ושומע את דבריהם. במהלך שיחתם הקולנית מובעות כמה הערות גזעניות מבעיתות כלפי סטודנטית שהיא, ממש במקרה, אתיופית, וגם החברה של מסמר. ואז נכנסתי, בנסיבות כה אומללות, לעורה של החברה שלי. ציטוט מהספר: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי בו".

מעבר נוסף אחורה במנהרת הזמן. הזמן: שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום: דרום ארה"ב. זוהי זירת ההתרחשות של הספר הנפלא הזה. הביקורת החברתית המובעת בספר היא עזה, חריפה, נוקבת, שוללנית, ולדעתי היא מופנית בראש ובראשונה כלפי תופעת הגזענות. הגזענות מוצגת כאן בשיא אימתה, והיא מצטיירת כנגע חברתי ההופך את הנגועים בו ללא אנושיים. בעטיה של הזוועה המצמררת הזו מת אדם חף מפשע ונהרסו חייה של משפחתו, הגזענות עיוורה, עיוותה וסילפה את כושר שיפוטם התבוני של האנשים, והיא הביאה את הנגועים בנגע הנורא הזה להאמין כי בני גזע מסוים נחותים ושליליים מעצם בריאתם. זאת ועוד, הגזענות האיומה המוצגת בספר פוגעת גם בתפקודו התקין ובכושר שיפוטו של אחד המוסדות החשובים בחברה הדמוקרטית, בית המשפט. האפליה האיומה של השחורים בפני בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בוטשת בעצם הממסד שעליו מושתתת החברה. הדבר מצמרר במיוחד על רקע העובדה שרוב תושבי המקום ידע מה היה צריך להיות פסק הדין במשפטו של תום, האיש השחור שנשפט על לא עוול בכפו ומואשם באונס אישה לבנה. ולמרות זאת בוחרים אנשי העיר להרשיעו. ציטוט הופך קרביים בעוצמתו: "הנחה זו שקר יסודה, שקר שחור כעורו של תום רובינסון, שקר שאינני צריך להוקיעו באוזניכם. אתם יודעים את האמת, והאמת היא: יש כושים המשקרים, יש כושים שאינם שומרי מוסר. אלא שאמת זו כוחה יפה לגבי כל המין האנושי, ולא לגבי גזע מסוים בו. אין אדם באולם (בית המשפט) זה שמעולם לא אמר דבר שקר, שמעולם לא עשה מעשה בלתי מוסרי."

אבל מעבר לעניין הביקורת החברתית, שהיא לב לבו הפועם והמפעפע של הספר הנפלא הזה, יש בו הרבה הרבה מעבר. הרפר לי הצליחה לשזור בו גם הרבה תום נעורים, תמימות וטוהר שרק ילדים יכולים להתברך בהם. המחצית הראשונה של הספר מורכבת מסיפור התחנכות יפהפה, משופע בהרפתקאות ילדים, משובות נעורים וחוש הומור דק וכובש. על קצה המזלג: "היא לא הייתה שמנה אך בעלת בשר, ולכן בחרה לה מלבושי מגן שהעלו את החזה שלה לגובה מסחרר, צימקו גזרתה, הבליטו אחוריה, ורמזו כי בשעתו הייתה הדודה אלכסנדרה דומה לשעון חול. מכל זווית ראיה היה המראה נורא..." הנאיביות המשתקפת בדברי הילדים היא חיננית כשמדובר בהרפתקאות ילדים, אך לדעתי היא ממש מצמררת כשהיא נוגעת לעניינים רציניים: "ג'ם, אני חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." וג'ם בתגובה מרטיטה לא פחות: "אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?" אך אל תתנו לתום הזה לבלבל אתכם. נקודת התצפית של הגיבורה המספרת היא רטרוספקטיבית, וזו מעלה נוספת של הספר היפהפה הזה: סיפורה של סקאוט מהווה שחזור העבר מנקודת זמן עתידית רחוקה מאוד: "רק כעבור שנים רבות הבינותי כי הוא ביקש להשמיעני את כל הדברים האלה". כך מצאתי בספר שילוב מקסים של נאיביות ילדותית מן העבר וציניות מפוכחת ובוגרת מן ההווה.

אני חושב שאנו רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות הגזענית האיומה המתוארת בספר, זו של שנות השלושים של המאה הקודמת, ורחוקים אף מן המציאות הגזענית של שנות השישים, זמן יציאת הספר לאור. אנו חיים בתקופה שבה אדם שחור מכהן כנשיא ארה"ב ובארצנו הקטנטונת להקה אתיופית מופיעה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האם הגענו אל המנוחה והנחלה? מסופקני. חיישני הגזענות הרגישים שלי עדיין מבחינים מפעם לפעם בהבזקים קלים, לעתים במסווה של בדיחה או חידוד לשוני. והסַפָּר שלי? אילו היה עושה הסבה להמטולוגיה, לבטח היה טוען שאותו הדם זורם בעורקיהם של כל האנשים, ואני הייתי מחייך בשביעות רצון, כי אני חושב שבסיכומו של דבר הרוב המכריע אוחזים בדעתו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא שלי נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צלילות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה.

כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ עוד אחד מספריו היתומים. לא אוכל לתאר בפניכם את האושר במציאת סימניה אשר הותיר בספר והן בדך-כלל גלויות מקרוביו, או תמונה של המשפחה, ולעיתים אפילו הערות בכתב ידו לצד חלקים שאהב או שראה צורך לחזור ולקרוא בהם.

'אל תגע בזמיר' הוא מבין הספרים הרעועים אשר קיימים בספריה זו, מחירו מוטבע עליו בלירות והוא מגרסת ההדפסה הראשונה בארץ – 1964. הספר נכתב על-ידי לי הרפר ב- 1960, על רקע התעוררות האפרו-אמריקאים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הרפר השכילה לתאר לנו את אמריקה הדרומית של שנות ה-20 מבעד לעיניה של סקאוט פינץ', ביתו של אטיקוס, עורך דין אשר נתמנה להגן על עובד אדמה שחור המואשם באונס של בחורה לבנה, ממשפחה של אספני אשפה אנאלפבתים.
בתם של ילדה ובכשרון רב, מתוארת בפנינו הבעיה הגזענית באמריקה ומסעם של השחורים לשיוויון זכויות בפני החוק. הגזענות הקשה קלה יותר לעיכול מבעד לעיניים תמימות של ילדה המתארת את הסובבים אותה.

הספר תורגם ע"י צבי ארד, שפת התרגום אינו קלה, אך משקפת את התקופה בה נכתב ותורגם הספר – בולטת מכל היא המילה 'כושי' אשר לגביה לא תמיד ברור מתי הייתה זו שפת הסופרת ומתי שפתו של המתרגם.

דמויות המבוגרים בספר הן לעיתים ברורות מדי, הגזען הוא גזען מאוד וכך דמויותיהם של הדוגלים בשיוויון. גם דמותו של אביה של סקאוט, 'אטיקוס פינץ' היא כמעט טהורה מדי – היותו שוחר שלום, אב למופת ומגן על הזכות למשפט צדק, אך הדבר לא ימנע מהקורא להעריץ דמות זו שהעזה לעמוד אל מול חברה שמרנית ולעתים אלימה.

במציאות בה עומד נשיא אפרו-אמריקאי בראש המעצמה החזקה בעולם, הסיפור נראה רחוק, אבל העולם עוד רחוק מלהיות שווה בפני כל יושביו. הספר שווה קריאה, שווה התמודדות עם שפה לא קלה שהפכה לנחלת הדפים בלבד. החלק בו מתוארים הדיונים בתוך בית הדין הוא מבין החזקים אותם קראתי לאחרונה.

הספרים אותם בחרנו לשמור הם עדות למי שאנו, מי שהיינו. סבא היה אדם טוב באמת, אשר שרד את האיומה שבתולדות הגזענות האנושית. רציתי לספר לכם עליו כבר בספרים קודמים אשר קראתי, אבל עד כה לא מצאתי ספר שיהיה טוב מספיק לשלב בו את דמותו. אני שמח שבעיה זו נפתרה עכשיו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yoyo
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

הספר הזה כבש אותי לחלוטין בזכות דבר אחד מרכזי ומשמעותי. התום והתמימות המשתקפים מנקודת המבט של הילדים הגיבורים, בד בבד עם החוכמה והתבונה שלהם. שלוש מדמויותיו של הספר המרגש הזה הם ילדים. דווקא משום שאישיותם טרם גובשה הם מסוגלים לראות טוב יותר את האמת ולזעוק על קיום עוולות אנושיות וחברתיות, וכך, ממש כמו באגדה המפורסמת של אנדרסן, הם מסוגלים לומר בקול רם, צלול ונישא כי "המלך הוא עירום".

הרגישות הרבה שמגלה דיל לאנשים, התבונה של ג'ם והרגישות והתבונה גם יחד של סקאוט מציבים, לדעתי, מעין אנלוגיה הפוכה בין שלושת הילדים לבין המבוגרים הסובבים אותם. הדבר מציג את המבוגרים באור מגוחך ומוסיף הרבה לביקורת החברתית בספר, אבל בעיקר מציג את הילדים באור תמים ונבון כאחד. אבל מסתבר שגם מקרב המבוגרים יש כמה שמודעים לעניין הראייה המפוכחת של הילדים ומגיבים לכך בכאב. דולפוס ריימונד מגלה את סודו הכמוס לסקאוט ולדיל, וסקאוט שואלת אותו מדוע עשה זאת. הוא עונה לה "מפני שאתם ילדים ויכולים להבין זאת והחיים עדיין לא השחיתו את לבכם". כמה נכון ומדויק. כשהורשע תום ע"י המושבעים, שואל ג'ים את אביו "איך יכלו לעשות זאת, איך יכלו?" אטיקוס עונה לו בכאב כי "אינני יודע, אבל הם עשו זאת. הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן, וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד". טוב, נו, ילדים וצבים רגישים... אטיקוס ממשיך ואומר כי אילו היו ג'ם ועוד 11 נערים כמוהו המושבעים במשפטו של תום, הוא היה כבר בן חורין. כלום יתכן שבחזהו של אטיקוס המבוגר פועם לב של ילד?

מי שריגשה אותי במיוחד הייתה סקאוט, כשהניגוד המשווע בין תגובותיה למאמרו של אנדרווד לבין תגובותיהם של המבוגרים, מאיר אותה באור אנושי במיוחד. סקאוט כותבת כי אנדרווד "כתב דברים אשר ילד יבינם", ואז היא מגלה, לחרדתה, את קיומם של "בתי הדין החשאיים שבליבותיהם של הבריות" (איזו הגדרה מבריקה), אותם בתי דין איומים שהביאו להרשעתו של תום. בניגוד לה, המבוגרים מגיבים באדישות ובחוסר אכפתיות למאמר ולמסרים העולים ממנו ומעדיפים לראות בו, למרבה הציניות, "מאמר פיוטי שיהיה ראוי להעתקה".

התום והנאיביות של נקודת המבט של הילדים עוררה בי לעתים גם חיוך. סקאוט אומרת "בדרכי הביתה אמרתי בלבי כי אני וג'ם נגדל, אך אין לנו עוד ללמוד הרבה. לכל היותר אלגברה"... המשפט התמים הזה טומן בחובו ניגוד מצמרר בין תהליך החינוך שעומד לקראת סיומו, על כל המשתמע מכך, לבין רכישת הידע בתחומי הדעת השונים. האם יתכן שלימים סקאוט המבוגרת תהיה כמו המבוגרים מהם סקאוט הילדה סלדה?

הילדים בספר לא איבדו עדיין את תמימותם, והם מגיבים לאירועים הבעייתיים בסיפור באורח אנושי יותר וציני פחות, וזה מה שכבש אפילו צב נרגן וציניקן כמוני. ספר מקסים, כבר אמרתי? אז שתדעו...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

פעמים רבות תהיתי למה דווקא הספר הזה נכנס לרשימת "נכסי צאן ברזל" שלי. ספר קטן, ספר יחיד של הסופרת, כתוב בגוף ראשון של ילדה קטנה המתארת ארועים שחוותה בקיץ אחד, בו התחילה להבין את הכללים לפיהם מתנהל העולם. קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם שאני קוראת אותו, מתווסף עוד משהו שלא הבנתי קודם.

על פניו הסיפור הוא על "הבעיה הגזעית" בארצות הברית. כי סיפור המסגרת מספר על כושי צעיר שנאשם במעשה שלא ביצע - שאפילו מאשימיו ידעו שלא ביצע - אלא שבהתאם לקוד הנהוג לא היתה ברירה אלא להאשימו בפשע ובמקביל להביא נדבות למשפחתו... אולם למעשה הסיפור רחב הרבה יותר: הוא עוסק במוסכמות: שחורים ולבנים, מעמד בינוני ועניים, "אצולה" ו"זבל לבן", נשים וגברים, מבוגרים וילדים. דרך עיניה התמות של סקאוט נפרשות המוסכמות המכוונות את חייהם של אנשים בעיירה קטנה בדרום בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל אם תסתכלו טוב תמצאו אותנו חיים שם באותה עיירה וחושבים במידה רבה כמו תושביה.

אז למה הספר הוא כה מושלם בעיני? בין השאר כי הוא מביא את הסיפור בלי לשפוט, וזה הופך אותו ליותר נורא. התמימות בה מסופר הסיפור, שהמספרת לעתים מספרת דברים שהיא אינה מבינה, הופכת אותו לכה מצמרר. וגם כי בכל הפעמים שקראתי אותו לא הרגשתי אנכרוניזם: זה חי, רלוונטי, קורה עכשיו, ולא רק במייקום שבאלבמה. זה קורה גם פה, אצלינו.
העותק שבידי כבר בלוי מזוקן ומקריאה. צריך להחליפו: הגב נתלש, העמודים מצהיבים ומוכתמים. אבל זה הספר שעבר אתי מאז ומעולם. ואני - שאין בי (לדעתי) אפילו גרם סנטימנטליות, מהססת להביא לו תחליף. הוא כנראה יגיע כאן לסוף חייו, ולעזאזל האסתטיקה.

*

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

7 חודשים עברו חלפו מאז קראתי את הספר האחרון ומאז כתבתי משהו בכלל וחוות דעת בפרט,מחסום קריאה וכתיבה שלא זכורים לי ועבורי לכתוב שוב, זו התרגשות כמו בפעם הראשונה, לכן, כשהלל הזקן חבר בסימניה וחברי הטוב אמר לי: "תקראי את "אל תיגע בזמיר" ואז תביני כי אין להגיב לאנשים כאלה...צריך לרחם עליהם",תגידו לי אתם, מי יכול לסרב להמלצה כזו שמגיעה עם ביקורת נפלאה שלו לספר? בודאי לא אני.
אז הלל היקר, שמעתי בעצתך,שכחתי מכל תלאות היום יום, משונאי ומתכניות הריאליטי אותם גם ככה אני לא רואה ופירגנתי לי את הספר "אל תיגע בזמיר" ולאחר מכן את הסרט "מות הזמיר" שנעשה על פי הספר והבנתי למה התכוונת.מבטיחה להשתדל להפנים וליישם את העצות.תודה הלל הזקן על הדרבון לקרוא..:-))).

אני לעומת הלל הזקן הגרופי הבלתי מעורער של קפוטה, לא הרחקתי לכת בהבנה שדמותו של הלה כחבר ילדות של לי הרפר היווה השראה לדמותו של דיל.ורק אחרי שראיתי את הסרט הנפלא "טרומן קפוטה" שהשקת הספר "אל תיגע בזמיר" מופיע כחלק מהסרט,הבנתי את הקשר המיוחד בין טרומן לבין הרפר לי.

מדהים עד כמה ספר יכול להשפיע ואף לעזור לשינוי חשיבה ולגיבוש תפיסת עולם,גם במרחק 50 שנה מאז יצא לאור ב-1960. למרות שהעלילה מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-20 בתקופת השפל הכלכלי הגדול שפקד את ארצות הברית בכלל ואת הדרום העני בפרט, הרומן הפך ליצירה ספרותית,שתורגם ל-כשלושים שפות ואף זיכה את לי הרפר בפרס פוליצר.רומן שהפך לספר קריאה חובה בבתי ספר בארץ ובעולם ולאבן דרך במאבקם של האפרו - אמריקאים לשוויון זכויותיהם ולהכרה בכבודם כבני אדם.

על פני השטח העיירה מיקום בה מתרחשת העלילה,היא עיירה שלווה ורגועה עד כדי שיממון, בה כולם מכירים את כולם והאווירה בה היא כביכול חמה ומשפחתית.."כביכול" -כי מתחת לפני השטח בעצם רוחשת ביצה עכורה ומתרחשים בה דברים נוראים המסופרים מנקודת מבטה של הילדה סקאוט פינץ' אשר היא ומשפחתה חווים על בשרם את הרוע בהתגלמותו המתבטא בכעס ועויינות כלפיהם ומשלמים מחיר כבד על שהעזו להתנגד לאפליה - מחיר של נידוי חברתי,עד כדי רצון לבצע בהם לינץ' וכל זאת על רקע משפטו של תום רובינסון צעיר שחור המואשם באונס נערה לבנה,כשאביה של סקאוט,אטיקוס עורך דין מסכים לייצגו מתוך אמונה בו,אמונה בצדק וללא משוא פנים למרות הידיעה מראש שאין לבחור שחור סיכוי מול חברה לבנה וגזענית.

מעבר היותו רומן "אל תיגע בזמיר" הוא כתב אישום חריף וביקורת חברתית נוקבת כנגד החברה האמריקאית על החוליי והנגעים בה הם נגועים,על דעות קדומות,גזענות ואפליה לכל מי ששונה כלכלית,חברתית ובעיקר שונה בשל צבע עורו קרי השחורים.

ועל ידי שלושה מוטיבים עיקריים:חינוך,אומץ-לב ודעות קדומות ובדרך שנונה,חכמה מלאה הומור ותום מצליחה הרפר לי לשקף לנו הקוראים את המראה החברתית שהגזענות יוצרת בכל חברה בעולם גם בימינו אנו.

כל שנשאר לי קוראים יקרים לספר לכם, הוא שניתן ללמוד מהספר "אל תיגע בזמיר" על חמלה, אהבה וכבוד האדם באשר הוא אדם,סבלנות וסובלנות,געגוע ליופיו של התום שפג לו וערכי קודש שהולכים ונעלמים מן העולם,ולהמליץ בחום על הספר.

להתראות בספר הבא..:-)

בתקווה שמחסום הקריאה/כתיבה נשבר !!!

לפני 15 שנים•ליז מאילת:-)
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

אם יש מעשה אחד שמרתיח את דמנו הוא עוול. ככל שהעוול גדול כך התגובה אליו גדולה יותר, כמו משוואה מתמטית.

אונס אישה/נערה נחשב לעוול גדול מאוד. בעבר אונס נשים היה כלי מלחמה. הצד המנצח אנס את נשותיו של הצד המפסיד כחלק מריצוץ כבודו האחרון של המפסיד. כאליו הצד המנצח אומר במעשה "אתה כל כך חלש שאתה אפילו לא מצליח להגן על נשותיך". למזלנו בעידן המודרני אונס נשים כחלק מפעולה צבאית נחשב לפשע מלחמה וטוב שכך.

יחד עם זאת לצערי המהות לא השתנתה מאז. אונס נשים ע"י בן לקבוצה "זרה" מרתיח את דם החברה ומעורר רגשות נקמה, יותר מאונס ע"י בן של אותה קבוצה. בגלל יצר נקמה זה, יש מדינות כמו שוודיה שקיבלו החלטה שאסור לפרסם את מוצאו של האנס (מהגר / בן למהגרים). אפשר להתווכח האם השוודים צודקים או לא, מה שבטוח הם מכירים בייצר הזה.

רצח הוא העוול הגדול ביותר, לא בדקתי את זה אמפירית אבל ברוב המדינות בעולם מקבלות זאת, לכן רף הענישה לרצח גדולה יותר מאונס. מתוך הנחה שלאחר האונס הקורבן עדיין חי להבדיל מהנרצח, לכן הקורבן עדיין יכול לשקם את חייו. כשרוצים לעצים את החומרה של האונס משתמשים בביטוי "אונס, הוא רצח של הנפש" מתוך רצון להשוות את המעשה לרצח.

בעידן המודרני כמעט אין כיבוש ארצות ע"י מדינות אחרות. היום אוכלוסיות מתערבבות באמצעות הגירה. המהגרים נתפסים 'כפולשים' החדשים. לכן חטאי המהגרים הם בלתי נסבלים ע"י החברה השלטת. יש תמיד ציפייה להחמרה בענישה כלפיהם. אותו פושע נאלץ להישפט תמיד בפני שופטים מהחברה השלטת. אני מאמין ששופטים הם לא מלאכים הם בני אדם ממש כמו פוליטיקאים רחמנא לצלן, בתוך עמם הם חיים, לכן גם הם מושפעים מהחברה בה הם חיים (כל זאת בהנחה שהם לא בזים לה, והם מכירים באנושיותם).

מה להקדמה הארוכה הזו ולסיפור?

הסופרת מחליטה להכניס למשוואה את שלושת הפצצות המתקתקות האלה. אונס, רצח ואי צדק.

הסיפור הוא על אונס של נערה לבנה ע"י אדם שחור. הבעיה היא שהנאשם לא עשה זאת וכנראה הוא עומד "להירצח" באמצעות החוק.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, העונש הצפוי לבחור כשיורשע הוא רק מות. הסופרת מעצימה את הטרגדיה של הבחור השחור ושל הקהילה השחורה בכלל, ע"י כך שהנאנסת היא לא "לבנה קלאסית" היא ומשפחתה הם האחרונים בשרשרת המזון החברתי של הקהילה הלבנה. הם מתוארים ע"י הסביבה כמטונפים, פדופילים וחסרי מוסר. למרות זאת ברגע שהיא "נאנסה" ע"י האדם שחור היא מאומצת ע"י החברה הלבנה. כאילו היא תמיד הייתה חלק מהם, זעמם על החוצפה של "הזר" שעשה זאת גדולה באותה מידה.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילדה 'חצופה' וחכמה בשם סקאוט. לילדה יש אבא עו"ד שמנהל את המשפט ואח שגדול ממנה. לילדה אין אמא אך יש לה אומנת שחורה. הסיבה שלילדה אין אמא היא הרצון של הסופרת לתת הצדקה תרבותית ל'חוצפה' של הילדה (בכל זאת תחילת המאה הקודמת צריך להסביר למה נשים 'סוררות'). הספר כתוב מצוין, הוא קולח ויש משפטים מלאי חוכמה. אם ככה למה הספר לא זכה בחמשה כוכבים?

הסופרת בחרה שלא לבחור. היא לא נתנה לבחור להירצח בשם החוק, אלא פתרה זאת בהתאבדותו וכך גרמה לנו הקוראים הקלה מצפונית, "ידינו לא שפכו את הדם הזה". לצערי מכל הסיפור הזה אנחנו זוכרים כמה מקסימה סקאוט ומשפחתה, וכמה עוול נעשה לאחיה כששברו את ידו, במקום לזכור את העוול הגדול והנורא של רצח חפים מפשע בשם החוק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

ידיעה צהובה במדור הרכילות של "מאקו" היא שגרמה לי להזכר בספר הישן והרעוע הזה, ששכב על המדף שלי בשלוש השנים האחרנות, אחרי שבילה על המדף של המנחה שלי כשלושים שנה, עד שהועבר אלי (אני מתה על ספרים משומשים ועייפים). קייטי הולמס (גרושתו הטרייה של קרוז), רוצה לשנות את שם ביתה ל"סקאוט" על שם הדמות מהספר 'אל תיגע בזמיר'.

אמרו עליו, בין השאר, שהוא ספר על בעיית הגזענות בארצות הברית של שנות השלושים, אבל מה שהותיר עלי את הרושם הגדול ביותר היא דווקא העובדה שמדובר בסיפורו של אב. כזה שמגדל את ילדיו ללא אם, ועושה זאת באופן מעורר התפעלות. דמותו של אטיקוס- אביהם של סקאוט וג'ם, היא אחת הדמויות היותר מרשימות שנחשפתי אליהן בספרות שקראתי עד היום. הרוך, הנועם והחמלה שלו, לצד חוסר ההתפשרות, ה"חבל הקצר" והתבונה שבה הוא מחנך את ילדיו, כפי שמתואר מפיה של ביתו הקטנה- פשוט המיסו את ליבי.

לפעמים אתה נתקל ביצירות שאתה פשוט מרגיש שקטונת מלכתוב עליהן ביקורת, שקצרה היריעה מלתאר למה ואיך נסכו עליך קסם שכזה. 'אל תיגע בזמיר' היא בהחלט אחת מאותן יצירות, לכן לא אכביר במילים.

מצחיק איך דבר כה איזוטרי וחסר משמעות יכול לפעמים להוביל אותך אל מחוזות כל כך נפלאים, כאלה שאתה שואל את עצמך איך לא דרכת בהם עד עכשיו.
אז תודה לך, קייטי הולמס...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

רבים מנסים לתאר, פה ובמקומות אחרים, את החוויה הגלומה בקריאת ספר טוב; יש שנוטלים אותה למחוזות ההתעלות הנפשית ויש גם כאלה, נועזים יותר, שמשווים אותה לעניינים שמתחום תאוות הבשרים... אני, באופן אישי וסובייקטיבי לחלוטין, טרם הצלחתי לנסח לעצמי את הסוגיה בוודאות. אמש סיימתי את ספרה הנפלא של הרפר לי ובא לי בעיקר להאזין ל-Carpenters ולחייך לעולם... איך זה ?!

כמעט כרגיל, לפחות לגבי הספרים שנקלעים לידיי בעת האחרונה, יוצא איכשהו שהסיפור שמאחורי הסיפור אינו פחות מעניין מהסיפור הנרקם בספר. למשל, העובדה שהרפר לי היא צאצאית ישירה למפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, גנרל רוברט לי, ודווקא היא זו שמצאה לנכון לברוא יצירה שהיא כולה שיר הלל לאנושיות, לסובלנות, לשוויון בין הגזעים, בין המינים, להומניזם בהגדרותיו המודרניות (ולא בנוסח הפרווה שהיה מקובל, נניח, בימי הרנסנס באיטליה). ואני יודע שתפיסת הדרום כגזעני ביחסו לאפרו-אמריקנים, בארה"ב של אמצע המאה ה-19, לא היה אלא הטעיה מכוונת של הממשל בוושינגטון, שנועדה לספק לאזרחי הפדרציה והעולם כולו עילה הרואית למלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם. ועדיין. אילו הייתה גבר, הרפר לי, היינו לבטח מסננים לעברה איזו הערה שמגדירה בנוסח עדתנו הכה-מיוחדת את נפחם הדיספרופורציוני של אברים ביולוגיים מסויימים בגופה...

עוד : העובדה שהרפר לי (עודה בחיים דרך אגב, טפו טפו טפו. אחרונת המוהיקנים פחות או יותר) כתבה יצירה זו בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת ולא הוציאה כל דבר נוסף לפרסום פומבי או מצומצם מאז ועד היום. היא בחרה לעצמה בחיים שקטים ורחוקים מאור הזרקורים וממעטת מאוד להופיע בציבור. מזכירה לי קצת את סאלינג'ר : אותה התנהלות צנועה ונחבאת אל הכלים, שאינה מצליחה להסתיר חמלה אנושית גדולה וגאונות לא פחות. כאילו בחרה ביודעין ובדעה צלולה להעלות בבת אחת את כל סודותיה הכמוסים, כל התובנות שרכשה לעצמה בחייה ואז נמוגה אל האפלה והאלמוניות, כמו גפרור שאורו הראשוני עשוי לסנוור, אך אורך נשימתו קצר ומותיר טעם של עוד, מהול באכזבה שסיבתה אינה תמיד מובנת...

עוד : חברותה ארוכת השנים של הרפר לי עם מושא הערצתי הותיק - טרומן קפוטה. לא הייתי זקוק לתקצירי הספר המשעשעים שיסבירו לי שדמותו של הילד דיל מבוססת על דמותו של טרומן; זה ברור כשמש... סיפור חייו המיוחד (אין לו הורים שיקחו עליו אחריות ולכן הוא נודד בין קרובי משפחה רחוקים) ובמיוחד דרכיו הייחודיות לבדר את עצמו ואת הסביבה (להמציא עלילות ולביים אותן אח"כ בעזרת שני חבריו הנאמנים) זה, איך לומר, שקוף כמו המים של חופי גואנדלופ...

אלה שביקרו את "אל תיגע בזמיר" במשך השנים (פרס פוליצר ב-61 וחזק ברשימת "רבי המכר של כל הזמנים" ביי דה וויי), טענו כנגדו בעיקר כי ריבוי הדמויות בו מסיט את תשומת לבו של הקורא הממוצע מקו העלילה המקורי. גם בניסיון לשמור על כבודם של הטוענים, אין לי אלא להגיב בחוסר הבנה מוחלט. באמת סליחה. לא נצפו בספר זה ולעניות דעתי לפחות, דמויות רבות מדיי או מיותרות מדיי ולבטח לא חריגות במספרן או "בהתערבותן" בעלילה, ביחס לשום ספר אחר שקראתי, נגיד, בשנתיים האחרונות. הטיעון החביב הזה מזכיר לי סצינה אדירה מתוך הסרט "אמדיאוס", בו שומע קיסר אוסטריה לעצת האחיתופל של יועציו האמנותיים (וסליירי בראשם) ובניסיון להנמיך קמעא את שחצנותו הטווסית של מוצארט, הוא סונט כנגדו שביצירה המרנינה שזה עתה הציג לקהל האנין, היו "יותר מדיי צלילים"...

טענה מכיוון אחר עוסקת בתרגומה הארכאי כביכול של היצירה, שמקשה לכאורה מאוד על קריאתה ועל הבנתה. לא יודע. אני דווקא אוהב אתגרים. כלום אם זה דורש מעט מאמץ זה כבר הופך ללא ראוי ? והאמת ? גם כאן לחלוטין לא כצעקתה. הרבה יותר תסכל אותי, למשל, שקראתי לא מזמן לא פחות מחמש פעמים בספר אחד, אחר, את הביטוי המצחיקול "הכה באצבע צרדה", כאילו התאהב המתרגם באיזו כתובת-אבן שנונה שגילה אגב ביקור משפחתי של שבת שטופת שמש באתר ארכיאולוגי כלשהו... תל עזקה ? מממ ???

בקיצור, עזבו שטויות. הניחו לכמה שעות את הציניות ההוויתית של כולנו בצד, שכחו אך לזמן קצר את תלאות היומיום, את שונאינו המתרגשים לכלותנו מצד האקטואליה ואת עדרי המתמודדים-לנצח באיזו תכנית מציאות כזו או אחרת מצד הכלום ופרגנו לעצמכם ספר שכולו תום ורגישות. וכן, חיים בינינו עדיין כמה בודדים, שנותרו תמימים מספיק להאמין שקיימת אהבה אמיתית בין בני אדם...

ענק.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•הלל הזקן
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

אני כל כך נסערת. הרבה זמן לא התרגשתי מספר שהנו רומן התבגרות ומתח ,או השייך לסוגת -הרומנים.

בעקבות פרסומים בתקשורת ובאינטרנט על ספרה החדש מאת לי הרפר שיצא זה עכשיו בארה"ב בשם- "Go Set A Watchman",
ולאור המחלוקת אודות הספר והרקע לכתיבתו ולפרסומו -החלטתי שאני חוזרת לקרוא את "אל תיגע בזמיר"-מחדש.

זכרתי במעומעם את עלילת הספר וכמובן את הסרט בכיכובו של גירגורי פק.
חיפשתי בספרייתי כי ידעתי שיש לי ממהדורה קודמת של שנות ה-70 -ולא מצאתי. מסתבר שהוא "עבר דירה" -כמו כל הספרים האהובים עלי -לספרייה של בתי הבכורה. בלית ברירה העותק היחידי חיכה לי בספרייה העירונית מ-1990 -מהדורה -15.

אין בכוונתי לכתוב כאן את תקציר העלילה. אני מפנה לביקורת המעולה כאן בסימניה של Moria - מ-08/05/2015 ,אם כי בהסתייגות אחת בלבד Moria -העניקה 4 כוכבים ואני מעניקה לספר את כל הכוכבים שבשמים.

כל מה שאני רוצה לכתוב ולאמר הוא -עד כמה הספר הסעיר אותי:

-מבחינת תוכנו-הגזענות והדעות הקדומות והתקופה - שנות ה-30 של המאה שעברה בדרום העמוק של אמריקה -באלאבאמה.

-מהעלילה עצמה -שמחזיקה את הקורא במתח.

-מהכתיבה הספרותית שהיא כה גאונית ,כה סוחפת ,מלאת חוש הומור שהעלתה בי חיוכים עד כי לא ניתן להניח את הספר מהיד
{זה מה שקרה לי ב-4 הימים האחרונים}.

-ומהדמויות האלמותיות.

אז מהי הסיבה לכתוב כאן דברי- שבח אודות הספר למרות היותי מודעת שחלק גדול מהקוראים באתר קרא בו?

מארבע סיבות :

האחת- מי שלא קרא או שכח שירוץ לקרוא ויזכה בחוויית קריאה שמזדמנת לידנו לעתים נדירות.

השנייה- מי שעוד לא קרא ולא התוודע לספר ולא חשוב כרגע מהו גילו בין התיכון או לזקנה -שיטוס לקרוא.

השלישית- התרגום הנהדר של צבי ארד למרות היותו מיושן אבל הוא מרגש .{עם עובד מתכוננים להוציא את הספר בתרגום חדש }.

הרביעית- כי הספר החדש/ישן אמור להגיע אלינו בשנה הבאה בשמו "Go Set A Watchman"-והשם סקרן אותי מאין מקורו וכיצד יתרגמו אותו לעברית. מקריאה באינטרנט התברר לי כי המקור נלקח מפסוק בתנ"ך ספר ישעיהו כא ו- "כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד" .בפרשנות רש"י הכוונה :"לך העמד המצפה .עתיד אחד מתלמידך לקרא תגר על מדותי על ארך שלוותה של בבל והוא חבקוק שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר (חבקוק ב, א) על משמרתי אעמודה ומצפה לראות מה ידבר בי [בית] אמר הקב''ה לישעיה העמידהו לאותו מצפה והבטיחהו מאתי שיעמד על מצפהו ואשר יראה במפלתה של בבל יגיד :"כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד".

לתרגום בעברית יש מספר הצעות באינטרנט כגון : "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה ".....או "לך עמוד על המצפה",אבל הוצאת עם -עובד היא שתחליט את החלטתה,ואני מסוקרנת ומחכה כבר לספר החדש -ישן.

ולאן ולמי רומזת/מצביעה הכותרת "Go Set A Watchman"??- זהירות !!!!! יש בהמשך - ספולייר.

אם ב"אל תיגע בזמיר" אטיקוס פינץ' מדבר בזכות בית המשפט העליון והוא מאמין אדוק בהצהרת העצמאות של ארצות הברית, ולפיה כל בני האדם נבראו שווים, עכשיו בספר החדש "Go Set A Watchman" הוא תוקף את בית המשפט העליון של ארה"ב בזעם ,לאור שאוסר על הפרדה גזעית במערכת החינוך ומעניק שוויון בחינוך לכושים ומכאן שהם רשאים להיכנס ללמוד בבתי -ספר של לבנים.
ואטיקוס פינץ' שואל את בתו ההמומה, אם היא רוצה לראות מכוניות עמוסות שחורים מגיעות לבתי הספר, לכנסיות ולתאטרון.

כלומר אם ב"אל תיגע בזמיר" אטיקוס פינץ' האב והעו"ד הנו ליברל המחזיק בדעות שיש להתייחס אל הכושים כשווי זכויות ללבנים ב-1935, הרי שבספר "Go Set A Watchman" -הוא מתגלה כגזען בסוף ימי זקנתו ב-ב1954.


הוצאת ספרה החדש של הרפר מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. היא חרשת אילמת וחולה באלצהיימר, אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו והופיעו ב"אל תיגע בזמיר",
כיוון וטיוטת הספר "Go Set A Watchman" נכתב לפני "אל תיגע בזמיר" ומכאן שהספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך. וזאת תהא כבר רעידת אדמה בקנון הספרותי של אמריקה היום.


איני יכולה לסיים את הביקורת ללא הציטוטים האלמותיים מהספר:"אל תיגע בזמיר":

אטיקוס לבנו גי'ם -"מעדיף הייתי שתירה בפחיות בחצר הפנימית, אך יודע אני שאתה תצא לציד ציפורים. הרוג עורבים ככל שתרצה, אם תצליח לפגוע בהם, אך אל תגע בזמיר, כי חטא הוא."
בפעם הראשונה שמעתי את אטיקוס מציין מעשה כלשהו כחטא, ועל כן שאלתי לדעתה של מיס מודי בעניין זה.
"הצדק עם אביך," אמרה. "אין הזמיר עושה כלום אלא שר להנאתו. אין הוא מנקר את הירק בגניהם של הבריות, אינו מקנן במחסן התירס, וכל מלאכתו לשיר למעננו עד כלות נפשו. ועל כן חטא הוא להרוג את הזמיר."


אטיקוס לבתו סקאוט -"ראשית כל," אמר, "אם תוכלי ללמוד תחבולה אחת פשוטה, סקאוט, תוכלי לחיות בשלום עם כל סוגי הבריות. לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו - ... עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו."

אטיקוס לבתו סקאוט -"יש אנשים ש - שעסוקים כל כך בדאגה לעולם הבא, עד שלא למדו איך לחיות בעולם הזה. את יכולה להתבונן ברחוב ולראות את התוצאות."

"לעולם אין אנשים שדעתם מיושבת עליהם מתגאים בכשרונותיהם," אמרה מיס מודי.

אטיקוס לבתו סקאוט -"... משפט זה, משפטו של תום רובינסון, נוגע בשרשי מצפונו של אדם. סקאוט, לולא ניסיתי לעזור לאדם זה, לא הייתי יכול להכנס לכנסיה ולהתפלל לאלוהים."

סקאוט -"אטיקוס, אתה טועה כפי הנראה..."
"כיצד?"
"כי רוב הבריות חושבים שהם צודקים ואתה לא צודק..."
"ודאי שהם רשאים לחשוב כך, וזכאים שנכבד את דעתם ," אמר אטיקוס. "אלא שבטרם אחיה בשלום עם זולתי עלי לחיות בשלום עם עצמי. והיחיד שאינו חייב לציית לדעת הרוב הוא מצפונו של אדם."
"... רציתי כי תעמוד על משהו בדמותה. רציתי כי תלמד מהו אומץ לב אמיתי, ולא תחשוב כי אומץ לב פירושו אדם ורובה בידיו. אמיץ הוא היודע שנכשל בטרם פתח בקרב, ואף על פי כן פתח בו ועמד בו, יהיה אשר יהיה. על פי רוב אתה נכשל, אבל לפעמים אתה זוכה. מרת דיבוס זכתה, בכל רמ"ח איבריה זכתה. לפי השקפתה יצאה מן העולם בלי שהיתה משועבדת למשהו או למישהו. לא הכרתי אדם אמיץ ממנה."

"לבכות על יסורי הגיהנום שאנשים גורמים לזולתם-בלי להרהר בכך,לבכות על היסורים שגורמים הלבנים לכושים-בלי לעמוד רגע ולחשוב שגם הם אנשים "...

----------------------------------------

המשפט "לעולם אל תיפגע בזמיר" טוב ונכון היה אז והיום באמריקה בנושא כושים -לבנים .

ואם הרפר לי הייתה מבקרת במדינתנו בשנים האחרונות הייתה אומרת כי הכותרת -"לעולם אל תיפגע בזמיר" -מכוונת להתנהגות החברה הישראלית כלפי הערבים ,הגר,היתום והאלמנה ...

נ.ב.-מתנצלת אם מישהו/מישהי נפגע/ה משימוש המילה "כושים" בביקורתי ולא "שחורים" או "אפרו- אמריקנים" ,הלגיטימציה באה מהספר עצמו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חמדת
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“רבים מנסים לתאר, פה ובמקומות אחרים, את החוויה הגלומה בקריאת ספר טוב; יש שנוטלים אותה למחוזות ההתעלות”