“הסַפָּר שלי מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה אלי פעם, "יש אנשים בעלי שיער חלק, יש בעלי שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בעלי שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו החומר בדיוק. אותו סיב חוטי שצומח מעור ראשו של האדם, גם אם האדם הזה היא יפהפייה בלונדינית בעלת שיער גלי ארוך וגם אם האדם הזה הוא כרסתן קירח שכמה שיערות צומחות פרא על עורפו השמן. אותו החומר בדיוק." מעבר אחורה במנהרת הזמן. הזמן: אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מסמר הוא בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סטודנט באוניברסיטה. המקום: השירותים באוניברסיטה, שירותים בהם המחיצות המפרידות בין התאים הן דקות ביותר. שני סטודנטים משוחחים ביניהם ולא יודעים שמסמר נמצא באחד מתאי השירותים ושומע את דבריהם. במהלך שיחתם הקולנית מובעות כמה הערות גזעניות מבעיתות כלפי סטודנטית שהיא, ממש במקרה, אתיופית, וגם החברה של מסמר. ואז נכנסתי, בנסיבות כה אומללות, לעורה של החברה שלי. ציטוט מהספר: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי בו". מעבר נוסף אחורה במנהרת הזמן. הזמן: שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום: דרום ארה"ב. זוהי זירת ההתרחשות של הספר הנפלא הזה. הביקורת החברתית המובעת בספר היא עזה, חריפה, נוקבת, שוללנית, ולדעתי היא מופנית בראש ובראשונה כלפי תופעת הגזענות. הגזענות מוצגת כאן בשיא אימתה, והיא מצטיירת כנגע חברתי ההופך את הנגועים בו ללא אנושיים. בעטיה של הזוועה המצמררת הזו מת אדם חף מפשע ונהרסו חייה של משפחתו, הגזענות עיוורה, עיוותה וסילפה את כושר שיפוטם התבוני של האנשים, והיא הביאה את הנגועים בנגע הנורא הזה להאמין כי בני גזע מסוים נחותים ושליליים מעצם בריאתם. זאת ועוד, הגזענות האיומה המוצגת בספר פוגעת גם בתפקודו התקין ובכושר שיפוטו של אחד המוסדות החשובים בחברה הדמוקרטית, בית המשפט. האפליה האיומה של השחורים בפני בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בוטשת בעצם הממסד שעליו מושתתת החברה. הדבר מצמרר במיוחד על רקע העובדה שרוב תושבי המקום ידע מה היה צריך להיות פסק הדין במשפטו של תום, האיש השחור שנשפט על לא עוול בכפו ומואשם באונס אישה לבנה. ולמרות זאת בוחרים אנשי העיר להרשיעו. ציטוט הופך קרביים בעוצמתו: "הנחה זו שקר יסודה, שקר שחור כעורו של תום רובינסון, שקר שאינני צריך להוקיעו באוזניכם. אתם יודעים את האמת, והאמת היא: יש כושים המשקרים, יש כושים שאינם שומרי מוסר. אלא שאמת זו כוחה יפה לגבי כל המין האנושי, ולא לגבי גזע מסוים בו. אין אדם באולם (בית המשפט) זה שמעולם לא אמר דבר שקר, שמעולם לא עשה מעשה בלתי מוסרי." אבל מעבר לעניין הביקורת החברתית, שהיא לב לבו הפועם והמפעפע של הספר הנפלא הזה, יש בו הרבה הרבה מעבר. הרפר לי הצליחה לשזור בו גם הרבה תום נעורים, תמימות וטוהר שרק ילדים יכולים להתברך בהם. המחצית הראשונה של הספר מורכבת מסיפור התחנכות יפהפה, משופע בהרפתקאות ילדים, משובות נעורים וחוש הומור דק וכובש. על קצה המזלג: "היא לא הייתה שמנה אך בעלת בשר, ולכן בחרה לה מלבושי מגן שהעלו את החזה שלה לגובה מסחרר, צימקו גזרתה, הבליטו אחוריה, ורמזו כי בשעתו הייתה הדודה אלכסנדרה דומה לשעון חול. מכל זווית ראיה היה המראה נורא..." הנאיביות המשתקפת בדברי הילדים היא חיננית כשמדובר בהרפתקאות ילדים, אך לדעתי היא ממש מצמררת כשהיא נוגעת לעניינים רציניים: "ג'ם, אני חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." וג'ם בתגובה מרטיטה לא פחות: "אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?" אך אל תתנו לתום הזה לבלבל אתכם. נקודת התצפית של הגיבורה המספרת היא רטרוספקטיבית, וזו מעלה נוספת של הספר היפהפה הזה: סיפורה של סקאוט מהווה שחזור העבר מנקודת זמן עתידית רחוקה מאוד: "רק כעבור שנים רבות הבינותי כי הוא ביקש להשמיעני את כל הדברים האלה". כך מצאתי בספר שילוב מקסים של נאיביות ילדותית מן העבר וציניות מפוכחת ובוגרת מן ההווה. אני חושב שאנו רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות הגזענית האיומה המתוארת בספר, זו של שנות השלושים של המאה הקודמת, ורחוקים אף מן המציאות הגזענית של שנות השישים, זמן יציאת הספר לאור. אנו חיים בתקופה שבה אדם שחור מכהן כנשיא ארה"ב ובארצנו הקטנטונת להקה אתיופית מופיעה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האם הגענו אל המנוחה והנחלה? מסופקני. חיישני הגזענות הרגישים שלי עדיין מבחינים מפעם לפעם בהבזקים קלים, לעתים במסווה של בדיחה או חידוד לשוני. והסַפָּר שלי? אילו היה עושה הסבה להמטולוגיה, לבטח היה טוען שאותו הדם זורם בעורקיהם של כל האנשים, ואני הייתי מחייך בשביעות רצון, כי אני חושב שבסיכומו של דבר הרוב המכריע אוחזים בדעתו.”

“האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא שלי נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צלילות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה. כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ עוד אחד מספריו היתומים. לא אוכל לתאר בפניכם את האושר במציאת סימניה אשר הותיר בספר והן בדך-כלל גלויות מקרוביו, או תמונה של המשפחה, ולעיתים אפילו הערות בכתב ידו לצד חלקים שאהב או שראה צורך לחזור ולקרוא בהם. 'אל תגע בזמיר' הוא מבין הספרים הרעועים אשר קיימים בספריה זו, מחירו מוטבע עליו בלירות והוא מגרסת ההדפסה הראשונה בארץ – 1964. הספר נכתב על-ידי לי הרפר ב- 1960, על רקע התעוררות האפרו-אמריקאים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הרפר השכילה לתאר לנו את אמריקה הדרומית של שנות ה-20 מבעד לעיניה של סקאוט פינץ', ביתו של אטיקוס, עורך דין אשר נתמנה להגן על עובד אדמה שחור המואשם באונס של בחורה לבנה, ממשפחה של אספני אשפה אנאלפבתים. בתם של ילדה ובכשרון רב, מתוארת בפנינו הבעיה הגזענית באמריקה ומסעם של השחורים לשיוויון זכויות בפני החוק. הגזענות הקשה קלה יותר לעיכול מבעד לעיניים תמימות של ילדה המתארת את הסובבים אותה. הספר תורגם ע"י צבי ארד, שפת התרגום אינו קלה, אך משקפת את התקופה בה נכתב ותורגם הספר – בולטת מכל היא המילה 'כושי' אשר לגביה לא תמיד ברור מתי הייתה זו שפת הסופרת ומתי שפתו של המתרגם. דמויות המבוגרים בספר הן לעיתים ברורות מדי, הגזען הוא גזען מאוד וכך דמויותיהם של הדוגלים בשיוויון. גם דמותו של אביה של סקאוט, 'אטיקוס פינץ' היא כמעט טהורה מדי – היותו שוחר שלום, אב למופת ומגן על הזכות למשפט צדק, אך הדבר לא ימנע מהקורא להעריץ דמות זו שהעזה לעמוד אל מול חברה שמרנית ולעתים אלימה. במציאות בה עומד נשיא אפרו-אמריקאי בראש המעצמה החזקה בעולם, הסיפור נראה רחוק, אבל העולם עוד רחוק מלהיות שווה בפני כל יושביו. הספר שווה קריאה, שווה התמודדות עם שפה לא קלה שהפכה לנחלת הדפים בלבד. החלק בו מתוארים הדיונים בתוך בית הדין הוא מבין החזקים אותם קראתי לאחרונה. הספרים אותם בחרנו לשמור הם עדות למי שאנו, מי שהיינו. סבא היה אדם טוב באמת, אשר שרד את האיומה שבתולדות הגזענות האנושית. רציתי לספר לכם עליו כבר בספרים קודמים אשר קראתי, אבל עד כה לא מצאתי ספר שיהיה טוב מספיק לשלב בו את דמותו. אני שמח שבעיה זו נפתרה עכשיו.”

“הספר הזה כבש אותי לחלוטין בזכות דבר אחד מרכזי ומשמעותי. התום והתמימות המשתקפים מנקודת המבט של הילדים הגיבורים, בד בבד עם החוכמה והתבונה שלהם. שלוש מדמויותיו של הספר המרגש הזה הם ילדים. דווקא משום שאישיותם טרם גובשה הם מסוגלים לראות טוב יותר את האמת ולזעוק על קיום עוולות אנושיות וחברתיות, וכך, ממש כמו באגדה המפורסמת של אנדרסן, הם מסוגלים לומר בקול רם, צלול ונישא כי "המלך הוא עירום". הרגישות הרבה שמגלה דיל לאנשים, התבונה של ג'ם והרגישות והתבונה גם יחד של סקאוט מציבים, לדעתי, מעין אנלוגיה הפוכה בין שלושת הילדים לבין המבוגרים הסובבים אותם. הדבר מציג את המבוגרים באור מגוחך ומוסיף הרבה לביקורת החברתית בספר, אבל בעיקר מציג את הילדים באור תמים ונבון כאחד. אבל מסתבר שגם מקרב המבוגרים יש כמה שמודעים לעניין הראייה המפוכחת של הילדים ומגיבים לכך בכאב. דולפוס ריימונד מגלה את סודו הכמוס לסקאוט ולדיל, וסקאוט שואלת אותו מדוע עשה זאת. הוא עונה לה "מפני שאתם ילדים ויכולים להבין זאת והחיים עדיין לא השחיתו את לבכם". כמה נכון ומדויק. כשהורשע תום ע"י המושבעים, שואל ג'ים את אביו "איך יכלו לעשות זאת, איך יכלו?" אטיקוס עונה לו בכאב כי "אינני יודע, אבל הם עשו זאת. הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן, וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד". טוב, נו, ילדים וצבים רגישים... אטיקוס ממשיך ואומר כי אילו היו ג'ם ועוד 11 נערים כמוהו המושבעים במשפטו של תום, הוא היה כבר בן חורין. כלום יתכן שבחזהו של אטיקוס המבוגר פועם לב של ילד? מי שריגשה אותי במיוחד הייתה סקאוט, כשהניגוד המשווע בין תגובותיה למאמרו של אנדרווד לבין תגובותיהם של המבוגרים, מאיר אותה באור אנושי במיוחד. סקאוט כותבת כי אנדרווד "כתב דברים אשר ילד יבינם", ואז היא מגלה, לחרדתה, את קיומם של "בתי הדין החשאיים שבליבותיהם של הבריות" (איזו הגדרה מבריקה), אותם בתי דין איומים שהביאו להרשעתו של תום. בניגוד לה, המבוגרים מגיבים באדישות ובחוסר אכפתיות למאמר ולמסרים העולים ממנו ומעדיפים לראות בו, למרבה הציניות, "מאמר פיוטי שיהיה ראוי להעתקה". התום והנאיביות של נקודת המבט של הילדים עוררה בי לעתים גם חיוך. סקאוט אומרת "בדרכי הביתה אמרתי בלבי כי אני וג'ם נגדל, אך אין לנו עוד ללמוד הרבה. לכל היותר אלגברה"... המשפט התמים הזה טומן בחובו ניגוד מצמרר בין תהליך החינוך שעומד לקראת סיומו, על כל המשתמע מכך, לבין רכישת הידע בתחומי הדעת השונים. האם יתכן שלימים סקאוט המבוגרת תהיה כמו המבוגרים מהם סקאוט הילדה סלדה? הילדים בספר לא איבדו עדיין את תמימותם, והם מגיבים לאירועים הבעייתיים בסיפור באורח אנושי יותר וציני פחות, וזה מה שכבש אפילו צב נרגן וציניקן כמוני. ספר מקסים, כבר אמרתי? אז שתדעו...”

“פעמים רבות תהיתי למה דווקא הספר הזה נכנס לרשימת "נכסי צאן ברזל" שלי. ספר קטן, ספר יחיד של הסופרת, כתוב בגוף ראשון של ילדה קטנה המתארת ארועים שחוותה בקיץ אחד, בו התחילה להבין את הכללים לפיהם מתנהל העולם. קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם שאני קוראת אותו, מתווסף עוד משהו שלא הבנתי קודם. על פניו הסיפור הוא על "הבעיה הגזעית" בארצות הברית. כי סיפור המסגרת מספר על כושי צעיר שנאשם במעשה שלא ביצע - שאפילו מאשימיו ידעו שלא ביצע - אלא שבהתאם לקוד הנהוג לא היתה ברירה אלא להאשימו בפשע ובמקביל להביא נדבות למשפחתו... אולם למעשה הסיפור רחב הרבה יותר: הוא עוסק במוסכמות: שחורים ולבנים, מעמד בינוני ועניים, "אצולה" ו"זבל לבן", נשים וגברים, מבוגרים וילדים. דרך עיניה התמות של סקאוט נפרשות המוסכמות המכוונות את חייהם של אנשים בעיירה קטנה בדרום בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל אם תסתכלו טוב תמצאו אותנו חיים שם באותה עיירה וחושבים במידה רבה כמו תושביה. אז למה הספר הוא כה מושלם בעיני? בין השאר כי הוא מביא את הסיפור בלי לשפוט, וזה הופך אותו ליותר נורא. התמימות בה מסופר הסיפור, שהמספרת לעתים מספרת דברים שהיא אינה מבינה, הופכת אותו לכה מצמרר. וגם כי בכל הפעמים שקראתי אותו לא הרגשתי אנכרוניזם: זה חי, רלוונטי, קורה עכשיו, ולא רק במייקום שבאלבמה. זה קורה גם פה, אצלינו. העותק שבידי כבר בלוי מזוקן ומקריאה. צריך להחליפו: הגב נתלש, העמודים מצהיבים ומוכתמים. אבל זה הספר שעבר אתי מאז ומעולם. ואני - שאין בי (לדעתי) אפילו גרם סנטימנטליות, מהססת להביא לו תחליף. הוא כנראה יגיע כאן לסוף חייו, ולעזאזל האסתטיקה. *”

“הסַפָּר שלי מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה אלי פעם, "יש אנשים בעלי שיער חלק, יש בעלי שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בעלי שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו החומר בדיוק. אותו סיב חוטי שצומח מעור ראשו של האדם, גם אם האדם הזה היא יפהפייה בלונדינית בעלת שיער גלי ארוך וגם אם האדם הזה הוא כרסתן קירח שכמה שיערות צומחות פרא על עורפו השמן. אותו החומר בדיוק." מעבר אחורה במנהרת הזמן. הזמן: אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מסמר הוא בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סטודנט באוניברסיטה. המקום: השירותים באוניברסיטה, שירותים בהם המחיצות המפרידות בין התאים הן דקות ביותר. שני סטודנטים משוחחים ביניהם ולא יודעים שמסמר נמצא באחד מתאי השירותים ושומע את דבריהם. במהלך שיחתם הקולנית מובעות כמה הערות גזעניות מבעיתות כלפי סטודנטית שהיא, ממש במקרה, אתיופית, וגם החברה של מסמר. ואז נכנסתי, בנסיבות כה אומללות, לעורה של החברה שלי. ציטוט מהספר: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי בו". מעבר נוסף אחורה במנהרת הזמן. הזמן: שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום: דרום ארה"ב. זוהי זירת ההתרחשות של הספר הנפלא הזה. הביקורת החברתית המובעת בספר היא עזה, חריפה, נוקבת, שוללנית, ולדעתי היא מופנית בראש ובראשונה כלפי תופעת הגזענות. הגזענות מוצגת כאן בשיא אימתה, והיא מצטיירת כנגע חברתי ההופך את הנגועים בו ללא אנושיים. בעטיה של הזוועה המצמררת הזו מת אדם חף מפשע ונהרסו חייה של משפחתו, הגזענות עיוורה, עיוותה וסילפה את כושר שיפוטם התבוני של האנשים, והיא הביאה את הנגועים בנגע הנורא הזה להאמין כי בני גזע מסוים נחותים ושליליים מעצם בריאתם. זאת ועוד, הגזענות האיומה המוצגת בספר פוגעת גם בתפקודו התקין ובכושר שיפוטו של אחד המוסדות החשובים בחברה הדמוקרטית, בית המשפט. האפליה האיומה של השחורים בפני בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בוטשת בעצם הממסד שעליו מושתתת החברה. הדבר מצמרר במיוחד על רקע העובדה שרוב תושבי המקום ידע מה היה צריך להיות פסק הדין במשפטו של תום, האיש השחור שנשפט על לא עוול בכפו ומואשם באונס אישה לבנה. ולמרות זאת בוחרים אנשי העיר להרשיעו. ציטוט הופך קרביים בעוצמתו: "הנחה זו שקר יסודה, שקר שחור כעורו של תום רובינסון, שקר שאינני צריך להוקיעו באוזניכם. אתם יודעים את האמת, והאמת היא: יש כושים המשקרים, יש כושים שאינם שומרי מוסר. אלא שאמת זו כוחה יפה לגבי כל המין האנושי, ולא לגבי גזע מסוים בו. אין אדם באולם (בית המשפט) זה שמעולם לא אמר דבר שקר, שמעולם לא עשה מעשה בלתי מוסרי." אבל מעבר לעניין הביקורת החברתית, שהיא לב לבו הפועם והמפעפע של הספר הנפלא הזה, יש בו הרבה הרבה מעבר. הרפר לי הצליחה לשזור בו גם הרבה תום נעורים, תמימות וטוהר שרק ילדים יכולים להתברך בהם. המחצית הראשונה של הספר מורכבת מסיפור התחנכות יפהפה, משופע בהרפתקאות ילדים, משובות נעורים וחוש הומור דק וכובש. על קצה המזלג: "היא לא הייתה שמנה אך בעלת בשר, ולכן בחרה לה מלבושי מגן שהעלו את החזה שלה לגובה מסחרר, צימקו גזרתה, הבליטו אחוריה, ורמזו כי בשעתו הייתה הדודה אלכסנדרה דומה לשעון חול. מכל זווית ראיה היה המראה נורא..." הנאיביות המשתקפת בדברי הילדים היא חיננית כשמדובר בהרפתקאות ילדים, אך לדעתי היא ממש מצמררת כשהיא נוגעת לעניינים רציניים: "ג'ם, אני חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." וג'ם בתגובה מרטיטה לא פחות: "אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?" אך אל תתנו לתום הזה לבלבל אתכם. נקודת התצפית של הגיבורה המספרת היא רטרוספקטיבית, וזו מעלה נוספת של הספר היפהפה הזה: סיפורה של סקאוט מהווה שחזור העבר מנקודת זמן עתידית רחוקה מאוד: "רק כעבור שנים רבות הבינותי כי הוא ביקש להשמיעני את כל הדברים האלה". כך מצאתי בספר שילוב מקסים של נאיביות ילדותית מן העבר וציניות מפוכחת ובוגרת מן ההווה. אני חושב שאנו רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות הגזענית האיומה המתוארת בספר, זו של שנות השלושים של המאה הקודמת, ורחוקים אף מן המציאות הגזענית של שנות השישים, זמן יציאת הספר לאור. אנו חיים בתקופה שבה אדם שחור מכהן כנשיא ארה"ב ובארצנו הקטנטונת להקה אתיופית מופיעה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האם הגענו אל המנוחה והנחלה? מסופקני. חיישני הגזענות הרגישים שלי עדיין מבחינים מפעם לפעם בהבזקים קלים, לעתים במסווה של בדיחה או חידוד לשוני. והסַפָּר שלי? אילו היה עושה הסבה להמטולוגיה, לבטח היה טוען שאותו הדם זורם בעורקיהם של כל האנשים, ואני הייתי מחייך בשביעות רצון, כי אני חושב שבסיכומו של דבר הרוב המכריע אוחזים בדעתו.”

“האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא שלי נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צלילות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה. כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ עוד אחד מספריו היתומים. לא אוכל לתאר בפניכם את האושר במציאת סימניה אשר הותיר בספר והן בדך-כלל גלויות מקרוביו, או תמונה של המשפחה, ולעיתים אפילו הערות בכתב ידו לצד חלקים שאהב או שראה צורך לחזור ולקרוא בהם. 'אל תגע בזמיר' הוא מבין הספרים הרעועים אשר קיימים בספריה זו, מחירו מוטבע עליו בלירות והוא מגרסת ההדפסה הראשונה בארץ – 1964. הספר נכתב על-ידי לי הרפר ב- 1960, על רקע התעוררות האפרו-אמריקאים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הרפר השכילה לתאר לנו את אמריקה הדרומית של שנות ה-20 מבעד לעיניה של סקאוט פינץ', ביתו של אטיקוס, עורך דין אשר נתמנה להגן על עובד אדמה שחור המואשם באונס של בחורה לבנה, ממשפחה של אספני אשפה אנאלפבתים. בתם של ילדה ובכשרון רב, מתוארת בפנינו הבעיה הגזענית באמריקה ומסעם של השחורים לשיוויון זכויות בפני החוק. הגזענות הקשה קלה יותר לעיכול מבעד לעיניים תמימות של ילדה המתארת את הסובבים אותה. הספר תורגם ע"י צבי ארד, שפת התרגום אינו קלה, אך משקפת את התקופה בה נכתב ותורגם הספר – בולטת מכל היא המילה 'כושי' אשר לגביה לא תמיד ברור מתי הייתה זו שפת הסופרת ומתי שפתו של המתרגם. דמויות המבוגרים בספר הן לעיתים ברורות מדי, הגזען הוא גזען מאוד וכך דמויותיהם של הדוגלים בשיוויון. גם דמותו של אביה של סקאוט, 'אטיקוס פינץ' היא כמעט טהורה מדי – היותו שוחר שלום, אב למופת ומגן על הזכות למשפט צדק, אך הדבר לא ימנע מהקורא להעריץ דמות זו שהעזה לעמוד אל מול חברה שמרנית ולעתים אלימה. במציאות בה עומד נשיא אפרו-אמריקאי בראש המעצמה החזקה בעולם, הסיפור נראה רחוק, אבל העולם עוד רחוק מלהיות שווה בפני כל יושביו. הספר שווה קריאה, שווה התמודדות עם שפה לא קלה שהפכה לנחלת הדפים בלבד. החלק בו מתוארים הדיונים בתוך בית הדין הוא מבין החזקים אותם קראתי לאחרונה. הספרים אותם בחרנו לשמור הם עדות למי שאנו, מי שהיינו. סבא היה אדם טוב באמת, אשר שרד את האיומה שבתולדות הגזענות האנושית. רציתי לספר לכם עליו כבר בספרים קודמים אשר קראתי, אבל עד כה לא מצאתי ספר שיהיה טוב מספיק לשלב בו את דמותו. אני שמח שבעיה זו נפתרה עכשיו.”

“הספר הזה כבש אותי לחלוטין בזכות דבר אחד מרכזי ומשמעותי. התום והתמימות המשתקפים מנקודת המבט של הילדים הגיבורים, בד בבד עם החוכמה והתבונה שלהם. שלוש מדמויותיו של הספר המרגש הזה הם ילדים. דווקא משום שאישיותם טרם גובשה הם מסוגלים לראות טוב יותר את האמת ולזעוק על קיום עוולות אנושיות וחברתיות, וכך, ממש כמו באגדה המפורסמת של אנדרסן, הם מסוגלים לומר בקול רם, צלול ונישא כי "המלך הוא עירום". הרגישות הרבה שמגלה דיל לאנשים, התבונה של ג'ם והרגישות והתבונה גם יחד של סקאוט מציבים, לדעתי, מעין אנלוגיה הפוכה בין שלושת הילדים לבין המבוגרים הסובבים אותם. הדבר מציג את המבוגרים באור מגוחך ומוסיף הרבה לביקורת החברתית בספר, אבל בעיקר מציג את הילדים באור תמים ונבון כאחד. אבל מסתבר שגם מקרב המבוגרים יש כמה שמודעים לעניין הראייה המפוכחת של הילדים ומגיבים לכך בכאב. דולפוס ריימונד מגלה את סודו הכמוס לסקאוט ולדיל, וסקאוט שואלת אותו מדוע עשה זאת. הוא עונה לה "מפני שאתם ילדים ויכולים להבין זאת והחיים עדיין לא השחיתו את לבכם". כמה נכון ומדויק. כשהורשע תום ע"י המושבעים, שואל ג'ים את אביו "איך יכלו לעשות זאת, איך יכלו?" אטיקוס עונה לו בכאב כי "אינני יודע, אבל הם עשו זאת. הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן, וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד". טוב, נו, ילדים וצבים רגישים... אטיקוס ממשיך ואומר כי אילו היו ג'ם ועוד 11 נערים כמוהו המושבעים במשפטו של תום, הוא היה כבר בן חורין. כלום יתכן שבחזהו של אטיקוס המבוגר פועם לב של ילד? מי שריגשה אותי במיוחד הייתה סקאוט, כשהניגוד המשווע בין תגובותיה למאמרו של אנדרווד לבין תגובותיהם של המבוגרים, מאיר אותה באור אנושי במיוחד. סקאוט כותבת כי אנדרווד "כתב דברים אשר ילד יבינם", ואז היא מגלה, לחרדתה, את קיומם של "בתי הדין החשאיים שבליבותיהם של הבריות" (איזו הגדרה מבריקה), אותם בתי דין איומים שהביאו להרשעתו של תום. בניגוד לה, המבוגרים מגיבים באדישות ובחוסר אכפתיות למאמר ולמסרים העולים ממנו ומעדיפים לראות בו, למרבה הציניות, "מאמר פיוטי שיהיה ראוי להעתקה". התום והנאיביות של נקודת המבט של הילדים עוררה בי לעתים גם חיוך. סקאוט אומרת "בדרכי הביתה אמרתי בלבי כי אני וג'ם נגדל, אך אין לנו עוד ללמוד הרבה. לכל היותר אלגברה"... המשפט התמים הזה טומן בחובו ניגוד מצמרר בין תהליך החינוך שעומד לקראת סיומו, על כל המשתמע מכך, לבין רכישת הידע בתחומי הדעת השונים. האם יתכן שלימים סקאוט המבוגרת תהיה כמו המבוגרים מהם סקאוט הילדה סלדה? הילדים בספר לא איבדו עדיין את תמימותם, והם מגיבים לאירועים הבעייתיים בסיפור באורח אנושי יותר וציני פחות, וזה מה שכבש אפילו צב נרגן וציניקן כמוני. ספר מקסים, כבר אמרתי? אז שתדעו...”

“פעמים רבות תהיתי למה דווקא הספר הזה נכנס לרשימת "נכסי צאן ברזל" שלי. ספר קטן, ספר יחיד של הסופרת, כתוב בגוף ראשון של ילדה קטנה המתארת ארועים שחוותה בקיץ אחד, בו התחילה להבין את הכללים לפיהם מתנהל העולם. קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם שאני קוראת אותו, מתווסף עוד משהו שלא הבנתי קודם. על פניו הסיפור הוא על "הבעיה הגזעית" בארצות הברית. כי סיפור המסגרת מספר על כושי צעיר שנאשם במעשה שלא ביצע - שאפילו מאשימיו ידעו שלא ביצע - אלא שבהתאם לקוד הנהוג לא היתה ברירה אלא להאשימו בפשע ובמקביל להביא נדבות למשפחתו... אולם למעשה הסיפור רחב הרבה יותר: הוא עוסק במוסכמות: שחורים ולבנים, מעמד בינוני ועניים, "אצולה" ו"זבל לבן", נשים וגברים, מבוגרים וילדים. דרך עיניה התמות של סקאוט נפרשות המוסכמות המכוונות את חייהם של אנשים בעיירה קטנה בדרום בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל אם תסתכלו טוב תמצאו אותנו חיים שם באותה עיירה וחושבים במידה רבה כמו תושביה. אז למה הספר הוא כה מושלם בעיני? בין השאר כי הוא מביא את הסיפור בלי לשפוט, וזה הופך אותו ליותר נורא. התמימות בה מסופר הסיפור, שהמספרת לעתים מספרת דברים שהיא אינה מבינה, הופכת אותו לכה מצמרר. וגם כי בכל הפעמים שקראתי אותו לא הרגשתי אנכרוניזם: זה חי, רלוונטי, קורה עכשיו, ולא רק במייקום שבאלבמה. זה קורה גם פה, אצלינו. העותק שבידי כבר בלוי מזוקן ומקריאה. צריך להחליפו: הגב נתלש, העמודים מצהיבים ומוכתמים. אבל זה הספר שעבר אתי מאז ומעולם. ואני - שאין בי (לדעתי) אפילו גרם סנטימנטליות, מהססת להביא לו תחליף. הוא כנראה יגיע כאן לסוף חייו, ולעזאזל האסתטיקה. *”