ביקורת ספרותית על אל תיגע בזמיר - ספריה לעם #076 מאת הרפר לי
ספר מעולה

---

הסַפָּר שלי מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה אלי פעם, "יש אנשים בעלי שיער חלק, יש בעלי שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בעלי שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו החומר בדיוק. אותו סיב חוטי שצומח מעור ראשו של האדם, גם אם האדם הזה היא יפהפייה בלונדינית בעלת שיער גלי ארוך וגם אם האדם הזה הוא כרסתן קירח שכמה שיערות צומחות פרא על עורפו השמן. אותו החומר בדיוק."

מעבר אחורה במנהרת הזמן. הזמן: אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מסמר הוא בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סטודנט באוניברסיטה. המקום: השירותים באוניברסיטה, שירותים בהם המחיצות המפרידות בין התאים הן דקות ביותר. שני סטודנטים משוחחים ביניהם ולא יודעים שמסמר נמצא באחד מתאי השירותים ושומע את דבריהם. במהלך שיחתם הקולנית מובעות כמה הערות גזעניות מבעיתות כלפי סטודנטית שהיא, ממש במקרה, אתיופית, וגם החברה של מסמר. ואז נכנסתי, בנסיבות כה אומללות, לעורה של החברה שלי. ציטוט מהספר: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי בו".

מעבר נוסף אחורה במנהרת הזמן. הזמן: שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום: דרום ארה"ב. זוהי זירת ההתרחשות של הספר הנפלא הזה. הביקורת החברתית המובעת בספר היא עזה, חריפה, נוקבת, שוללנית, ולדעתי היא מופנית בראש ובראשונה כלפי תופעת הגזענות. הגזענות מוצגת כאן בשיא אימתה, והיא מצטיירת כנגע חברתי ההופך את הנגועים בו ללא אנושיים. בעטיה של הזוועה המצמררת הזו מת אדם חף מפשע ונהרסו חייה של משפחתו, הגזענות עיוורה, עיוותה וסילפה את כושר שיפוטם התבוני של האנשים, והיא הביאה את הנגועים בנגע הנורא הזה להאמין כי בני גזע מסוים נחותים ושליליים מעצם בריאתם. זאת ועוד, הגזענות האיומה המוצגת בספר פוגעת גם בתפקודו התקין ובכושר שיפוטו של אחד המוסדות החשובים בחברה הדמוקרטית, בית המשפט. האפליה האיומה של השחורים בפני בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בוטשת בעצם הממסד שעליו מושתתת החברה. הדבר מצמרר במיוחד על רקע העובדה שרוב תושבי המקום ידע מה היה צריך להיות פסק הדין במשפטו של תום, האיש השחור שנשפט על לא עוול בכפו ומואשם באונס אישה לבנה. ולמרות זאת בוחרים אנשי העיר להרשיעו. ציטוט הופך קרביים בעוצמתו: "הנחה זו שקר יסודה, שקר שחור כעורו של תום רובינסון, שקר שאינני צריך להוקיעו באוזניכם. אתם יודעים את האמת, והאמת היא: יש כושים המשקרים, יש כושים שאינם שומרי מוסר. אלא שאמת זו כוחה יפה לגבי כל המין האנושי, ולא לגבי גזע מסוים בו. אין אדם באולם (בית המשפט) זה שמעולם לא אמר דבר שקר, שמעולם לא עשה מעשה בלתי מוסרי."

אבל מעבר לעניין הביקורת החברתית, שהיא לב לבו הפועם והמפעפע של הספר הנפלא הזה, יש בו הרבה הרבה מעבר. הרפר לי הצליחה לשזור בו גם הרבה תום נעורים, תמימות וטוהר שרק ילדים יכולים להתברך בהם. המחצית הראשונה של הספר מורכבת מסיפור התחנכות יפהפה, משופע בהרפתקאות ילדים, משובות נעורים וחוש הומור דק וכובש. על קצה המזלג: "היא לא הייתה שמנה אך בעלת בשר, ולכן בחרה לה מלבושי מגן שהעלו את החזה שלה לגובה מסחרר, צימקו גזרתה, הבליטו אחוריה, ורמזו כי בשעתו הייתה הדודה אלכסנדרה דומה לשעון חול. מכל זווית ראיה היה המראה נורא..." הנאיביות המשתקפת בדברי הילדים היא חיננית כשמדובר בהרפתקאות ילדים, אך לדעתי היא ממש מצמררת כשהיא נוגעת לעניינים רציניים: "ג'ם, אני חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." וג'ם בתגובה מרטיטה לא פחות: "אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?" אך אל תתנו לתום הזה לבלבל אתכם. נקודת התצפית של הגיבורה המספרת היא רטרוספקטיבית, וזו מעלה נוספת של הספר היפהפה הזה: סיפורה של סקאוט מהווה שחזור העבר מנקודת זמן עתידית רחוקה מאוד: "רק כעבור שנים רבות הבינותי כי הוא ביקש להשמיעני את כל הדברים האלה". כך מצאתי בספר שילוב מקסים של נאיביות ילדותית מן העבר וציניות מפוכחת ובוגרת מן ההווה.

אני חושב שאנו רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות הגזענית האיומה המתוארת בספר, זו של שנות השלושים של המאה הקודמת, ורחוקים אף מן המציאות הגזענית של שנות השישים, זמן יציאת הספר לאור. אנו חיים בתקופה שבה אדם שחור מכהן כנשיא ארה"ב ובארצנו הקטנטונת להקה אתיופית מופיעה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האם הגענו אל המנוחה והנחלה? מסופקני. חיישני הגזענות הרגישים שלי עדיין מבחינים מפעם לפעם בהבזקים קלים, לעתים במסווה של בדיחה או חידוד לשוני. והסַפָּר שלי? אילו היה עושה הסבה להמטולוגיה, לבטח היה טוען שאותו הדם זורם בעורקיהם של כל האנשים, ואני הייתי מחייך בשביעות רצון, כי אני חושב שבסיכומו של דבר הרוב המכריע אוחזים בדעתו.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על אל תיגע בזמיר - ספריה לעם #076