הסַפָּר שלי מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה אלי פעם, "יש אנשים בעלי שיער חלק, יש בעלי שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בעלי שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו החומר בדיוק. אותו סיב חוטי שצומח מעור ראשו של האדם, גם אם האדם הזה היא יפהפייה בלונדינית בעלת שיער גלי ארוך וגם אם האדם הזה הוא כרסתן קירח שכמה שיערות צומחות פרא על עורפו השמן. אותו החומר בדיוק."

מעבר אחורה במנהרת הזמן. הזמן: אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מסמר הוא בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סטודנט באוניברסיטה. המקום: השירותים באוניברסיטה, שירותים בהם המחיצות המפרידות בין התאים הן דקות ביותר. שני סטודנטים משוחחים ביניהם ולא יודעים שמסמר נמצא באחד מתאי השירותים ושומע את דבריהם. במהלך שיחתם הקולנית מובעות כמה הערות גזעניות מבעיתות כלפי סטודנטית שהיא, ממש במקרה, אתיופית, וגם החברה של מסמר. ואז נכנסתי, בנסיבות כה אומללות, לעורה של החברה שלי. ציטוט מהספר: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי בו".

מעבר נוסף אחורה במנהרת הזמן. הזמן: שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום: דרום ארה"ב. זוהי זירת ההתרחשות של הספר הנפלא הזה. הביקורת החברתית המובעת בספר היא עזה, חריפה, נוקבת, שוללנית, ולדעתי היא מופנית בראש ובראשונה כלפי תופעת הגזענות. הגזענות מוצגת כאן בשיא אימתה, והיא מצטיירת כנגע חברתי ההופך את הנגועים בו ללא אנושיים. בעטיה של הזוועה המצמררת הזו מת אדם חף מפשע ונהרסו חייה של משפחתו, הגזענות עיוורה, עיוותה וסילפה את כושר שיפוטם התבוני של האנשים, והיא הביאה את הנגועים בנגע הנורא הזה להאמין כי בני גזע מסוים נחותים ושליליים מעצם בריאתם. זאת ועוד, הגזענות האיומה המוצגת בספר פוגעת גם בתפקודו התקין ובכושר שיפוטו של אחד המוסדות החשובים בחברה הדמוקרטית, בית המשפט. האפליה האיומה של השחורים בפני בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בוטשת בעצם הממסד שעליו מושתתת החברה. הדבר מצמרר במיוחד על רקע העובדה שרוב תושבי המקום ידע מה היה צריך להיות פסק הדין במשפטו של תום, האיש השחור שנשפט על לא עוול בכפו ומואשם באונס אישה לבנה. ולמרות זאת בוחרים אנשי העיר להרשיעו. ציטוט הופך קרביים בעוצמתו: "הנחה זו שקר יסודה, שקר שחור כעורו של תום רובינסון, שקר שאינני צריך להוקיעו באוזניכם. אתם יודעים את האמת, והאמת היא: יש כושים המשקרים, יש כושים שאינם שומרי מוסר. אלא שאמת זו כוחה יפה לגבי כל המין האנושי, ולא לגבי גזע מסוים בו. אין אדם באולם (בית המשפט) זה שמעולם לא אמר דבר שקר, שמעולם לא עשה מעשה בלתי מוסרי."

אבל מעבר לעניין הביקורת החברתית, שהיא לב לבו הפועם והמפעפע של הספר הנפלא הזה, יש בו הרבה הרבה מעבר. הרפר לי הצליחה לשזור בו גם הרבה תום נעורים, תמימות וטוהר שרק ילדים יכולים להתברך בהם. המחצית הראשונה של הספר מורכבת מסיפור התחנכות יפהפה, משופע בהרפתקאות ילדים, משובות נעורים וחוש הומור דק וכובש. על קצה המזלג: "היא לא הייתה שמנה אך בעלת בשר, ולכן בחרה לה מלבושי מגן שהעלו את החזה שלה לגובה מסחרר, צימקו גזרתה, הבליטו אחוריה, ורמזו כי בשעתו הייתה הדודה אלכסנדרה דומה לשעון חול. מכל זווית ראיה היה המראה נורא..." הנאיביות המשתקפת בדברי הילדים היא חיננית כשמדובר בהרפתקאות ילדים, אך לדעתי היא ממש מצמררת כשהיא נוגעת לעניינים רציניים: "ג'ם, אני חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." וג'ם בתגובה מרטיטה לא פחות: "אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?" אך אל תתנו לתום הזה לבלבל אתכם. נקודת התצפית של הגיבורה המספרת היא רטרוספקטיבית, וזו מעלה נוספת של הספר היפהפה הזה: סיפורה של סקאוט מהווה שחזור העבר מנקודת זמן עתידית רחוקה מאוד: "רק כעבור שנים רבות הבינותי כי הוא ביקש להשמיעני את כל הדברים האלה". כך מצאתי בספר שילוב מקסים של נאיביות ילדותית מן העבר וציניות מפוכחת ובוגרת מן ההווה.

אני חושב שאנו רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות הגזענית האיומה המתוארת בספר, זו של שנות השלושים של המאה הקודמת, ורחוקים אף מן המציאות הגזענית של שנות השישים, זמן יציאת הספר לאור. אנו חיים בתקופה שבה אדם שחור מכהן כנשיא ארה"ב ובארצנו הקטנטונת להקה אתיופית מופיעה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האם הגענו אל המנוחה והנחלה? מסופקני. חיישני הגזענות הרגישים שלי עדיין מבחינים מפעם לפעם בהבזקים קלים, לעתים במסווה של בדיחה או חידוד לשוני. והסַפָּר שלי? אילו היה עושה הסבה להמטולוגיה, לבטח היה טוען שאותו הדם זורם בעורקיהם של כל האנשים, ואני הייתי מחייך בשביעות רצון, כי אני חושב שבסיכומו של דבר הרוב המכריע אוחזים בדעתו.

האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא שלי נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צלילות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה.

כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ עוד אחד מספריו היתומים. לא אוכל לתאר בפניכם את האושר במציאת סימניה אשר הותיר בספר והן בדך-כלל גלויות מקרוביו, או תמונה של המשפחה, ולעיתים אפילו הערות בכתב ידו לצד חלקים שאהב או שראה צורך לחזור ולקרוא בהם.

'אל תגע בזמיר' הוא מבין הספרים הרעועים אשר קיימים בספריה זו, מחירו מוטבע עליו בלירות והוא מגרסת ההדפסה הראשונה בארץ – 1964. הספר נכתב על-ידי לי הרפר ב- 1960, על רקע התעוררות האפרו-אמריקאים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הרפר השכילה לתאר לנו את אמריקה הדרומית של שנות ה-20 מבעד לעיניה של סקאוט פינץ', ביתו של אטיקוס, עורך דין אשר נתמנה להגן על עובד אדמה שחור המואשם באונס של בחורה לבנה, ממשפחה של אספני אשפה אנאלפבתים.
בתם של ילדה ובכשרון רב, מתוארת בפנינו הבעיה הגזענית באמריקה ומסעם של השחורים לשיוויון זכויות בפני החוק. הגזענות הקשה קלה יותר לעיכול מבעד לעיניים תמימות של ילדה המתארת את הסובבים אותה.

הספר תורגם ע"י צבי ארד, שפת התרגום אינו קלה, אך משקפת את התקופה בה נכתב ותורגם הספר – בולטת מכל היא המילה 'כושי' אשר לגביה לא תמיד ברור מתי הייתה זו שפת הסופרת ומתי שפתו של המתרגם.

דמויות המבוגרים בספר הן לעיתים ברורות מדי, הגזען הוא גזען מאוד וכך דמויותיהם של הדוגלים בשיוויון. גם דמותו של אביה של סקאוט, 'אטיקוס פינץ' היא כמעט טהורה מדי – היותו שוחר שלום, אב למופת ומגן על הזכות למשפט צדק, אך הדבר לא ימנע מהקורא להעריץ דמות זו שהעזה לעמוד אל מול חברה שמרנית ולעתים אלימה.

במציאות בה עומד נשיא אפרו-אמריקאי בראש המעצמה החזקה בעולם, הסיפור נראה רחוק, אבל העולם עוד רחוק מלהיות שווה בפני כל יושביו. הספר שווה קריאה, שווה התמודדות עם שפה לא קלה שהפכה לנחלת הדפים בלבד. החלק בו מתוארים הדיונים בתוך בית הדין הוא מבין החזקים אותם קראתי לאחרונה.

הספרים אותם בחרנו לשמור הם עדות למי שאנו, מי שהיינו. סבא היה אדם טוב באמת, אשר שרד את האיומה שבתולדות הגזענות האנושית. רציתי לספר לכם עליו כבר בספרים קודמים אשר קראתי, אבל עד כה לא מצאתי ספר שיהיה טוב מספיק לשלב בו את דמותו. אני שמח שבעיה זו נפתרה עכשיו.

הספר הזה כבש אותי לחלוטין בזכות דבר אחד מרכזי ומשמעותי. התום והתמימות המשתקפים מנקודת המבט של הילדים הגיבורים, בד בבד עם החוכמה והתבונה שלהם. שלוש מדמויותיו של הספר המרגש הזה הם ילדים. דווקא משום שאישיותם טרם גובשה הם מסוגלים לראות טוב יותר את האמת ולזעוק על קיום עוולות אנושיות וחברתיות, וכך, ממש כמו באגדה המפורסמת של אנדרסן, הם מסוגלים לומר בקול רם, צלול ונישא כי "המלך הוא עירום".

הרגישות הרבה שמגלה דיל לאנשים, התבונה של ג'ם והרגישות והתבונה גם יחד של סקאוט מציבים, לדעתי, מעין אנלוגיה הפוכה בין שלושת הילדים לבין המבוגרים הסובבים אותם. הדבר מציג את המבוגרים באור מגוחך ומוסיף הרבה לביקורת החברתית בספר, אבל בעיקר מציג את הילדים באור תמים ונבון כאחד. אבל מסתבר שגם מקרב המבוגרים יש כמה שמודעים לעניין הראייה המפוכחת של הילדים ומגיבים לכך בכאב. דולפוס ריימונד מגלה את סודו הכמוס לסקאוט ולדיל, וסקאוט שואלת אותו מדוע עשה זאת. הוא עונה לה "מפני שאתם ילדים ויכולים להבין זאת והחיים עדיין לא השחיתו את לבכם". כמה נכון ומדויק. כשהורשע תום ע"י המושבעים, שואל ג'ים את אביו "איך יכלו לעשות זאת, איך יכלו?" אטיקוס עונה לו בכאב כי "אינני יודע, אבל הם עשו זאת. הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן, וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד". טוב, נו, ילדים וצבים רגישים... אטיקוס ממשיך ואומר כי אילו היו ג'ם ועוד 11 נערים כמוהו המושבעים במשפטו של תום, הוא היה כבר בן חורין. כלום יתכן שבחזהו של אטיקוס המבוגר פועם לב של ילד?

מי שריגשה אותי במיוחד הייתה סקאוט, כשהניגוד המשווע בין תגובותיה למאמרו של אנדרווד לבין תגובותיהם של המבוגרים, מאיר אותה באור אנושי במיוחד. סקאוט כותבת כי אנדרווד "כתב דברים אשר ילד יבינם", ואז היא מגלה, לחרדתה, את קיומם של "בתי הדין החשאיים שבליבותיהם של הבריות" (איזו הגדרה מבריקה), אותם בתי דין איומים שהביאו להרשעתו של תום. בניגוד לה, המבוגרים מגיבים באדישות ובחוסר אכפתיות למאמר ולמסרים העולים ממנו ומעדיפים לראות בו, למרבה הציניות, "מאמר פיוטי שיהיה ראוי להעתקה".

התום והנאיביות של נקודת המבט של הילדים עוררה בי לעתים גם חיוך. סקאוט אומרת "בדרכי הביתה אמרתי בלבי כי אני וג'ם נגדל, אך אין לנו עוד ללמוד הרבה. לכל היותר אלגברה"... המשפט התמים הזה טומן בחובו ניגוד מצמרר בין תהליך החינוך שעומד לקראת סיומו, על כל המשתמע מכך, לבין רכישת הידע בתחומי הדעת השונים. האם יתכן שלימים סקאוט המבוגרת תהיה כמו המבוגרים מהם סקאוט הילדה סלדה?

הילדים בספר לא איבדו עדיין את תמימותם, והם מגיבים לאירועים הבעייתיים בסיפור באורח אנושי יותר וציני פחות, וזה מה שכבש אפילו צב נרגן וציניקן כמוני. ספר מקסים, כבר אמרתי? אז שתדעו...

פעמים רבות תהיתי למה דווקא הספר הזה נכנס לרשימת "נכסי צאן ברזל" שלי. ספר קטן, ספר יחיד של הסופרת, כתוב בגוף ראשון של ילדה קטנה המתארת ארועים שחוותה בקיץ אחד, בו התחילה להבין את הכללים לפיהם מתנהל העולם. קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם שאני קוראת אותו, מתווסף עוד משהו שלא הבנתי קודם.

על פניו הסיפור הוא על "הבעיה הגזעית" בארצות הברית. כי סיפור המסגרת מספר על כושי צעיר שנאשם במעשה שלא ביצע - שאפילו מאשימיו ידעו שלא ביצע - אלא שבהתאם לקוד הנהוג לא היתה ברירה אלא להאשימו בפשע ובמקביל להביא נדבות למשפחתו... אולם למעשה הסיפור רחב הרבה יותר: הוא עוסק במוסכמות: שחורים ולבנים, מעמד בינוני ועניים, "אצולה" ו"זבל לבן", נשים וגברים, מבוגרים וילדים. דרך עיניה התמות של סקאוט נפרשות המוסכמות המכוונות את חייהם של אנשים בעיירה קטנה בדרום בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל אם תסתכלו טוב תמצאו אותנו חיים שם באותה עיירה וחושבים במידה רבה כמו תושביה.

אז למה הספר הוא כה מושלם בעיני? בין השאר כי הוא מביא את הסיפור בלי לשפוט, וזה הופך אותו ליותר נורא. התמימות בה מסופר הסיפור, שהמספרת לעתים מספרת דברים שהיא אינה מבינה, הופכת אותו לכה מצמרר. וגם כי בכל הפעמים שקראתי אותו לא הרגשתי אנכרוניזם: זה חי, רלוונטי, קורה עכשיו, ולא רק במייקום שבאלבמה. זה קורה גם פה, אצלינו.
העותק שבידי כבר בלוי מזוקן ומקריאה. צריך להחליפו: הגב נתלש, העמודים מצהיבים ומוכתמים. אבל זה הספר שעבר אתי מאז ומעולם. ואני - שאין בי (לדעתי) אפילו גרם סנטימנטליות, מהססת להביא לו תחליף. הוא כנראה יגיע כאן לסוף חייו, ולעזאזל האסתטיקה.

*

7 חודשים עברו חלפו מאז קראתי את הספר האחרון ומאז כתבתי משהו בכלל וחוות דעת בפרט,מחסום קריאה וכתיבה שלא זכורים לי ועבורי לכתוב שוב, זו התרגשות כמו בפעם הראשונה, לכן, כשהלל הזקן חבר בסימניה וחברי הטוב אמר לי: "תקראי את "אל תיגע בזמיר" ואז תביני כי אין להגיב לאנשים כאלה...צריך לרחם עליהם",תגידו לי אתם, מי יכול לסרב להמלצה כזו שמגיעה עם ביקורת נפלאה שלו לספר? בודאי לא אני.
אז הלל היקר, שמעתי בעצתך,שכחתי מכל תלאות היום יום, משונאי ומתכניות הריאליטי אותם גם ככה אני לא רואה ופירגנתי לי את הספר "אל תיגע בזמיר" ולאחר מכן את הסרט "מות הזמיר" שנעשה על פי הספר והבנתי למה התכוונת.מבטיחה להשתדל להפנים וליישם את העצות.תודה הלל הזקן על הדרבון לקרוא..:-))).

אני לעומת הלל הזקן הגרופי הבלתי מעורער של קפוטה, לא הרחקתי לכת בהבנה שדמותו של הלה כחבר ילדות של לי הרפר היווה השראה לדמותו של דיל.ורק אחרי שראיתי את הסרט הנפלא "טרומן קפוטה" שהשקת הספר "אל תיגע בזמיר" מופיע כחלק מהסרט,הבנתי את הקשר המיוחד בין טרומן לבין הרפר לי.

מדהים עד כמה ספר יכול להשפיע ואף לעזור לשינוי חשיבה ולגיבוש תפיסת עולם,גם במרחק 50 שנה מאז יצא לאור ב-1960. למרות שהעלילה מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-20 בתקופת השפל הכלכלי הגדול שפקד את ארצות הברית בכלל ואת הדרום העני בפרט, הרומן הפך ליצירה ספרותית,שתורגם ל-כשלושים שפות ואף זיכה את לי הרפר בפרס פוליצר.רומן שהפך לספר קריאה חובה בבתי ספר בארץ ובעולם ולאבן דרך במאבקם של האפרו - אמריקאים לשוויון זכויותיהם ולהכרה בכבודם כבני אדם.

על פני השטח העיירה מיקום בה מתרחשת העלילה,היא עיירה שלווה ורגועה עד כדי שיממון, בה כולם מכירים את כולם והאווירה בה היא כביכול חמה ומשפחתית.."כביכול" -כי מתחת לפני השטח בעצם רוחשת ביצה עכורה ומתרחשים בה דברים נוראים המסופרים מנקודת מבטה של הילדה סקאוט פינץ' אשר היא ומשפחתה חווים על בשרם את הרוע בהתגלמותו המתבטא בכעס ועויינות כלפיהם ומשלמים מחיר כבד על שהעזו להתנגד לאפליה - מחיר של נידוי חברתי,עד כדי רצון לבצע בהם לינץ' וכל זאת על רקע משפטו של תום רובינסון צעיר שחור המואשם באונס נערה לבנה,כשאביה של סקאוט,אטיקוס עורך דין מסכים לייצגו מתוך אמונה בו,אמונה בצדק וללא משוא פנים למרות הידיעה מראש שאין לבחור שחור סיכוי מול חברה לבנה וגזענית.

מעבר היותו רומן "אל תיגע בזמיר" הוא כתב אישום חריף וביקורת חברתית נוקבת כנגד החברה האמריקאית על החוליי והנגעים בה הם נגועים,על דעות קדומות,גזענות ואפליה לכל מי ששונה כלכלית,חברתית ובעיקר שונה בשל צבע עורו קרי השחורים.

ועל ידי שלושה מוטיבים עיקריים:חינוך,אומץ-לב ודעות קדומות ובדרך שנונה,חכמה מלאה הומור ותום מצליחה הרפר לי לשקף לנו הקוראים את המראה החברתית שהגזענות יוצרת בכל חברה בעולם גם בימינו אנו.

כל שנשאר לי קוראים יקרים לספר לכם, הוא שניתן ללמוד מהספר "אל תיגע בזמיר" על חמלה, אהבה וכבוד האדם באשר הוא אדם,סבלנות וסובלנות,געגוע ליופיו של התום שפג לו וערכי קודש שהולכים ונעלמים מן העולם,ולהמליץ בחום על הספר.

להתראות בספר הבא..:-)

בתקווה שמחסום הקריאה/כתיבה נשבר !!!

ידיעה צהובה במדור הרכילות של "מאקו" היא שגרמה לי להזכר בספר הישן והרעוע הזה, ששכב על המדף שלי בשלוש השנים האחרנות, אחרי שבילה על המדף של המנחה שלי כשלושים שנה, עד שהועבר אלי (אני מתה על ספרים משומשים ועייפים). קייטי הולמס (גרושתו הטרייה של קרוז), רוצה לשנות את שם ביתה ל"סקאוט" על שם הדמות מהספר 'אל תיגע בזמיר'.

אמרו עליו, בין השאר, שהוא ספר על בעיית הגזענות בארצות הברית של שנות השלושים, אבל מה שהותיר עלי את הרושם הגדול ביותר היא דווקא העובדה שמדובר בסיפורו של אב. כזה שמגדל את ילדיו ללא אם, ועושה זאת באופן מעורר התפעלות. דמותו של אטיקוס- אביהם של סקאוט וג'ם, היא אחת הדמויות היותר מרשימות שנחשפתי אליהן בספרות שקראתי עד היום. הרוך, הנועם והחמלה שלו, לצד חוסר ההתפשרות, ה"חבל הקצר" והתבונה שבה הוא מחנך את ילדיו, כפי שמתואר מפיה של ביתו הקטנה- פשוט המיסו את ליבי.

לפעמים אתה נתקל ביצירות שאתה פשוט מרגיש שקטונת מלכתוב עליהן ביקורת, שקצרה היריעה מלתאר למה ואיך נסכו עליך קסם שכזה. 'אל תיגע בזמיר' היא בהחלט אחת מאותן יצירות, לכן לא אכביר במילים.

מצחיק איך דבר כה איזוטרי וחסר משמעות יכול לפעמים להוביל אותך אל מחוזות כל כך נפלאים, כאלה שאתה שואל את עצמך איך לא דרכת בהם עד עכשיו.
אז תודה לך, קייטי הולמס...

לאורך השנים העבדות הייתה דבר חי וקיים. דבר של מה בכך. דרך שגרה. דרך קבע. בעלי האחוזות בארצות הברית נולדו לתוך עולם שבבסיסו עבדות. כבר בהיותם בחיתוליהם הם צפו כיצד סם הכושי מאכיל את הסוסים חציר טרי. הם צפו כיצד גלוריה הכושית מכבסת ומשפשפת את הכביסה מדי יום ביומו, משפשפת ומשפשפת עד שידיה השחורות נעשות אדומות ממאמץ, אצבעותיה מתקשות ומתקלפות משטיפה בלתי פוסקת, מיובלות עד זוב דם מעבודה סזיפית מאומצת ששכרה אינו בצידה.
כאשר הפעוט הקטן החל לצעוד את צעדיו הראשונים והוא חש ביכולתו לפסוע בחופשיות בחצר הבית, עיניו הקטנות והסקרניות הבוחנות את העולם הרחב הידיים, עיני פעוט קטנטן חזו באביו מפשיל את חולצתו של סם, מותירו עירום למחצה, לאחר שגרר אותו ללא רחמים החצרה והטילו שם, על אדמה נוקשה ורווית בוץ. דמות מטילת מורא, כמו אלוהים שאין להמרות את פיו שמא זוועות עולם יונחתו על פדחתו. סם העבד מביט באימה באדוניו הלוקח את שוטו ומצליף בגבו מספר הצלפות שחונקות את גרונו, הוא נושך את שפתיו, נלחם בדחף לפרוץ בבכי. אסור לו להראות לאדונו שהוא מבקש להתייפח את נפשו. אסור לו להראות לאדונו האכזר את כאבו אחרת היחס יחריף שבעתיים והנמר המשתולל יהפוך חברברותיו וישנה עורו לשד שהאדמה לא ראתה כדוגמתו. כשהאדון נתון בשיגעון, עניו שטופות הדם, רושפות מכעס, ידיו לופתות בחוזקה וביד ברזל את השוט, יש לשקוט עד יעבור זעם. ועיניי הילד המצחקים מביטים במחזה בסקרנות ובתמיהה, מה זאת?

שנות ה-30. גרמניה. עליית השלטון הנאצי בעיצומה ברחבי אירופה וכך גם הגזענות כנגד השחורים בארצות הברית. חוקי נירנברג נכנסים לתוקפם, חלים איסורים שונים ומגוונים האוסרים על יהודים לקנות בחנויות של גרמנים, של בני הגזע הארי, הגזע הנאור.
במקביל, בשנים חופפות כמעט, חלים איסורים בחלקו האחר של העולם, איסורים החלים על שחורים מפאת היותם שחורים ותו לא. איסורים האוסרים עליהם לשבת יחדיו עם לבנים באוטובוסים, איסורים האוסרים עליהם לקנות בחנויות לבנים ולרכוש השכלה. מרביתם [ אם לא כולם] עוסקים בעבודות כפיים, עבוודות משק בית. הלבנים תוחמים אותם אל משלח יד מסוים מאוד. בד בבד, נוצרים בתי מגורים מאוד מקובעים המורים על הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים: שכונות כושים אל מול שכונות לבנים.
בעתיד, בעוד כ- 8 שנים לערך, היהודים יחוו תופת דומה. תופת זו תהיה נקודת השיא של העם היהודי אשר יתעורר מתוך חלום מסויט שאדישותו כפתה עליו במשך רבבות שנים ובמקומו חלום המדינה ירקום עור וגידים, יראה מציאותי מאי-פעם. רק אז תחול ההבנה הסופית שעל היהודים למצוא לעצמם נישה משלהם, להתאגד ולהקים מדינה, מדינת היהודים, ולהגשים את חזונו של הרצל, גם אם באופן חלקי.

לאורך אלפי שנים העם היהודי היה נרדף. רדפו אותנו המצרים, רדפו הרומאים, רדפו הגרמנים ועוד רדיפות כאלה ואחרות שהידיים קצרות מלהכיל. רדיפות על סמך היותנו יהודים, על סמך היותנו עם שישב בגולה, מפוזר, ללא מדינה משלו. וירושלימה בלבבו, כמיהתו הרבה וערגתו מופנים אל א"י.

כל הסצנות הללו שתיארתי בפניכם אינן מקריות. לאורך קריאת הספר חשתי מערבולת רגשות מאין כמותה. משהו בליבי בער וגרם לי לחרוק שיניים. לחרוק שיניים על האטימות של החברה כנגד השפלתו של האחר, כנגד כאבו של צלם מצלמך. הרי כולנו נולדנו מאותו אב קדמון, כולנו מאמינים באותו אל. אז מדוע לפגוע באחר? מדוע לשימו ללעג ולמחוק את אנושיותו? להפכו לתת אנוש בכוח? למרות שהספר מספק לאורך קריאתו קרן אור בדמותן של דמויות כגון אטיקוס, ג'ים וסקאוט, הרגשתי שהאכזריות שהתקופה העצובה הזאת בראה היא חזקה יותר מכול ומצליחה לחדור מתחת לפני השטח.
אומנם אין מוזכרים היהודים בספר אבל כשקראתי את הספר לא יכולתי לא להיזכר בתלאותיו של העם היהודי, העם שלי אשר עבר מסכת ייסורים משלו. דווקא בשל כך עלינו להיות אמפטיים ורגישים כלפי האחר, האחר שעבר כאבים דומים. אנו יודעים טעמו של עצב ורדיפה ולכן אנו צריכים להבין לליבו של הזולת ולא להפנות לו עורף.

סקאוט, גיבורת הסיפור, היא ילדה החיה בארצות הברית של שנות ה-30 והסיפור בעצם מאפשר לנו הצצה אל תקופה חשוכה, גזענית ושיפוטית מבעד לעיני ילדה קטנה, ילדה קטנה וזכה שאין בה טיפת רשעות. היא מנסה לפלס לעצמה דרך בתקופה שאינה פשוטה כלל וכלל. הרי לא פשוט להתבגר בצל גזענות ושנאת חינם. לילדה בגילה, למרות פיקחותה, קשה להבין את עוצמת הרוע האנושי ואת מניעי האדם. מדוע האדם נוהג כפי שהוא נוהג? האם באמת ישנה סיבה להכול? אולי ישנם מעשים שלשם שינוי אין להם שום הסבר המניח את הדעת?
לצד סקאוט אנחנו פוגשים בדמויות נוספות כמו אחיה הגדול ג'ים, ואביהם אטיקוס. אביהם של סקאוט וג'ים הוא עורך דין ואף הוא מביא את עולמו הייחודי ואת השקפת עולמו המיוחדת והאנושית כנגד התופעה הבזויה: גזענות. אטיקוס הוא דמות נערצת על ידי ילדיו. הוא מעין אלוהים שני עבורם. הוא כל מה שהילדים כמהים להיות. מבחינתם אביהם הוא הכול, ובצדק, אטיקוס ניחן בחוש צדק ברור ומפותח. חוש אשר מקבל משנה חשיבות בהמשכו של הסיפור כאשר הוא נבחר לייצג את תום, גבר שחור המאושם בפשע על לא עוול בכפו.

זהו ספר נפלא, מפעים ביופיו, בשפתו המליצית והענוגה, מכווץ בעצבותו המחוררת את נפש האדם, לבב אנוש. ספר נפלא אודות נושאים מהפכי קרביים שגם ברבות השנים מקשים על הקורא המודרני לקוראם. קשה לקורא המודרני לעכל מימדי רוע, אכזריות ופאשיסטיות שכאלה וכאשר הקורא קורא ספר המאפשר הצצה אל עולמה של ילדה קטנה, הצצה הגורמת להתעצמותה של ההתקוממת כנגד הרוע האנושי בלב הקורא. הבחירה בתיאור הסיפור דווקא דרך עיניים צעירות ותמימות אשר רק פקחו לפני זמן לא רב את עפעפיהן וכל חייהן לפניהן, מחדדת עוד יותר את נכונותו של הציטוט הידוע: האדם הוא החיה האכזרית ביותר שקיימת.
הרי, הגידו לי, איזה עוול גרמה סקאוט שהיא אמורה להיחשף אל חוסר אנושיות בגיל כה צעיר במקום להזין את עיניה בפרחים, עליצות ואושר?

כאשר נרשמתי לסימניה לפני כשלוש שנים, נרשמתי בכינוי סתמי שלא השביע את רצוני ולכן חיפשתי אחר כינוי הגון, כינוי שיסב בי גאווה לשאת אותו. לבסוף פור הגורל נפל ובחרתי לי את הכינוי סקאוט, על שם הדמות הראשית בספר זה ,ג'ין לואיז. אינני מתחרטת. אדרבא, עם אימוץ כינוי החדש חשתי כאילו נולדתי אני מחדש.

רבים מנסים לתאר, פה ובמקומות אחרים, את החוויה הגלומה בקריאת ספר טוב; יש שנוטלים אותה למחוזות ההתעלות הנפשית ויש גם כאלה, נועזים יותר, שמשווים אותה לעניינים שמתחום תאוות הבשרים... אני, באופן אישי וסובייקטיבי לחלוטין, טרם הצלחתי לנסח לעצמי את הסוגיה בוודאות. אמש סיימתי את ספרה הנפלא של הרפר לי ובא לי בעיקר להאזין ל-Carpenters ולחייך לעולם... איך זה ?!

כמעט כרגיל, לפחות לגבי הספרים שנקלעים לידיי בעת האחרונה, יוצא איכשהו שהסיפור שמאחורי הסיפור אינו פחות מעניין מהסיפור הנרקם בספר. למשל, העובדה שהרפר לי היא צאצאית ישירה למפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, גנרל רוברט לי, ודווקא היא זו שמצאה לנכון לברוא יצירה שהיא כולה שיר הלל לאנושיות, לסובלנות, לשוויון בין הגזעים, בין המינים, להומניזם בהגדרותיו המודרניות (ולא בנוסח הפרווה שהיה מקובל, נניח, בימי הרנסנס באיטליה). ואני יודע שתפיסת הדרום כגזעני ביחסו לאפרו-אמריקנים, בארה"ב של אמצע המאה ה-19, לא היה אלא הטעיה מכוונת של הממשל בוושינגטון, שנועדה לספק לאזרחי הפדרציה והעולם כולו עילה הרואית למלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם. ועדיין. אילו הייתה גבר, הרפר לי, היינו לבטח מסננים לעברה איזו הערה שמגדירה בנוסח עדתנו הכה-מיוחדת את נפחם הדיספרופורציוני של אברים ביולוגיים מסויימים בגופה...

עוד : העובדה שהרפר לי (עודה בחיים דרך אגב, טפו טפו טפו. אחרונת המוהיקנים פחות או יותר) כתבה יצירה זו בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת ולא הוציאה כל דבר נוסף לפרסום פומבי או מצומצם מאז ועד היום. היא בחרה לעצמה בחיים שקטים ורחוקים מאור הזרקורים וממעטת מאוד להופיע בציבור. מזכירה לי קצת את סאלינג'ר : אותה התנהלות צנועה ונחבאת אל הכלים, שאינה מצליחה להסתיר חמלה אנושית גדולה וגאונות לא פחות. כאילו בחרה ביודעין ובדעה צלולה להעלות בבת אחת את כל סודותיה הכמוסים, כל התובנות שרכשה לעצמה בחייה ואז נמוגה אל האפלה והאלמוניות, כמו גפרור שאורו הראשוני עשוי לסנוור, אך אורך נשימתו קצר ומותיר טעם של עוד, מהול באכזבה שסיבתה אינה תמיד מובנת...

עוד : חברותה ארוכת השנים של הרפר לי עם מושא הערצתי הותיק - טרומן קפוטה. לא הייתי זקוק לתקצירי הספר המשעשעים שיסבירו לי שדמותו של הילד דיל מבוססת על דמותו של טרומן; זה ברור כשמש... סיפור חייו המיוחד (אין לו הורים שיקחו עליו אחריות ולכן הוא נודד בין קרובי משפחה רחוקים) ובמיוחד דרכיו הייחודיות לבדר את עצמו ואת הסביבה (להמציא עלילות ולביים אותן אח"כ בעזרת שני חבריו הנאמנים) זה, איך לומר, שקוף כמו המים של חופי גואנדלופ...

אלה שביקרו את "אל תיגע בזמיר" במשך השנים (פרס פוליצר ב-61 וחזק ברשימת "רבי המכר של כל הזמנים" ביי דה וויי), טענו כנגדו בעיקר כי ריבוי הדמויות בו מסיט את תשומת לבו של הקורא הממוצע מקו העלילה המקורי. גם בניסיון לשמור על כבודם של הטוענים, אין לי אלא להגיב בחוסר הבנה מוחלט. באמת סליחה. לא נצפו בספר זה ולעניות דעתי לפחות, דמויות רבות מדיי או מיותרות מדיי ולבטח לא חריגות במספרן או "בהתערבותן" בעלילה, ביחס לשום ספר אחר שקראתי, נגיד, בשנתיים האחרונות. הטיעון החביב הזה מזכיר לי סצינה אדירה מתוך הסרט "אמדיאוס", בו שומע קיסר אוסטריה לעצת האחיתופל של יועציו האמנותיים (וסליירי בראשם) ובניסיון להנמיך קמעא את שחצנותו הטווסית של מוצארט, הוא סונט כנגדו שביצירה המרנינה שזה עתה הציג לקהל האנין, היו "יותר מדיי צלילים"...

טענה מכיוון אחר עוסקת בתרגומה הארכאי כביכול של היצירה, שמקשה לכאורה מאוד על קריאתה ועל הבנתה. לא יודע. אני דווקא אוהב אתגרים. כלום אם זה דורש מעט מאמץ זה כבר הופך ללא ראוי ? והאמת ? גם כאן לחלוטין לא כצעקתה. הרבה יותר תסכל אותי, למשל, שקראתי לא מזמן לא פחות מחמש פעמים בספר אחד, אחר, את הביטוי המצחיקול "הכה באצבע צרדה", כאילו התאהב המתרגם באיזו כתובת-אבן שנונה שגילה אגב ביקור משפחתי של שבת שטופת שמש באתר ארכיאולוגי כלשהו... תל עזקה ? מממ ???

בקיצור, עזבו שטויות. הניחו לכמה שעות את הציניות ההוויתית של כולנו בצד, שכחו אך לזמן קצר את תלאות היומיום, את שונאינו המתרגשים לכלותנו מצד האקטואליה ואת עדרי המתמודדים-לנצח באיזו תכנית מציאות כזו או אחרת מצד הכלום ופרגנו לעצמכם ספר שכולו תום ורגישות. וכן, חיים בינינו עדיין כמה בודדים, שנותרו תמימים מספיק להאמין שקיימת אהבה אמיתית בין בני אדם...

ענק.

אני כל כך נסערת. הרבה זמן לא התרגשתי מספר שהנו רומן התבגרות ומתח ,או השייך לסוגת -הרומנים.

בעקבות פרסומים בתקשורת ובאינטרנט על ספרה החדש מאת לי הרפר שיצא זה עכשיו בארה"ב בשם- "Go Set A Watchman",
ולאור המחלוקת אודות הספר והרקע לכתיבתו ולפרסומו -החלטתי שאני חוזרת לקרוא את "אל תיגע בזמיר"-מחדש.

זכרתי במעומעם את עלילת הספר וכמובן את הסרט בכיכובו של גירגורי פק.
חיפשתי בספרייתי כי ידעתי שיש לי ממהדורה קודמת של שנות ה-70 -ולא מצאתי. מסתבר שהוא "עבר דירה" -כמו כל הספרים האהובים עלי -לספרייה של בתי הבכורה. בלית ברירה העותק היחידי חיכה לי בספרייה העירונית מ-1990 -מהדורה -15.

אין בכוונתי לכתוב כאן את תקציר העלילה. אני מפנה לביקורת המעולה כאן בסימניה של Moria - מ-08/05/2015 ,אם כי בהסתייגות אחת בלבד Moria -העניקה 4 כוכבים ואני מעניקה לספר את כל הכוכבים שבשמים.

כל מה שאני רוצה לכתוב ולאמר הוא -עד כמה הספר הסעיר אותי:

-מבחינת תוכנו-הגזענות והדעות הקדומות והתקופה - שנות ה-30 של המאה שעברה בדרום העמוק של אמריקה -באלאבאמה.

-מהעלילה עצמה -שמחזיקה את הקורא במתח.

-מהכתיבה הספרותית שהיא כה גאונית ,כה סוחפת ,מלאת חוש הומור שהעלתה בי חיוכים עד כי לא ניתן להניח את הספר מהיד
{זה מה שקרה לי ב-4 הימים האחרונים}.

-ומהדמויות האלמותיות.

אז מהי הסיבה לכתוב כאן דברי- שבח אודות הספר למרות היותי מודעת שחלק גדול מהקוראים באתר קרא בו?

מארבע סיבות :

האחת- מי שלא קרא או שכח שירוץ לקרוא ויזכה בחוויית קריאה שמזדמנת לידנו לעתים נדירות.

השנייה- מי שעוד לא קרא ולא התוודע לספר ולא חשוב כרגע מהו גילו בין התיכון או לזקנה -שיטוס לקרוא.

השלישית- התרגום הנהדר של צבי ארד למרות היותו מיושן אבל הוא מרגש .{עם עובד מתכוננים להוציא את הספר בתרגום חדש }.

הרביעית- כי הספר החדש/ישן אמור להגיע אלינו בשנה הבאה בשמו "Go Set A Watchman"-והשם סקרן אותי מאין מקורו וכיצד יתרגמו אותו לעברית. מקריאה באינטרנט התברר לי כי המקור נלקח מפסוק בתנ"ך ספר ישעיהו כא ו- "כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד" .בפרשנות רש"י הכוונה :"לך העמד המצפה .עתיד אחד מתלמידך לקרא תגר על מדותי על ארך שלוותה של בבל והוא חבקוק שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר (חבקוק ב, א) על משמרתי אעמודה ומצפה לראות מה ידבר בי [בית] אמר הקב''ה לישעיה העמידהו לאותו מצפה והבטיחהו מאתי שיעמד על מצפהו ואשר יראה במפלתה של בבל יגיד :"כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד".

לתרגום בעברית יש מספר הצעות באינטרנט כגון : "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה ".....או "לך עמוד על המצפה",אבל הוצאת עם -עובד היא שתחליט את החלטתה,ואני מסוקרנת ומחכה כבר לספר החדש -ישן.

ולאן ולמי רומזת/מצביעה הכותרת "Go Set A Watchman"??- זהירות !!!!! יש בהמשך - ספולייר.

אם ב"אל תיגע בזמיר" אטיקוס פינץ' מדבר בזכות בית המשפט העליון והוא מאמין אדוק בהצהרת העצמאות של ארצות הברית, ולפיה כל בני האדם נבראו שווים, עכשיו בספר החדש "Go Set A Watchman" הוא תוקף את בית המשפט העליון של ארה"ב בזעם ,לאור שאוסר על הפרדה גזעית במערכת החינוך ומעניק שוויון בחינוך לכושים ומכאן שהם רשאים להיכנס ללמוד בבתי -ספר של לבנים.
ואטיקוס פינץ' שואל את בתו ההמומה, אם היא רוצה לראות מכוניות עמוסות שחורים מגיעות לבתי הספר, לכנסיות ולתאטרון.

כלומר אם ב"אל תיגע בזמיר" אטיקוס פינץ' האב והעו"ד הנו ליברל המחזיק בדעות שיש להתייחס אל הכושים כשווי זכויות ללבנים ב-1935, הרי שבספר "Go Set A Watchman" -הוא מתגלה כגזען בסוף ימי זקנתו ב-ב1954.


הוצאת ספרה החדש של הרפר מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. היא חרשת אילמת וחולה באלצהיימר, אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו והופיעו ב"אל תיגע בזמיר",
כיוון וטיוטת הספר "Go Set A Watchman" נכתב לפני "אל תיגע בזמיר" ומכאן שהספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך. וזאת תהא כבר רעידת אדמה בקנון הספרותי של אמריקה היום.


איני יכולה לסיים את הביקורת ללא הציטוטים האלמותיים מהספר:"אל תיגע בזמיר":

אטיקוס לבנו גי'ם -"מעדיף הייתי שתירה בפחיות בחצר הפנימית, אך יודע אני שאתה תצא לציד ציפורים. הרוג עורבים ככל שתרצה, אם תצליח לפגוע בהם, אך אל תגע בזמיר, כי חטא הוא."
בפעם הראשונה שמעתי את אטיקוס מציין מעשה כלשהו כחטא, ועל כן שאלתי לדעתה של מיס מודי בעניין זה.
"הצדק עם אביך," אמרה. "אין הזמיר עושה כלום אלא שר להנאתו. אין הוא מנקר את הירק בגניהם של הבריות, אינו מקנן במחסן התירס, וכל מלאכתו לשיר למעננו עד כלות נפשו. ועל כן חטא הוא להרוג את הזמיר."


אטיקוס לבתו סקאוט -"ראשית כל," אמר, "אם תוכלי ללמוד תחבולה אחת פשוטה, סקאוט, תוכלי לחיות בשלום עם כל סוגי הבריות. לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו - ... עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו."

אטיקוס לבתו סקאוט -"יש אנשים ש - שעסוקים כל כך בדאגה לעולם הבא, עד שלא למדו איך לחיות בעולם הזה. את יכולה להתבונן ברחוב ולראות את התוצאות."

"לעולם אין אנשים שדעתם מיושבת עליהם מתגאים בכשרונותיהם," אמרה מיס מודי.

אטיקוס לבתו סקאוט -"... משפט זה, משפטו של תום רובינסון, נוגע בשרשי מצפונו של אדם. סקאוט, לולא ניסיתי לעזור לאדם זה, לא הייתי יכול להכנס לכנסיה ולהתפלל לאלוהים."

סקאוט -"אטיקוס, אתה טועה כפי הנראה..."
"כיצד?"
"כי רוב הבריות חושבים שהם צודקים ואתה לא צודק..."
"ודאי שהם רשאים לחשוב כך, וזכאים שנכבד את דעתם ," אמר אטיקוס. "אלא שבטרם אחיה בשלום עם זולתי עלי לחיות בשלום עם עצמי. והיחיד שאינו חייב לציית לדעת הרוב הוא מצפונו של אדם."
"... רציתי כי תעמוד על משהו בדמותה. רציתי כי תלמד מהו אומץ לב אמיתי, ולא תחשוב כי אומץ לב פירושו אדם ורובה בידיו. אמיץ הוא היודע שנכשל בטרם פתח בקרב, ואף על פי כן פתח בו ועמד בו, יהיה אשר יהיה. על פי רוב אתה נכשל, אבל לפעמים אתה זוכה. מרת דיבוס זכתה, בכל רמ"ח איבריה זכתה. לפי השקפתה יצאה מן העולם בלי שהיתה משועבדת למשהו או למישהו. לא הכרתי אדם אמיץ ממנה."

"לבכות על יסורי הגיהנום שאנשים גורמים לזולתם-בלי להרהר בכך,לבכות על היסורים שגורמים הלבנים לכושים-בלי לעמוד רגע ולחשוב שגם הם אנשים "...

----------------------------------------

המשפט "לעולם אל תיפגע בזמיר" טוב ונכון היה אז והיום באמריקה בנושא כושים -לבנים .

ואם הרפר לי הייתה מבקרת במדינתנו בשנים האחרונות הייתה אומרת כי הכותרת -"לעולם אל תיפגע בזמיר" -מכוונת להתנהגות החברה הישראלית כלפי הערבים ,הגר,היתום והאלמנה ...

נ.ב.-מתנצלת אם מישהו/מישהי נפגע/ה משימוש המילה "כושים" בביקורתי ולא "שחורים" או "אפרו- אמריקנים" ,הלגיטימציה באה מהספר עצמו.