ביקורת ספרותית על אל תיגע בזמיר - ספריה לעם #076 מאת הרפר לי
ספר טוב

---

אם יש מעשה אחד שמרתיח את דמנו הוא עוול. ככל שהעוול גדול כך התגובה אליו גדולה יותר, כמו משוואה מתמטית.

אונס אישה/נערה נחשב לעוול גדול מאוד. בעבר אונס נשים היה כלי מלחמה. הצד המנצח אנס את נשותיו של הצד המפסיד כחלק מריצוץ כבודו האחרון של המפסיד. כאליו הצד המנצח אומר במעשה "אתה כל כך חלש שאתה אפילו לא מצליח להגן על נשותיך". למזלנו בעידן המודרני אונס נשים כחלק מפעולה צבאית נחשב לפשע מלחמה וטוב שכך.

יחד עם זאת לצערי המהות לא השתנתה מאז. אונס נשים ע"י בן לקבוצה "זרה" מרתיח את דם החברה ומעורר רגשות נקמה, יותר מאונס ע"י בן של אותה קבוצה. בגלל יצר נקמה זה, יש מדינות כמו שוודיה שקיבלו החלטה שאסור לפרסם את מוצאו של האנס (מהגר / בן למהגרים). אפשר להתווכח האם השוודים צודקים או לא, מה שבטוח הם מכירים בייצר הזה.

רצח הוא העוול הגדול ביותר, לא בדקתי את זה אמפירית אבל ברוב המדינות בעולם מקבלות זאת, לכן רף הענישה לרצח גדולה יותר מאונס. מתוך הנחה שלאחר האונס הקורבן עדיין חי להבדיל מהנרצח, לכן הקורבן עדיין יכול לשקם את חייו. כשרוצים לעצים את החומרה של האונס משתמשים בביטוי "אונס, הוא רצח של הנפש" מתוך רצון להשוות את המעשה לרצח.

בעידן המודרני כמעט אין כיבוש ארצות ע"י מדינות אחרות. היום אוכלוסיות מתערבבות באמצעות הגירה. המהגרים נתפסים 'כפולשים' החדשים. לכן חטאי המהגרים הם בלתי נסבלים ע"י החברה השלטת. יש תמיד ציפייה להחמרה בענישה כלפיהם. אותו פושע נאלץ להישפט תמיד בפני שופטים מהחברה השלטת. אני מאמין ששופטים הם לא מלאכים הם בני אדם ממש כמו פוליטיקאים רחמנא לצלן, בתוך עמם הם חיים, לכן גם הם מושפעים מהחברה בה הם חיים (כל זאת בהנחה שהם לא בזים לה, והם מכירים באנושיותם).

מה להקדמה הארוכה הזו ולסיפור?

הסופרת מחליטה להכניס למשוואה את שלושת הפצצות המתקתקות האלה. אונס, רצח ואי צדק.

הסיפור הוא על אונס של נערה לבנה ע"י אדם שחור. הבעיה היא שהנאשם לא עשה זאת וכנראה הוא עומד "להירצח" באמצעות החוק.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, העונש הצפוי לבחור כשיורשע הוא רק מות. הסופרת מעצימה את הטרגדיה של הבחור השחור ושל הקהילה השחורה בכלל, ע"י כך שהנאנסת היא לא "לבנה קלאסית" היא ומשפחתה הם האחרונים בשרשרת המזון החברתי של הקהילה הלבנה. הם מתוארים ע"י הסביבה כמטונפים, פדופילים וחסרי מוסר. למרות זאת ברגע שהיא "נאנסה" ע"י האדם שחור היא מאומצת ע"י החברה הלבנה. כאילו היא תמיד הייתה חלק מהם, זעמם על החוצפה של "הזר" שעשה זאת גדולה באותה מידה.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילדה 'חצופה' וחכמה בשם סקאוט. לילדה יש אבא עו"ד שמנהל את המשפט ואח שגדול ממנה. לילדה אין אמא אך יש לה אומנת שחורה. הסיבה שלילדה אין אמא היא הרצון של הסופרת לתת הצדקה תרבותית ל'חוצפה' של הילדה (בכל זאת תחילת המאה הקודמת צריך להסביר למה נשים 'סוררות'). הספר כתוב מצוין, הוא קולח ויש משפטים מלאי חוכמה. אם ככה למה הספר לא זכה בחמשה כוכבים?

הסופרת בחרה שלא לבחור. היא לא נתנה לבחור להירצח בשם החוק, אלא פתרה זאת בהתאבדותו וכך גרמה לנו הקוראים הקלה מצפונית, "ידינו לא שפכו את הדם הזה". לצערי מכל הסיפור הזה אנחנו זוכרים כמה מקסימה סקאוט ומשפחתה, וכמה עוול נעשה לאחיה כששברו את ידו, במקום לזכור את העוול הגדול והנורא של רצח חפים מפשע בשם החוק.

» ביקורות נוספות של אדמה
» ביקורות נוספות על אל תיגע בזמיר - ספריה לעם #076