ביקורת ספרותית על ארמון הקרח - ספריה לעם #232 מאת טאריי וסוס
ספר מעולה

---

איני זוכר שמישהו כך הצית את דמיוני. כמו השדים לחשו לי "תרצה להצית להבה יקירוביץ'"? לא, לא בזמן הקריאה. ותדעו לכן שאני מסרב לקרוא לספר הזה יצירת מופת. כי אלה שהוגדרו כך מן הסתם הם מופת למשהו אחר, כמו הספרים הנעלים והנחשבים באמת. אני לא אמהר להלביש את הספר בשמלת יצירת המופת, אף אחשוב שיהיה זה חטא. הקשב מופת יקר, אינך רשאי להיכנס בדלתותיה של כל יצירה גדולה. סוטה שכמוך. הגדיל הסופר ורשם לנו מהם בגדי הנשף של הספר על כריכתו- ארמון הקרח.

ועוד עלים ישנם. יש על שתי ילדות בנות אחת עשרה שאין שום חשד שאינן אלא נערות, ואני עוד זוכר מנעוריי שמלאים הנעורים בהן ולאו ובלי הרף כל אחד מהם תופס את המושב הקדמי ברעיונותיך, מתחרים הם על נפשו של כל נער ונערה. על הצורך להראות נחישות בשלב הביניים הקסום הזה. על מי מחבורת הילדים מקומו גדול יותר ומי מקומו קטן יותר. מי המנהיג ו/או המנהיגה שתפסה את מקומה בחבורה בהיררכייה טבעית שנבניתה לאטה.
על יערות, שרכים, חושך קר ומפחיד, על הטבע, על אוּן שהוליכה עצמה לשם, ארמון הקרח המפתה והמסוכן בגלל אותן תחושות של הגיל, וגרמה לטרגדיה להיות מרכזם של כל שאר האנשים, לפחות לתקופה, ושל חברת הנפש שלה בעיקר. על מזמורים, פעם בתקווה ופעם בקינה. פעם על ידי אדם ופעם על ידי הטבע הרועם והגועש. על המחללים בחלילים שאינם יכולים לעמוד בפיתוי... על השבילים והשלגים, על המגלשות וחציבת הדרך, על הנהרות, והשחורים שבהם שזורמים מתחת לפני הקרח. ואפילו הזדהיתי ממרומי גילי(!) עם התחושות, שלילדים לא בהכרח מרגיש בנח בסביבת ההורים שלהם, אפילו שזו דעתה של נערה ולא של אדם בוגר. אנחנו אוהבים אותם, אנחנו חברים טובים, אבל עדיין משהו מרגיש לא בנח לחלוטין, לפחות לא אותה הנוחות שאני מרגיש עם חברים טובים.

בין לבין, כשהצטרכתי לחלץ שרירים ולקחת הפסקה (על אף שזה היה קשה), החלטתי פעם להתחיל לחמם את מרק העוף לארוחת הצהריים. הוצאתיו מהמקרר, כל הירקות העלים והבשרים כגביש אחד בג'לי שיש להפשיר. הדלקתי את הגז, וכשהמרק התחיל להינמס, חיפשתי את אוּן בין גבישי העוף השמיר והפטרוזיליה.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על ארמון הקרח - ספריה לעם #232