ספרו של שי אספריל , "אילו הייתי איטלקי", הוא סיפור עשוי היטב שמכניס אותך ישר לעלילה ויוצר ציפייה של עוד כמו בספר מתח. בדומה לספרים אחרים שלו "השופט" ו"חבר קרוב" גם פה הסיפור נע בכמה צירים מתוך נקודות המבט של דמויות שונות. צירי החיים של הדמויות השונות מתלכדות באופן טרגי ובלתי נמנע.
ויקטור הוא עורך דין שעוסק בסכסוכים משפחתיים , החצר האחורית של הנפש האנושית שצמח מתוך משפחה קשת יום ועל רקע טרגדיה משפחתית קשה.
מנחם הוא רוקח שיורש ללא התלהבות בית מרקחת משפחתי וגם סוד משפחתי שאביו מגלה לו בימיו האחרונים.
הגר היא אשתו של ויקטור שבמשך שנים רבות לא הכירה את אביה עד שהופיע בחייה והתבגרה בצל אם לא שפויה. הנישואים עם ויקטור לא עולים יפה וגדלה ביניהם חומת הניכור והבדידות, שבעטיה הגר מחפש נחמה בזרועותיו וביצועו של גבר אחר.
אלו הן הדמויות העיקריות. בכישרון סיפורי מרשים בונה אספריל את דמויותיו אלה מילדות ועד בגרות ושוזר אותם באירועים שונים בתולדות המדינה. הוא מתעמק בדבר המעצב והמניע אותם וביצר ההרס הטבעי שמועיד להם הגורל. לכל הדמויות מטען חיים כבד וסודות מעיקים. הם צמחו מתוך מודל משפחתי רעוע ומתוך תקווה שגורלם שלהם יהיה שונה ומתוך רצון להיחלץ ממנו. הסיפור עוסק לא מעט בשאלה האם לאדם יש בחירה אמיתית או שטבעו ועברו משפיעים על בחירותיו, למשל בבני זוג או בהחלטות מוסריות.
המוטיב המרכזי בסיפור הזו הוא הבדידות והוא שלוב בתיאורים מכמירי לב של בדידותם ההולכת וגוברת של הדמויות השונות – ויקטור, מנחם והגר – בין אם הבדידות המאפיינת חיי נישואין מרוקני-אהבה ובין אם בדידותו של אדם מזדקן שכמו קטר שנשכח בתחנה סטה ממסלול החיים ושואב הנאה מהתבוננות-מציצנות בחייהם של אחרים.
ומילה אחרונה לגבי הכותרת, וזו אולי נקודת החולשה של הספר, שהיא בעיני קצת תלושה – יש בה רפרנס ליצירה של יעקב שבתאי ואולי היא מרמזת על קיומם של חיים אחרים שאף פעם לא יתממשו, אבל החיבור שלה ליצירה כולה קצת מאולץ. מעבר לכך קראתי את הספר בנשימה עצורה .

ספרה של ג'ניפר איגן "מפגש עם חוליית הבריונים" מורכב ספורים קצרים שיחד מבקשים לספר ספור של דור שגדל בתקופת הפריחה של הרוק האמריקאי. איגן מקדישה 13 פרקים לדמויות שונות, הקשורות בקשרים רופפים זו לזו ולעולם המוזיקה, ולמפגש שלהן עם החיים. במישור אחד מתארים מפגשים אלו קשיים שונים שבני אדם חווים בחייהם: מחלה, הזדקנות, אהבה נכזבת, נפילות בקריירה, ואת האופן השונה שבו אנשים מסתגלים, או אינם מסתגלים, ל"בריון" שתקף אותם. השאלה אינה רק מי נפגע מן הזמן, אלא מי מצליח להשתנות יחד אתו ומה המחיר שהאדפטציה גובה.
הסיפורים האישיים נוגעים ללב. המשחק של איגן בזמן, ובמיוחד הריטואל של המספר היודע-כול, שיודע כבר מילדות מה יקרה לגיבור – האם יתאבד, יתמכר לסמים או יתגרש – מכמיר לב ויוצר תחושה מסוימת של פטליות. הכול קבוע, ואולי אין מה לעשות כדי לברוח מהגורל. רוב הדמויות חלשות באנושיותן. הן זקוקות להתמכרות – לקלפטומניה, לסמים או לנשים – כדי להתמודד עם העולם. התמודדותן איננה תמיד מוסרית, ואף אחת מהדמויות אינה מאושרת באמת. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיניי היא נשארת פתוחה — ואולי אפילו פסימית. לחלק מהדמויות, ובמיוחד לגברים, יש אפשרות לתיקון. בני, המפיק שעלה לגדולה וירד לתהומות, מצליח להציל את סקוטי, כוכב העבר שעובד כמפנה זבל, ולהחזיר לו, גם אם ללילה אחד, את התהילה. לא לפני שהוא דוחה את חברותם בשאט נפש. סקוטי, המוזיקאי המוכשר שהתנתק מהעולם ושקע במחשבות על מקריות ופטליזם, זוכה להופעה מדהימה ומתוקשרת, גם אם הצלחה זו מושגת באמצעות מאמצי שיווק אגרסיביים ומגוחכים, הפונים לילדים שיעשו לייקים בנייד .טד, דודה של סאשה, זוכה גם הוא לתיקון באמצעות חיזוק הקשרים עם אחייניתו, אך במחיר גירושיו מהאישה שאהב עד כדי כך שפחד שאהבתו תבלע אותו. ג'ולס מקבל הזדמנות שנייה, ואפילו לו, ההיפי רודף הנשים, זוכה להזדמנות נוספת כאשר, על סף מותו, חברות ילדותו מגיעות לבקר אותו. ומה עם הנשים? רובן מוצגות כמו צל חיוור של הגברים, שתפקידן המרכזי הוא להעצים אותם. התיקון שלהן יכול, במקרה הטוב , להיות נישואים מאוחרים.
במקביל, אני לומדת את מה שקורה לתעשיית המוזיקה בארצות הברית לאורך סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, ואת האופן שבו תהליכים אלו משתלבים בחיי הדמויות. בשנות השישים נתפס הרוק כמוזיקה של מרד, חופש ואמונה בכוחה של האמנות לשנות את העולם. בשנות השבעים נעשה הרוק מסחרי יותר, ותעשיית המוזיקה הפכה לעסק גדול, בעוד שזרם הפאנק קם כמחאה נגד ההתמסחרות וביקש להחזיר לרוק את הפשטות, האותנטיות והמרדנות. תקופה זו תופסת חלק מהגיבורים בתחילת דרכם, בנקודת זמן שבה הם עדיין מאמינים שיצליחו להיות משהו בעולם המוזיקה. לנגן ולחטוף זבל בפרצוף, כמחאה, פירושו שעשית משהו נכון; שהצלחת לעורר משהו בקהל שלך.שנות השמונים מציינות את השתלטות התאגידים, הטלוויזיה, הדימוי החזותי והשיווק על תעשיית המוזיקה. כאן נפער הסדק הראשון בחבורה: מי שהצליח לוותר על ערכיו ולהסתגל – שיחק אותה; אחרים, שנשארו נאמנים בעקשות לערכיהם, ירדו מהגלגל. בשנות התשעים והאלפיים חוללה המהפכה הדיגיטלית שינוי נוסף: האינטרנט והרשתות החברתיות ערערו את כוחן של חברות התקליטים ושינו מן היסוד את הדרך שבה אמנים מתגלים וזוכים להצלחה. ושוב, מי שידע לנצל תהליכים אלו לטובתו – הצליח, ואחרים נפלו. הפופולריות של האמן אינה נובעת עוד מאיכותו או מהאותנטיות שלו, אלא מן התמורות שמחולל הזמן – אותם "בריונים" המשנים שוב ושוב את כללי המשחק. תמורות אלו אינן רק הרקע לעלילת הספר; הן משקפות את אחד מרעיונותיו המרכזיים – הזמן כ"כוח בריון" שאינו פוסח לא על בני האדם ולא על האמנות שהם יוצרים.
עניינה אותי יכולת, או אי היכולת, של הפרט לשמור על קול אישי, אותנטיות וזהות בעולם תאגידי שנשלט יותר ויותר על ידי בינה מלאכותית. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיני היא נשארה פתוחה. במיוחד לנוכח הגימיקים הרבים של איגן בכתיבת הרומן: החלקה על ציר הזמן, כתיבה כמצגת פאורפוינט, כתיבה של בני דור ה-Z בווטסאפ, וכד'. האם גימיקים אלו הם בבואה של הקול האישי של איגן, או שמא טריקים מקצועיים באמצעותן היא מנסה לשמור על הרלוונטיות שלה בתחום הספרות? כך או כך, הספר מושך מאד לקריאה; הסיפורים האישיים כאמור נוגעים ללב; אך את מלאכת הטוויה של החלקים לכדי שלם מותירה איגן לקורא.

אני קורא עכשיו את פונטנלה, ומבין למה ככ קשה לי לקרוא ספרים של סופרים ישראלים אחרי מאיר שלו (ויהושע קנז כמובן)
איזה סופר נפלא.

מאיר שלו, מאירק'ה כמו שאני אוהב לכנות אותו ביני לבין עצמי, הוא בעיני הסופר העברי הטוב ביותר בעת המודרנית.
העברית, אהבת העברית, אהבת התנ"ך, משחקי הלשון, תיאורי הטבע, יכולת ההמחשה של חיבוטי הנפש העדינים, ההומור הדק ועוד- כל אלה הופכים אותו למה שהוא.
יחד עם זאת, את ספרו עשו זו הפעם השנייה שאני מנסה לקרוא ללא הצלחה, ממש נלחם בעצמי להמשיך.
אגב, בפעמיים שניסיתי לקרוא אני במהלך שירות מילואים ממושך, כך שאי אפשר לתרץ ולהגיד שחוסר פנאי, פיזי או נפשי, זו הבעיה ( מי שעשה יודע שאין כמו עמדת שמירה טובה כדי לשקוע בספר טוב).
מה יש בספר הזה שאני לא מצליח לצלוח, כשאת ספריו הקודמים של מאירק'ה בלעתי ? אולי הבעיה היא בי??

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי.

ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה.
אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה.

כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם.

לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תשכחו מפרודו בדרך למורדור, הספר הזה הרבה יותר טוב.
'עלילות עיראק' אמנם אינו ספר פנטזיה, אבל אלמנט המסע שלו אל לב המאפליה של פרס ועיראק של שנות החמישים, כתוב בצורה פשוט נהדרת. המילה 'כתוב' לא נכונה, כי המעשים שמתרחשים בספר קרו ממש, ולכן זהו מעין דוקו, וזה מה שמעצים את הספר והופך אותו לבלתי-נתפס, וגם בלתי-נשכח. האימה, החרדה, המתח ותחושת ההקלה בסוף, כאשר הגיבור - הלא הוא מחבר הספר, יאני אבידוב - מצליח לממש את משאלתו של בן-ציון ישראלי ולהביא עשרות אלפי חוטרי דקל לתימור הנגב (ו'תימור' זו לא המילה החדשה היחידה שלמדתי מהספר הזה) - כל הרכיבים האלה הופכים את הספר ליצירה מיוחדת במינה. אז בטח, אתם מוזמנים לאתגר ולשאול: "אקטואלית, את מי בכלל יעניין בימינו ספר שנכתב על-ידי מפא"יניק משנות החמישים?"
ובכן, אולי זו איראן, שהשם 'עלילות עיראק' עושה איתה עוול. הרי רובו ככולו של הספר מתרחש בכלל באיראן. ואנחנו הרי אחרי 2.5 סבבי מלחמה עם איראן. שמות המקומות בספר יעוררו בהכרח תחושת מעורבות עמוקה אצל הקורא הישראלי, והם מהדהדים מתוך הספר בצל ערי הטילים שנבנו בקרבתם: כרמאנשה, חורמשהאר, משהד, יזד, כרמאן, ועוד ועוד. וכמה בלתי נתפס לקורא בן זמננו, שבלב טהרן שכן בשנות החמישים בניין של הסוכנות היהודית (!), ואווירונים טסו מכאן לשם ובחזרה.
ואולי זו פשוט הכתיבה עצמה. יאני אבידוב, אילולא היה עסוק בכל נימי נפשו בהגשמת החלום הציוני, היה בוודאי הופך לסופר הרפתקאות מהולל. חלוקת הפרקים היא חכמה, ועל אף שידוע לכל שהסוף הוא בכי טוב, אבידוב מצליח להשכיח את זה פעם אחר פעם מלב הקורא, ולהשקיע אותו בתוך דרמת-מתח שלא יורדת ברמתה ממותחני הריגול הטובים ביותר. בד בבד הוא מעשיר את הספר בירידה עמוקה לפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, ומצליח לחבב על הקורא אף דמויות משנה - כאותו אחמד הערבי מעיראק - שדווקא בצד של הטובים, ואת היהודי בן איראן 'ד.', שהופך מרוב תאוות בצע לנבל כמעט קומי, שמטריד את אבידוב על כל צעד ושעל. אילולא היה מדובר בסיפור אמיתי, הייתי משוכנע שמדובר בעוד קומיקס מעולה של טינטין. אבל אז מגיע הפירוט הטכני המופלא של החקלאות, הגיאוגרפיה, הבירוקרטיה - וזה לא משעמם, להיפך, לעתים זה כמו לקרוא את טום קלנסי ללא הארכנות המייגעת שלו.
הספר מדגים היטב את הרעיון שהסיפור הכי טוב נוצר על-ידי הבורא שמנהל את העניינים כאן בעולם (זו ואריאציה על משהו דומה של המינגווי, אבל אבידוב עצמו רומז לזה בסוף הספר), אבל חשוב לזכור שהסיפור לא היה בא לעולם לולא תעוזתן של הנפשות הפועלות, שלעתים כל מה שהוביל אותן הייתה אמונה טהורה בחשיבות המעשה. חציו הראשון של הספר הוא מעין ממוריאל לדמותו של בן-ציון ישראלי, שיזם והוביל את פרויקט שתילת החוטרים בנגב, והדמות הראשית - אבידוב - מתלווה אליו כסייד קיק נרגן. אלא שאז מגיע אותו אסון נוראי במעגן, שקיפח את חייו של בן-ציון ושל 16 נוספים, והחצי השני של הספר נבנה על יסודות אותה אמונה בוערת של בן-ציון, שכעת מלווה את אבידוב בדרכו הבודדת, חסרת הסיכוי, להגשים את משאלתו האחרונה של בן-ציון.
אם תרצו, זהו פרודו, שלאחר שאיבד את גנדלף במכרות מוריה, ממשיך בכל זאת במסע, כי הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. גורל האנושות מונח על כתפיו.
גורל הציונות היה מונח על כתפיו של אבידוב, ועלה בידו.

ומכאן, אני מעלה משאלה משלי - שהספר הזה יזכה למהדורה מחודשת. הילדים שלנו מוכרחים להכיר אותו, ולא מתוך כרכים מתפוררים של ספריה לעם.

קלאסיקה במיטבה.
גי דה מופסאן נחשב, ובצדק, לאחד מאבות הסיפור הקצר המודרני. במאה ה-19, לצד יוצרים כמו צ'כוב ואדגר אלן פו, מופאסאן שכלל את המדיום הזה לרמת אמנות מדויקת. היכולת שלו ללכוד חיים שלמים על כל עליבותם ויופיים במספר עמודים בודדים אותי לפחות, מהפנטת.

מופסאן הושפע מפלובר והיה ידיד קרוב של אמיל זולא. בהשפעתם, הוא אימץ את מה שקרוי: הגישה הנטורליסטית. בתקופה ההיא גם הפילוסופיה הנטורליסטית פרחה, וזו התבוננה באנושות כמו מדען הבוחן דגימה תחת מיקרוסקופ.
בסיפוריו של מופסאן אין טובים ורעים מוחלטים. הוא מציג את בני האדם על דחפיהם הבסיסיים ביותר כמו תאוות בצע, קנאה, תשוקה מינית ופחד. השיפוט נעדר ולרוב מופסאן מניח לפעולות של הדמויות לחשוף את אופיין. הריאליזם שלו מנפץ את האשליות הרומנטיות של התקופה ומציג את המציאות כפי שהיא: לעיתים קרובות אפרורית, אכזרית ולא הוגנת.
אחד הנושאים המרכזיים אצל מופאסאן הוא חשיפת הצביעות של החברה הצרפתית, ובמיוחד של מעמד הבורגנות הזעירה והאצילה. לדוגמא בסיפורו המחרוזת, שם הוא מציג אישה שחורצת את גורלה ואת גורל בעלה לעוני של עשרות שנים רק בשביל הפנטזיה להרגיש חלק מהמעמד הגבוה, לו רק לערב בודד אחד.

הגדולה הטכנית של מופאסאן בעיני טמונה בצמצום. הוא לא מבזבז מילים על תיאורים פילוסופיים ארוכים. המשפטים שלו חדים, בהירים וישירים. האקספוזיציה מהירה, והעלילה נעה קדימה ביעילות מקסימלית.
בנוסף, מופאסאן לרוב השתמש בטכניקות של פואנטה מבריקות. הסיומות שלו אינם סתם גימיק זול ולרוב משאירות את הקורא זוכר את הסיפור וחושב עליו מדי פעם הרבה אחרי שקרא. לפחות לי זה קורה.

הציון שלי: 8/10
בסיפורים קצרים זה אחד הסופרים האהובים עלי, הזמן שעבר מאז נכתבו הסיפורים לא משמעותי בעיני שכן טבע האדם לא השתנה. מה שכן? אני לא חובב מושבע של סיפורים קצרים.

את דורית רביניאן אני מכירה היכרות קצרה. כשהייתי נערה קראתי את ספרה "גדר חיה" עוד לפני שהוא יצא מתוכנית הלימודים וזכור לי שנפעמתי עד מאוד. ספרה היה אחד מאותם הספרים שאנחנו קוראים בצעירותנו כאשר אישיותנו עדיין לא מעוצבת דיה והם משאירים בה חותם עמוק.

מאז לא יצא לי לקרוא אותה אבל בהמלצתו של אבי חזרתי לאותה רביניאן מסקרנת. זו שבדרך מסוימת פתחה לי צוהר אל עולם הקריאה ולימדה אותי מהי ספרות טובה. ומה אני אגיד, היא בהחלט טובה.

דורית רביניאן מספרת את סיפור חייה ומתמקדת בקשריה המשפחתיים ובקשר המיוחד עם אביה. הספר נפתח כסיפור המסופר בגוף שלישי על אח ואחות ויחסיהם אך עד מהרה הספר משנה נקודת מבט ומתפתח לכיוונים אישיים וככל הנראה אמיתיים על חייה של רביניאן.

החוכמה של סופר טוב היא לגרום לקוראיו להזדהות עם סיפורו או עם דמויותיו. ואף על פי שדורית חיה חיים אחרים ממני הרגשתי נקודות השקה רבות בין שתינו. בתיאוריה על משפחתה הצליחה להזכיר לי את אבי ואת אימי, את הקשרים המורכבים שישנם במשפחות ואת הרגש העמוק והעז של חווית חיים. דורית בסיפורה, ריגשה אותי עד דמעות והצליחה להזכיר לי מהי ספרות טובה. ספרות מיוחדת במינה שנכתבת מדם ליבו של סופר תמיד תצליח לגעת בלבבותיהם של קוראיו. כמה טוב לדעת שיש סופרות כמוה במדינתנו הקטנטנה.

מרתק היה לקרוא על כפר סבא, עיר הולדתי שהכרתי אותה שוב אך הפעם מנקודת מבטו של אחר. מרתק עוד יותר היה להיסחף אחר רביניאן כאשר היא כותבת בתשוקה מרגשת על אהבתה לאמנות הכתיבה, לספרות ולעולם הספרים. באחד מפרקיה הזכירה את הספרייה של כפר סבא שבה לראשונה שאלה ספרים תחת השם של אימה. אותה ספרייה שאבי לקח אותי אליה בילדותי וכך חשף אותי לעולם עשיר שלא ידעתי שקיים לפני.

"כמה מופלא הוא הלא-מודע, כמה חסר שחר הוא הניסיון להערים עליו, והרי את מה שנחרת בנפש אי אפשר שנגנוז".

קניתי את 'הנעדר' (אמריקה) בשבוע הספר האחרון בכיכר ספרא, ובלעתי את כולו בבת אחת בשבת האחרונה.
את כתיבתו של קפקא קשה לתאר במילים; היא חוויה שצריך לחוש. את תחושת הבלבול, את עומס ההמון החונק, ואת ההוויה של היחיד הבודד הניצב חסר אונים מול כוחותיה האדירים של החברה. חוסר הצדק וחוסר האונים שחווה קרל נוגעים ללב, ומציפים אצל כל קורא זיכרונות אישיים על עוולות שחווה ועל תחושת חוסר הצדק המובנית בתוך החברה האנושית.
החוויה הקפקאית כה מטלטלת ומדויקת עד שלעיתים נדמה שהיא מכבידה מדי – הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לקרוא, ועם זאת, השתוקקתי לעשות כן. קשה לעמוד מנגד מול חוסר האונים שנגזר על קרל בסיטואציות כל כך אנושיות ויומיומיות של אטימות.

הערה על התרגומים: קראתי כעת את תרגומה של אילנה המרמן. הוא מעביר היטב את החוויה הספרותית הייחודית של קפקא, אם כי באופן אישי אני עדיין מעדיף את תרגומו של אברהם כרמל (הוצאת שוקן), שקראתי בעבר, שלטעמי הוא נהיר ובהיר יותר. ובכל זאת, גם המהדורה של המרמן מצליחה להעביר את התחושה המהפנטת שקפקא יודע להשרות על קוראיו.