“# זה ספר הביכורים של אוזקי. צריך לשפשף את העיניים למקרא המשפט הזה. ספר ביכורים שכולו ביכורים – לא נשען על ספרות אחרת, לא מנסה להידמות לספר אחר. מקורי. הספר הזה יצא לאור ב 1998 והיום הוא מקורי כמו בעת שיצא. משמע – אף אחד לא ניסה לחקות את אוזקי ואף אחד לא נשען על ספרה. גם זו עובדה מרתקת ומשמחת. המספרת את הסיפור הזה בגוף ראשון היא ג'יין, בת לאם יפנית ואב אמריקאי, כמו אוזקי. היא נולדה במינסוטה, מדינה חסרת רייטינג, למשפחה חקלאית, שפשטה את הרגל ונאלצה לותר על החווה המשפחתית. ג'יין, שמתגוררת בניו יורק, שואפת לצלם של סרטים דוקומנטריים ונשכרת כמפיקת סידרת טלוויזייה, שמטרתה למצוא שווקים חדשים לבשר בקר אמריקאי ביפן, שתושביה אינם חובבי בשר, אבל מוקסמים מהאמריקאים (הספר כאמור נכתב בשנות התשעים של המאה הקודמת) ורוצים לחקות אותם. במסע המתואר בספר, ג'יין וצוותה הכולל אמריקאים-יפנים, חוצים את היבשת בחיפושיהם אחרי "רעייה אמריקאית", שתפתח את ביתה בפני צופי/ות הטלויזיה היפנים, תשתף אותם במתכון בשר שלה, כמו גם במשפחתה החמודה והבריאה, ותגרום להם לצרוך בשר בקר אמריקאי. הספר מורכב משלושה חלקים לא שווים, ג'יין ומסעה בעיירות ובמדינות די נידחות, אלה שבדרך כלל לא עושים עליהם סרטים או תוכניות טלוויזיה. בחלק הזה יש מופעים מרטיטים וגם כמה מבעיתים, כולל עובדות מזעזעות על שוק הבקר, או כל שוק שמאפשר לאלה ששולטים בו לעשות ככל העולה על רוחם. החלק השני מוקדש לאקיקו – רעייתו היפנית של איש חברת הפרסום היפני. וגם בו יש קטעים מזעזעים ותובנות על קשרים זוגיים ויחסי המינים ביפן של סוף המאה העשרים. וזה נראה אקזוטי וגם דומה ליחסים שאנחנו מכירים מעולמנו הלא-אקזוטי. החלק השלישי הוא מעין יומן (מומצא) של גבירה יפנית שחיה בשנה ה 1000 לספירה. ומשמש מעין הפסקה דידקטית בסיפור. לאוזקי כישרון כתיבה נפלא. עובדה שלא הפתיעה אותי, כי זה ספרה השלישי שאני קוראת. היא גם אינה נמנעת מלטלטל את קוראיה, ולצורך זה היא משתמשת ביכולת תיאורית נדירה. היו קטעים מסויימים שפשוט לא יכולתי לקרוא, ונאלצתי לדלג, מה שאומר שיכולתה להחיות את הנושא עבור הקורא גבוהה מאד (היא בעיקר במאית של סרטים דוקומנטריים, אז גם זה לא מפתיע). אוזקי גם לא נמנעת מתיאורים מפורשים של יחסי מין, שאף אחד מהם לא נועד לגירוי או למניפולציה על הקורא. היא מצליחה בספר הזה, יותר מבספריה האחרים שקראתי, לאפיין דמויות בלי לגלוש לסטיריאוטיפים. יש פה איזון מופלא בין נושאים (אמיתיים) שמזעזעים את הקורא, לבין חלקים שמאפשרים לו לצחוק או להתרווח בהנאה. והכל קריא מאד, אפילו מותח, בספר שרחוק מלהיות ספר מתח. קרה לי עם הספר הזה משהו שמזמן לא קרה לי: סיימתי אותו ורציתי לחזור לקרוא אותו מיד, מהתחלה. לא עשיתי את זה. למדתי שלא נכון לקרוא שנית ספר מיד כשסיימתי אותו. אבל אני חושבת שאקרא אותו שוב. לא בעוד עשרים שנה, בקרוב.”

“אוי ווי. כשאתה לוקח לידך ספר של "עם עובד" - אתה מצפה לדבר סיפרות. אולי סיפור. בוודאי לא דבר שכזה. לא סיפרות, לא סיפורת והסיפור אינו אלא קולב עליו מניח המחבר את הטקסט האקדמי היבשושי שלו. המון מילים שאין להן משמעות מחוץ לחוג לסוציולוגיה. המון מילים שלכאורה יש להן משמעות, אבל ב"חוג" המשמעות שלהן שונה. יתר על כן, ללא הקונטקסט הצרפתי הלוקאלי, היכרות עם הפוליטיקה הצרפתית ועם תת-הזרמים של השמאל הצרפתי, הקורא ילך לאיבוד בסבך הערות השוליים האקדמיות והז'רגון.”

“הספר הטוב ביותר של מאיר שלו לטעמי. כן, רומן רוסי מהודק יותר, גינת בר משעשע יותר, יונה ונער רומנטי יותר, עשיו תנ"כי יותר. אולי. הגיבורה הראשית פגומה, חלשה, פלקטית, פסיבית. נגיד. השפה העברית ששלו היטיב כל כך לכתוב הפכה לצעצוע מבריק שהוא השוויץ בה. שוין. כל אלו תלונות ששמעתי על הספר הזה, אני לא מבטל אותן לגמרי אבל לדעתי הן לא רלוונטיות. תלונות אפשר לכתוב על ספר, לא על אגרוף בבטן. הספר הזה פגע בי כמו אגרוף, פתאומי, מהיר ומעוור מכאב, בקטע מסוים בספר (שלא אספיילר, אבל מי שקרא יודע) הייתי חסר אויר. קיצר אהבתי מאוד, 10 מתוך 10. ממליץ מאוד מאוד לבעלי קיבה חזקה.”

“כבר שכחתי כמה אני אוהב את יהושע קנז, בא הספר הזה, תכריך של סיפורים שהיה מונח זמן רב על המדף, והזכיר לי. לפעמים נדמה שקנז הגה את שמות ספריו כשיצא לזרוק את האשפה: בדרך אל החתולים, נוף עם שלושה עצים, דירה עם כניסה בחצר. מכיוון שבערך הוויקיפדי של הספר מובא תקציר של כל אחד מתשעת הסיפורים בתוספת סקירות וביקורות שכתבו אנשי שם יודעי ספרות, אין לי יותר מדי מה להוסיף לגבי תוכנם של הסיפורים, אבל אני רוצה להתעכב על הסדר שבחר המחבר או העורך לסדר אותם בקובץ. ארבעת הסיפורים הראשונים מתרחשים במושבה או נוגעים בה בשוליה. המושבה היא כנראה פתח תקווה שבה נולד וגדל קנז, ומופיעה ביצירות אחרות שלו. והשערה זו מקבלת תיקוף בסיפור הרביעי, "חדר מספר 10", בו נוסעים האב ובנו ליד בית החולים השרון במושבה שהפכה לעיר. ארבעת הסיפורים האחרונים מתרחשים בעיקר בתל אביב, ומעט בירושלים ובבסיס צבאי עורפי. הסיפור החמישי, "התיק השחור", הוא השמש בחנוכיית שמונת הקנים הזו, וגם החלש, הסתמי והלא מובן בסיפורי הקובץ. סיפורי המושבה מתרחשים ברובם בשנותיה הראשונות של המדינה, בשנות החמישים והשישים, "הצגה יומית" מתרחש ככל הנראה בשנות השבעים, לפני עידן מכשירי הווידאו, "התיק השחור" קרוב יותר לתקופתנו מכיוון שמופיע בו טלפון נייד קטן מספיק כדי להיתחב לכיס מכנסיים. זמנם של חלק מהסיפורים אינו ברור, וסיפור אחד, גרוטסקה רבת משתתפים, כפי שקנז מיטיב ליצור, בשם "המסיבה", מתרחש בתאריך ספציפי - 7 באפריל 1977, בו זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה, כמה שעות אחרי התפטרותו של רבין מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים האסור. אגב, הסיום המפתיע והמקריפ של "המסיבה" הביא אותי לדמיין אותו כסיפור אימה בנוסח עדות סרטי המסור, השם ירחם. גם הסיפור שחותם את הספר, "הצגה יומית", הוא קומדיה וולגרית שסופה טראגי. הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי, הוא זה שנתן לו את שמו. דירה עם כניסה בחצר. סיפור על בדידות. בדידות של אדם זקן, בדידות של אדם צעיר. אולי הם היו יכולים להפיג זה את בדידותו של זה? לא אצל קנז, שכידוע מקמץ במידת הרחמים כלפי גיבוריו. אגב, בעקבות הסיפור הופק סרט קצר הנושא את אותו שם וחולק איתו קווי עלילה דומים. יש כמה הבדלים משמעותיים בין הסיפור לסרט, אך גם הוא מומלץ מאוד, הרבה בזכות משחק מצוין של שלמה וישינסקי. דווקא בסיפור הקצר "חדר מספר 10", מתוארת מערכת יחסים רגישה ומלאת חמלה בין בן ואביו הקשיש והחולה, על רקע התנהגות אנטיפתית של רופא מומחה. קנז סיפר שהסיפור מבוסס על התנסות אישית. בשנותיו האחרונות חלה קנז באלצהיימר, ובסופן נדבק בקורונה ומת, ואני לא יכול שלא לחשוב כי באירוניה אכזרית של הגורל, הפך במוסד לתשושי נפש לאחת הדמויות שברא בספריו, זקן בודד ומנותק. אתמול, 12 באוקטובר, מלאו חמש שנים לפטירתו של יהושע קנז.”

“# זה ספר הביכורים של אוזקי. צריך לשפשף את העיניים למקרא המשפט הזה. ספר ביכורים שכולו ביכורים – לא נשען על ספרות אחרת, לא מנסה להידמות לספר אחר. מקורי. הספר הזה יצא לאור ב 1998 והיום הוא מקורי כמו בעת שיצא. משמע – אף אחד לא ניסה לחקות את אוזקי ואף אחד לא נשען על ספרה. גם זו עובדה מרתקת ומשמחת. המספרת את הסיפור הזה בגוף ראשון היא ג'יין, בת לאם יפנית ואב אמריקאי, כמו אוזקי. היא נולדה במינסוטה, מדינה חסרת רייטינג, למשפחה חקלאית, שפשטה את הרגל ונאלצה לותר על החווה המשפחתית. ג'יין, שמתגוררת בניו יורק, שואפת לצלם של סרטים דוקומנטריים ונשכרת כמפיקת סידרת טלוויזייה, שמטרתה למצוא שווקים חדשים לבשר בקר אמריקאי ביפן, שתושביה אינם חובבי בשר, אבל מוקסמים מהאמריקאים (הספר כאמור נכתב בשנות התשעים של המאה הקודמת) ורוצים לחקות אותם. במסע המתואר בספר, ג'יין וצוותה הכולל אמריקאים-יפנים, חוצים את היבשת בחיפושיהם אחרי "רעייה אמריקאית", שתפתח את ביתה בפני צופי/ות הטלויזיה היפנים, תשתף אותם במתכון בשר שלה, כמו גם במשפחתה החמודה והבריאה, ותגרום להם לצרוך בשר בקר אמריקאי. הספר מורכב משלושה חלקים לא שווים, ג'יין ומסעה בעיירות ובמדינות די נידחות, אלה שבדרך כלל לא עושים עליהם סרטים או תוכניות טלוויזיה. בחלק הזה יש מופעים מרטיטים וגם כמה מבעיתים, כולל עובדות מזעזעות על שוק הבקר, או כל שוק שמאפשר לאלה ששולטים בו לעשות ככל העולה על רוחם. החלק השני מוקדש לאקיקו – רעייתו היפנית של איש חברת הפרסום היפני. וגם בו יש קטעים מזעזעים ותובנות על קשרים זוגיים ויחסי המינים ביפן של סוף המאה העשרים. וזה נראה אקזוטי וגם דומה ליחסים שאנחנו מכירים מעולמנו הלא-אקזוטי. החלק השלישי הוא מעין יומן (מומצא) של גבירה יפנית שחיה בשנה ה 1000 לספירה. ומשמש מעין הפסקה דידקטית בסיפור. לאוזקי כישרון כתיבה נפלא. עובדה שלא הפתיעה אותי, כי זה ספרה השלישי שאני קוראת. היא גם אינה נמנעת מלטלטל את קוראיה, ולצורך זה היא משתמשת ביכולת תיאורית נדירה. היו קטעים מסויימים שפשוט לא יכולתי לקרוא, ונאלצתי לדלג, מה שאומר שיכולתה להחיות את הנושא עבור הקורא גבוהה מאד (היא בעיקר במאית של סרטים דוקומנטריים, אז גם זה לא מפתיע). אוזקי גם לא נמנעת מתיאורים מפורשים של יחסי מין, שאף אחד מהם לא נועד לגירוי או למניפולציה על הקורא. היא מצליחה בספר הזה, יותר מבספריה האחרים שקראתי, לאפיין דמויות בלי לגלוש לסטיריאוטיפים. יש פה איזון מופלא בין נושאים (אמיתיים) שמזעזעים את הקורא, לבין חלקים שמאפשרים לו לצחוק או להתרווח בהנאה. והכל קריא מאד, אפילו מותח, בספר שרחוק מלהיות ספר מתח. קרה לי עם הספר הזה משהו שמזמן לא קרה לי: סיימתי אותו ורציתי לחזור לקרוא אותו מיד, מהתחלה. לא עשיתי את זה. למדתי שלא נכון לקרוא שנית ספר מיד כשסיימתי אותו. אבל אני חושבת שאקרא אותו שוב. לא בעוד עשרים שנה, בקרוב.”

“אוי ווי. כשאתה לוקח לידך ספר של "עם עובד" - אתה מצפה לדבר סיפרות. אולי סיפור. בוודאי לא דבר שכזה. לא סיפרות, לא סיפורת והסיפור אינו אלא קולב עליו מניח המחבר את הטקסט האקדמי היבשושי שלו. המון מילים שאין להן משמעות מחוץ לחוג לסוציולוגיה. המון מילים שלכאורה יש להן משמעות, אבל ב"חוג" המשמעות שלהן שונה. יתר על כן, ללא הקונטקסט הצרפתי הלוקאלי, היכרות עם הפוליטיקה הצרפתית ועם תת-הזרמים של השמאל הצרפתי, הקורא ילך לאיבוד בסבך הערות השוליים האקדמיות והז'רגון.”

“הספר הטוב ביותר של מאיר שלו לטעמי. כן, רומן רוסי מהודק יותר, גינת בר משעשע יותר, יונה ונער רומנטי יותר, עשיו תנ"כי יותר. אולי. הגיבורה הראשית פגומה, חלשה, פלקטית, פסיבית. נגיד. השפה העברית ששלו היטיב כל כך לכתוב הפכה לצעצוע מבריק שהוא השוויץ בה. שוין. כל אלו תלונות ששמעתי על הספר הזה, אני לא מבטל אותן לגמרי אבל לדעתי הן לא רלוונטיות. תלונות אפשר לכתוב על ספר, לא על אגרוף בבטן. הספר הזה פגע בי כמו אגרוף, פתאומי, מהיר ומעוור מכאב, בקטע מסוים בספר (שלא אספיילר, אבל מי שקרא יודע) הייתי חסר אויר. קיצר אהבתי מאוד, 10 מתוך 10. ממליץ מאוד מאוד לבעלי קיבה חזקה.”

“כבר שכחתי כמה אני אוהב את יהושע קנז, בא הספר הזה, תכריך של סיפורים שהיה מונח זמן רב על המדף, והזכיר לי. לפעמים נדמה שקנז הגה את שמות ספריו כשיצא לזרוק את האשפה: בדרך אל החתולים, נוף עם שלושה עצים, דירה עם כניסה בחצר. מכיוון שבערך הוויקיפדי של הספר מובא תקציר של כל אחד מתשעת הסיפורים בתוספת סקירות וביקורות שכתבו אנשי שם יודעי ספרות, אין לי יותר מדי מה להוסיף לגבי תוכנם של הסיפורים, אבל אני רוצה להתעכב על הסדר שבחר המחבר או העורך לסדר אותם בקובץ. ארבעת הסיפורים הראשונים מתרחשים במושבה או נוגעים בה בשוליה. המושבה היא כנראה פתח תקווה שבה נולד וגדל קנז, ומופיעה ביצירות אחרות שלו. והשערה זו מקבלת תיקוף בסיפור הרביעי, "חדר מספר 10", בו נוסעים האב ובנו ליד בית החולים השרון במושבה שהפכה לעיר. ארבעת הסיפורים האחרונים מתרחשים בעיקר בתל אביב, ומעט בירושלים ובבסיס צבאי עורפי. הסיפור החמישי, "התיק השחור", הוא השמש בחנוכיית שמונת הקנים הזו, וגם החלש, הסתמי והלא מובן בסיפורי הקובץ. סיפורי המושבה מתרחשים ברובם בשנותיה הראשונות של המדינה, בשנות החמישים והשישים, "הצגה יומית" מתרחש ככל הנראה בשנות השבעים, לפני עידן מכשירי הווידאו, "התיק השחור" קרוב יותר לתקופתנו מכיוון שמופיע בו טלפון נייד קטן מספיק כדי להיתחב לכיס מכנסיים. זמנם של חלק מהסיפורים אינו ברור, וסיפור אחד, גרוטסקה רבת משתתפים, כפי שקנז מיטיב ליצור, בשם "המסיבה", מתרחש בתאריך ספציפי - 7 באפריל 1977, בו זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה, כמה שעות אחרי התפטרותו של רבין מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים האסור. אגב, הסיום המפתיע והמקריפ של "המסיבה" הביא אותי לדמיין אותו כסיפור אימה בנוסח עדות סרטי המסור, השם ירחם. גם הסיפור שחותם את הספר, "הצגה יומית", הוא קומדיה וולגרית שסופה טראגי. הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי, הוא זה שנתן לו את שמו. דירה עם כניסה בחצר. סיפור על בדידות. בדידות של אדם זקן, בדידות של אדם צעיר. אולי הם היו יכולים להפיג זה את בדידותו של זה? לא אצל קנז, שכידוע מקמץ במידת הרחמים כלפי גיבוריו. אגב, בעקבות הסיפור הופק סרט קצר הנושא את אותו שם וחולק איתו קווי עלילה דומים. יש כמה הבדלים משמעותיים בין הסיפור לסרט, אך גם הוא מומלץ מאוד, הרבה בזכות משחק מצוין של שלמה וישינסקי. דווקא בסיפור הקצר "חדר מספר 10", מתוארת מערכת יחסים רגישה ומלאת חמלה בין בן ואביו הקשיש והחולה, על רקע התנהגות אנטיפתית של רופא מומחה. קנז סיפר שהסיפור מבוסס על התנסות אישית. בשנותיו האחרונות חלה קנז באלצהיימר, ובסופן נדבק בקורונה ומת, ואני לא יכול שלא לחשוב כי באירוניה אכזרית של הגורל, הפך במוסד לתשושי נפש לאחת הדמויות שברא בספריו, זקן בודד ומנותק. אתמול, 12 באוקטובר, מלאו חמש שנים לפטירתו של יהושע קנז.”