ביקורת ספרותית על ארמון הקרח - ספריה לעם #232 מאת טאריי וסוס
ספר מעולה

---

חודש לפני חתונתנו שאלני חברי באיזה יעד אבחר לירח הדבש.
לו כלל לא היה אכפת. הוא ממילא ביקר ברוב האתרים באירופה "ותאמיני לי, הכל אותו דבר" אמר בנימה משועממת.
תקעתי בו מבט רושף שהבריח אותו למטבח להכין לנו ארוחת ערב והכרזתי שנסע לפאריז בעיקר מכיוון שהייתה ועודנה מקור השפעה להרבה אמנים וסופרים וכי משום שרציתי לבקר במקום משכבו של אוסקר ויילד ולפזר חמניות על קברו.
יכולתי לדמיין את פרצופו המתחלחל של בעלי לעתיד שבמקום להסתגר באיזה חדר של מלון מפואר ולהתאמן בעשיית ילדים יאלץ להשתרך אחרי בחיפוש אחר יוצרים אומללים שמתו בחוסר כל, מבנים אפלים וספרים מתפוררים הנמכרים במחירי חירוף נפש ליד קתדרלת הנוטרדאם.
אך מכיוון שכמו כל הולנדי חכם הכין טבלה מראש ובה מצויים חסרונותיי אל מול יתרונותיי (עד היום אני מחפשת אותה) הגיע וודאי למסקנה המתבקשת שמשתלם להתאמץ עבורי כי בערוב ימיו עוד אגמול לו.

יומיים לאחר הטקס היפה העמסנו על הסיטרואן מזוודה אחת, בגדים ונעליים ונסענו מרחק חמש שעות וקצת לכיוון פאריז.
כשהגענו, קידמה אותנו העיר במזג אוויר אפרורי למדי, לא היה זכר לכל בתי הקפה העליזים והכיסאות הפונים אל הרחוב עליהם קראתי בספרים.
אנשים התהלכו ברחובות מכורבלים במעיליהם ורוב בתי העסק היו סגורים, היה זה מוקדם בבוקר.
אישי הטרי הציע שנסע לכיוון המלון ונתמקם בחדר שם נחליט על תכניתנו להמשך היום אך אני הייתי נחושה בדעתי לבקר אצל אוסקר וביקשתי שנסע תחילה לפר-לשז, בית העלמין המפורסם אשר בו קבורים רמי המעלה והיחש של אירופה כולה.
שנת מגורים יחדיו הכינה אותו היטב לשלל הקפריזות שלי אך הפעם החליט על שיתוף פעולה חלקי: הבהיר כי עייף הוא, רעב ושש לנוח.
כן, הוא ייקח אותי לשם אך יחכה לי בכניסה. אין לו כל עניין לשוטט בינות מצבות מוקדם כ"כ בבוקר. מצאנו חנייה לא הרחק משם ובדוכן קטן שליד שכונת האבן הענקית רכשתי מפה וזר חרציות צהובות מרוטות כי שאר הפרחים היו במצב ריקבון מתקדם וחמניות לא היו. עזבתי אותו נשען על ספסל משיש, מנסה לחטוף תנומה והתחלתי לפסוע ברחוב הראשי, מעיינת במפה ומנסה להבין היכן עלי לפנות.

הלכתי במרץ, בעניין ובסקרנות. בוחנת אחוזות עצומות משיש וקברים מסוגננים.
מצלמת פה ושם ונתקלת מדי פעם בחתולים בודדים שבחרו להם כס חרות משיש לנוח עליו ולהשקיף על מהלך העניינים.
עד מהרה התחממתי מההליכה. קברו של ויילד לא נראה בשום מקום, נראה היה שטעיתי במסלול.
רגליי היו עייפות וגופי חלש עוד לא אכלתי ארוחת בוקר והנסיעה הארוכה החלה לתת בי אותותיה.
שקלתי לאן לפנות ופתאום ראיתי אחוזת קבר קטנה, אחת מיני רבות ששערה היה פתוח קמעה וספסל קטן בצבץ מתוכה. עד כה לא העזתי להיכנס למעונות הללו.
רובם היו נעולים ובאלו הפתוחים שקדו עובדי ניקיון, מסירים קורי עכביש ומבריקים את השיש, צובעים אותיות שחוקות בשחור וזהב.
אדם לא נכח בחלקת הקבר הקטנה ובלבי גמלה החלטה להיכנס לשם ולתת מרגוע לרגליי. פתחתי את השער החורק רק קצת ודחקתי את גופי פנימה.
הרגשתי כפולשת.

התיישבתי על הספסל וניסיתי לברר היכן אני ביחס לגשמיותו התת-קרקעית של היוצר האהוב עלי והגעתי למסקנה שכנראה אמצאהו בצדה השני של ארץ התחתיות.
בעודי עסוקה עם המפה חשתי לפתע עקצוץ בידיי, מעין תחושת נימול.
פחות מדקה ישבתי שם וכפותי נהיו קרות כקרח. התחלתי לעסותן, תחילה באיטיות ומשלא עזר הדבר במהירות יתירה.
עמדתי מול סרקופג מכוסה זרדים ישנים וקרומי רשת עכביש וחשתי מאובנת.
האוויר היה נוזלי וקר, כמעט מוחשי ולא יכולתי לזוז.
הייתה זרימה של קרה על פני, כאילו אני עומדת אל מול פריזר ובוחרת עוף קפוא בסופר.
זה היה מוזר כי אך לפני דקותיים הזעתי מהליכתי הנמרצת ולחיי שהיו אדמדמות החווירו במהירות. הכל נשכח ממני: הדריכות, הרצון להמשיך הלאה, הרעב.
עמדתי שם בוהה באותיות הקיריליות הנשכחות ונשאבתי כמעט מרצון אל האין כלום.

הייתי נשארת לנצח בבית הקר לו היה הדבר תלוי בי אך קריאה חוזרת ונישנת "מדמואזל, מדמואזל" שחררה אותי מהכישוף. נפניתי להביט באיש המבוגר שהיה קצת היסטרי לטעמי ודיבר צרפתית במהירות, אחז בי בחוזקה והוציאני משם.
הוא המשיך ללהג ונראה מודאג ואני רק מלמלתי Sortie, Sortie.
הוא ליווה אותי ליציאה ושם גם מצאתי את הבעל מדפדף בניחותא במדריך התיירים.
השמש כבר יצאה ואני הפשרתי לאיטי.
"אמרת לו שאת גרופי? שלחת לו נשיקה? חייך אלי.
כן, כן עניתי בפיזור נפש. בוא נלך מכאן.
כשעזבנו נזכרתי שאת החרציות השארתי על הקבר הנטוש ואולי הצלחתי קצת לשמח מישהו שמאוד רצה שאשאר.

באפיזודה מוזרה זאת נזכרתי בקוראי את "ארמון הקרח", יצירה סקנדינבית קטנה ובלתי נשכחת אודות כאב, מורא ותעצומות הטבע.
מסתבר שישנם תופעות פסיכולוגיות ומצבי רוח שניתן להמיר לגובה הצלזיוס השורר בחוץ מתחת או מעל לאפס. אין צורך לומר דברים פשוטם כמשמעם אליבא דה וסוס, מחבר הספר, אפשר פשוט להציג בפני הקורא תיאור פסטורלי של נוף קרחוני ומלובן על מנת שנבין מה הלך הרוח של הדמויות.
העלילה הינה מינורית ביותר: סיס ואון הן חברות טובות. הראשונה מלכת הכיתה ועל פיה יישק דבר ואילו השנייה מופנמת, ביישנית ומלאת סודות.
החיבור ביניהן כמעט מידי, חד פעמי אפשר אפילו לומר ארוטי ושתיהן מתפעמות ונרגשות מהקרבה אך זו לא שורדת זמן רב.
דבר מה קורה ומיטלטל את חייה של סיס טלטלה איומה.
חייה מתחילים להתפרק, להימס כמו אותו ארמון קרח יפהפה וטבעי הממוקם בקרבת מגוריה. הטבע, על אף יופיו, אכזרי לא פחות מהחיים עצמם ואנו למדים שכנראה ישנו תזמון בינו לבין בני האדם.
גם בו רגשות עזים כאהבה ושנאה והוא מסוגל להיום רחום אך בו זמנית גם אלים ונורא.
באמצעותו אנו למדים על אורח החיים של הנורבגים, מבינים מדוע הם פועלים בצורה מסוימת ואפילו יכולים לעקוב אחר דפוס התנהגותם.

הסיפור משופע בתיאורים ציוריים, ליריים של מראות הנוף הצפוני הקר.
התיאורים המרהיבים עוררו בי רצון להתלבש היטב וללכת לטייל שם.
כשקראתי את הספר חשתי שאני חלק מהמקום, ידיי מכחילות ואפי קפוא ורק לבי עדיין פועם ומטפטף, ממיס הכל בקצב איטי.
נוגה מאוד הנובלה וקצרה: 159 עמודים ומרגע הסיום קשה היה לי לשוב ולהיזכר בה.
המוח החליט לקברה באחד מתאיו, כמו אותה אפיזודה קצרה בצרפת.
אל בית הקברות אגב, מעולם לא שבתי ואת מקום מנוחתו של ויילד מעולם לא מצאתי ואין בדעתי לתקן את העוול. יסלח לי הגאון המוכשר ביודעו שאת רוב ספריו גמעתי ואם איי פעם אתקל בנשמתו, אבקש ממנה סליחה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ארמון הקרח - ספריה לעם #232