ביקורת ספרותית על מובי דיק מאת הרמן מלוויל
ספר מעולה

---

זה היה טיול משונה. מקומות שאני מכירה, את חלקם היטב, אבל הם נראו אחרת לגמרי. אולי הצורך שלי לרצות הביא אותי להסתכל עליהם דרך העיניים של אלה שנסעו איתי ופתאום שמתי לב לדברים אחרים. ראיתי את הפרות. זה משהו שאף פעם אני לא מסתכלת עליו. בטח לא בודקת אם הן לבד או חושבת על הצל שיש להן ועל כמה אוכל נמצא סביבן ואיפה הן שותות.

היינו ארבעה. אני ועוד אשה אחת ושני רועים. טיילנו בצפון, מעמק בית שאן ועד לראש הנקרה, יום אחד. לא מעט פרות.

בעיניים של אנשים שחיים בנוף צהוב, שיודעים להעריך כל עץ ועץ, זה היה טיול בגן עדן. לא בחוץ לארץ, כי חוץ לארץ זה נגיש לאנשים כמונו, ממש גן עדן, כאילו לאפשר לחלומות איזושהי אחיזה במציאות, שגם אם היא חד פעמית בשבילם, בכל זאת היא מביאה איתה ריחות ומראות והרגשה של רוח ושל ים שאולי קל יותר עכשיו לדמיין אותם. אני לא יודעת. גם אם זה טוב או רע אני לא ממש יודעת. ככה זה.


קראתי שוב. בעיניים אחרות? גם את זה אני לא ממש יודעת. אולי כן.

אולי פעם זה היה אחאב, לרדוף אחרי החלומות שלך, לסמן ולהגיע כי אפשר או צריך להיות אפשר.

ואחר כך ישמעאל? מציירת ראשתנים. מאכילה תינוקות, דברים קורים לך. את מבינה אותם או לפחות זה מה שנדמה לך. את יודעת לתאר את כל מה שקורה, אבל את שם כי את שם, לא מתערבת, כי החלטת עוד לפני שהבנת את כל המשמעות של חלק מההחלטות שלך וגם אם היו כאלה שניסו להתערב, את לא הקשבת להם. אחאב?

ועכשיו? אולי סטארבק. את אפילו מצליחה להבין, לא רק להבין, ממש להאמין שפעם יהיה לך את זה, את שיקול הדעת, את השליטה בדחפים שלך.

אבל אולי זה להיפך? לא יודעת. זה מתערבב לי.

אולי כי תמיד יש מובי דיק. ואת עדיין לא מבינה איך הוא הפך להיות המפלצת. זה שרק רוצה לחיות, שכל אותן ספינות עם כל האנשים שעליהן שמחשלים צלצלים ומכתתים כידונים ורודפים ועושים הכל כדי להפוך אותו למה שהם צריכים, שומן, למנורות שלהם ולעורות שלהם, זה שקשור בחבלים שלהם ונושא על גופו את כל הפצעים שפצעו אותו, לו הם מייחסים את הרוע, את הזדון, את הנקמה, את כל הכוונות שמניעות אותם במסע הרצחני הזה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מובי דיק