הוצאה לאור›ידיעות ספרים

לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל

מובי דיק מוצג כאחד מהספרים החשובים שנכתבו אי פעם, למעשה הוא מופיע כמעט בכל רשימה של עשרת הספרים הטובים שנכתבו מעולם. האם מוצדק? עניין של פרספקטיבה, אני לא הייתי מכניס אותו לרשימת 10 הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם.
מלוויל נכנס לעומקם של דברים ובזכות זאת הוא מסייפ עם ספר עב כרס של מעל ל600ע"מ, אם היום הוא היה מביא את הטיוטה לאיזה בית הוצאה לאור מודרני היו חותכים את מובי דיק לחצי.
הסיפור מסופר בעי

סוכן סי.איי.איי לשעבר, נקרא לשוב לשירות, ויוצא למרדף חובק נופים ועולם בעקבות טרוריסט מוסלמי שמאיים להפיץ נגיף מהונדס של המגפה השחורה.
אקשן באוקטן גבוה, מתחיל קצת איטי אך לאחר שתופס תאוצה, קשה להניח מהיד. ספר מתח במשקל כבד (בכל זאת כמעט 700 עמודים). כתוב קיצבי בסגנון סרטי האקשן של שנות ה90, כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים.
עלילה מפותלת ובנויה היטב.

5/5 בסולם מאני. מומלץ!

לפי וירג'יניה אם אישה תיכנס לחדר של הגבר באותם ימים, להקות חדשות של מילים יצטרכו להתעופף ולפלוש לחדרו. כי החדרים בינו לבינה כה שונים.

כשהייתי צעירה יותר, הרבה יותר. הראש שלי כל הזמן היה עסוק בשאלה מי מנהל את העולם, מי בעל הבית? רציתי אמת, רציתי הוכחות, חיפשתי מתחת כל ספר ועץ. היה לי אז חבר טוב שחזר בשאלה אבל המשפחה הייתה דתית מגבעת שאול בירושלים. דנו הרבה בפילוסופיה ואז אמר בואי לרב שלנו הוא רב

#
אחרי שקראתי כמה ספרים של הסופר, לרוב אני נמנעת מספריו. הוא כותב לא רע ולא משעמם, אבל פיתח נוסחה שחוזרת בכל ספריו. לפעמים כתיבה נוסחתית זה לא נורא, כי אתה יודע למה לצפות. כל ספר חדש של לי צ'יילד, אבי אבות הנוסחה, הוא רב-מכר. אבל, למרות שדמויותיו של קובן שונות אחת מהשניה, הוא לא מצליח לשכנע את קוראיו, בניגוד לצ'יילד, שיש בנוסחותיו משהו חדש ורענן. קובן נוטה להישען על טוויסטים, ומידת הידע שהוא מפגי

#
ילד הודי מכפר נידח, שחי עם משפחתו בעוני שאינו דומה כלל למה שאנחנו קוראים "עוני" פה. הוא הראשון ממשפחתו שיודע לקרוא – אך לא הראשון או האחרון שהוצא מבית הספר אחרי פחות מחמש שנות לימוד, כדי שילך לעבוד ויתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. מאמנים אותו מינקות להתרפס בהכנעה בפני כל מי שחזק ממנו (כלומר כולם) וזה מה שעושים כולם. הוא מיומן בלקחת על עצמו אשמה לא לו, כדי להתפרנס ומוכן לספוג הרבה מכות ועלבונות למע

כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד.
אז תגידי לי בבקשה, א' לוקהארט, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה?

כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא

יום הכיפורים. בראש שלי אני מדמיינת שאצליח לסיים ארבעה ספרים ואשב כל היום על הספה ואקרא ואקרא ואקרא.... בפועל, הזמן עבר מאוד מהר, הייתי עם חברים או בני משפחה ולא היה לי די זמן מת כדי להתמיד בקריאה. ספר אחד כן הצלחתי לסיים.

הרלן קובן זה שם ידוע. אני חושבת שקראתי ספר שלו פעם מזמן לפני שנים. עכשיו הרגשתי שזו ההזדמנות לקריאה נוספת, נטולת מאמץ שתצליח לסחוף אותי לאיזה סיפור מתח מדהים שכזה.

הספר מ

כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית ספר ממלכתי, והיה צריך להעדיף תחליף.
אבי נפטר כשהייתי בן 11 ובכל חג הייתי הולך, כמי שכפאו שד, לבית הכנסת. אבי היה ד