“לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.”

“מאיזו סיבה עשוי ספר זכרונות אישי להפוך ראוי ורצוי לקריאה על ידי אנשים רבים?
עולים בראשי שני קריטריונים עיקריים:
א. החוויות האישיות של הכותב נוגעות לאנשים רבים, לדוגמה מסיבות היסטוריות (במקרה הישראלי - שואה, מלחמות ישראל, הקמת המדינה וכד'. לדוגמה: "סיפור על אהבה וחושך", "תיאום כוונות") או שהן מעניינות במיוחד (לדוגמה: "פרפר", "בחזרה מטואיצ'י").
ב. איכות הכתיבה, יופיה, ייחוד סגנוני וכד' (לדוגמה: "מאוס").
(כמובן שייתכן שילוב של שני הקריטריונים)

ספר זה של קונסטנטין פאוסטובסקי (הראשון מתוך שישה. שלושת הראשונים תורגמו ויצאו לאור ב"ספריה לעם") שייך במובהק לקריטריון השני.
סגנון הכתיבה שלו חי, חם וצבעוני. תיאוריו בהירים וססגוניים (בהקשר זה יש לציין את התרגום המקסים של יצחק צור. מתרגם שלא שמעתי עליו).

ומה בנוגע לקריטריון הראשון?

פאוסטובסקי נולד ב-1892 באזור כפרי באוקראינה. בספר הוא מתאר את ילדותו, את משפחתו הענפה, את נעוריו, ובעיקר את שנות לימודיו בגימנסיה הקלאסית בקייב.
הפרקים הטובים והמעניינים בספר עוסקים בשנות לימודיו בגימנסיה.
קשה להאמין מה הייתה רמת הלימודים בתחילת המאה ה-20 בגימנסיה רוסית, ככל הנראה מהמובילות בקיסרות הרוסית.
הנערים למדו ברמה גבוהה, ממורים / מרצים משובחים ותובעניים - לטינית, נצרות, היסטוריה (תקופות שונות, עמים שונים), צרפתית, גיאוגרפיה וידע עולם, ספרות ושירה, פילוסופיה והגות. ועוד.
איזו רמה. איזה רוחב דעת. היום היינו קוראים לזה "הבניית אליטה".

הפרקים שעוסקים במשפחה היו פחות טובים בעיניי. אמנם חלק מהדמויות היו מעניינות וכמובן שההיבטים הטרגיים נוגעים ללב. אך היו גם פרקים לא מעטים ששיעממו אותי.

פאוסטובסקי הוא סופר הומניסט. הוא מאמין ברוח האדם, מבטו חומל ואמפתי.
תיאורי הטבע שלו עליזים ומקסימים, מהמקסימים שקראתי.
רוסיה (ואוקראינה) שלו כמעט נטולת הקשר היסטורי-פוליטי.

הספר יצא לאור בעברית ב-1966. מעניין מה היו השיקולים לתרגם אותו.
להראות שיש "רוסיה אחרת"?
האם בהוצאה הניחו שיש מספיק קוראים שרוצים להיזכר ב"אמא רוסיה" הטובה?
אולי זו הייתה מחווה הומנית לסופר רוסי, כלוא בארצו, שכתב ברוח כה חיובית על העולם, על בני האדם?

בסיכום הדברים -
מבחינתי הוא עבר את "מבחן 50 השנה" (ספר שנכתב לפני 50 שנה בערך) בציון לא רע...

מומלץ לקריאה, בהסתייגות קלה.



הערה טכנית בשולי הדברים -
באתר סימניה נכתב כי מספר הספר ב"ספריה לעם" הוא 79. זו טעות. ההיפך: מספרו 97.”