ביקורת ספרותית על ההבטחה מאת דיימון גלגוט
ספר טוב

---

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה. 

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ההבטחה