ביקורת ספרותית על מובי דיק מאת הרמן מלוויל

---

מאז הילדות, אני זוכר שדמות הלוויתן הלבן שייצג בתרבות את הרוע במהותו תמיד היה נוכח בחיי במקומות מסביבי. כשגדלתי על ערוץ לוגי, שודרה סדרת אנימציה שלקחה את הרומן הגדול כמו דפי זהב של מלוויל ועשתה לו איזו מין ורסיה. כשגדלתי והתחלתי להעריץ אלילי רוק נ רול, לא יכולתי שלא לתת תשומת לב לסולו תופים האייקוני של בונזו אצל לד זפלין שנשא את השם "מובי דיק". זה הזכיר לי את הלוויתן ההוא. לא בטוח אם זכרתי מהסדרה בלוגי או שכבר שמעתי על הסיפור. אבל תראו תראו, זפלין החוטאים הגדולים בסקס, סמים ועוד סקס שמבוקר בצורה קשה בימינו, הם אלה שהביאו אותי למלוויל ודבריו. בגיל 12, חשבתי שיהיה מגניב לקרוא את מובי דיק. כי בתכל'ס, כמו שכתבתי בביקורת על קולרידג', תמיד אהבתי סיפורי ים. תרבות הים פשוט מגניבה פיצוצים. קפטנים שמדברים בשפה השמורה להם, מפלצות מהמעמקים, ההולנדי המעופף, דיווי ג'ונס ושאר פירות ים.

מן הסתם, לקרוא בגיל 12 את התרגום של אהרון אמיר משמע אומר לנטוש אחרי 2 פרקים. שנים עברו והנה חזרתי למלוויל. עם קצת יותר ניסיון עם רומנים שמנים וכל מה שמשתמע. ואחרי שבוע וחצי, לא הבנתי איך סיימתי את הספר במהירות יחסית, כשבכל פעם שאני מניח את הספר בצד, ברוב הזמן ישר לקחתי אותו שוב אחרי כמה שניות לעוד פרק. למובי דיק בימינו יש את כל האלמנטים לדחייה. הוא סובב סחור סחור סביב זואולוגיה של לוויתנים, הוא חופר, העלילה כבר נשכחת מכמה שעוברים לכאמור זואולוגיה, מיתולוגיה, כלכלה, חוק וכל התענוג הזה הופך למתיש ומייגע ואת הגאונות לטרחנות. אבל ברומן גדול שכבר צבר מוניטין של קלאסיקה כמו "מובי דיק", יש תמיד מה ללמוד, מה להסתקרן ומה לקחת לחיינו.

התרגום של גרשון גירון, כמה שהוא בשפה גבוהה יחסית, עושה חסד עם כולנו במאה ה-21 והופך את הקריאה לקלה יותר. זה ספר אפי אמיתי. כנראה שחלק מהאפיות היא העובדה שישמעאל מדלג לנו בין כל כך הרבה נושאים בוירטואוזיות ומשאיר את רובנו מעוניינים או לפחות עם איזה משהו ביד ובשכל. הגיוני לחלוטין שכשיצא הספר, הלכה למלוויל הקריירה, כי כל מי שציפה לספר הרפתקאות קיבל "מרק דגים אינטלקטואלי" כפי שביקורת בזמן אמת תיארה. וככה זה באיזשהו מובן היה איתי. נטשתי מעניין הקושי שהכל כתוב לפני שנים.

ואז עם קריאה בסופרים מודרניים מהמאה ה-20, שם מצאתי בעיקר את הדברים שאני אוהב בספר שלוקח אותי, באתי ברצון ל"מובי דיק" עשר שנים אחרי המפגש ההוא. למרות שבדרך כלל זה מחליא אותי, מלוויל סוחף בשפה השייקספירית דרך המילים של אחאב. הוא גם מביא הרבה מאוד סצנות שהן מצחיקות ממש גם היום. באמת, נשבע לכם. כמה מפתיע מרומן מסוף המאה ה-19, שציפו ממנו להיות 100% דרמטי ורציני כמו הדיוקן המוכר של מחברו. מובי דיק מעבר לכל ה400 עמודים של מידע על ציד לוויתנים, לוויתנים, שמן לווינתים וכו' וכו', הוא ספר אנושי. ישמעאל ואחאב מחפשים משמעות. כל אחד בדרכו האחרת. קפטן אחאב, ההגדרה המושלמת לאדם שלקח דברים יותר מדי ללב.

בניגוד להרבה חביבים שהבינו שעדיף שלא להתעסק עם דברים הגדולים מאיתנו, אחאב ממשיך לירוק בפנים, לצעוק כמו ילד קטן עד שיקבל את מה שהוא רוצה. לא יכול לחיות עם העובדה שלא החזיר. וככה גם אנחנו, כמו המצוד של אחאב, האם זה שווה לנו לזעום ולהתמרמר על דברים שזעזעו אותנו בזמנו והותירו אותנו פגועים כשהדבר הנכון לעשות הוא להמשיך הלאה? חברים או בני/בנות זוג שפגעו, אמונות עתיקות שמונעות מעמים להגיע להסכמי שלום ותאמינו לי יש מספיק דוגמאות. למרות כל הדמויות סביבו שנוהגות בהיגיון, אחאב מסרב לשבת בשקט עד שינקום בלוויתן שלקח לו את הרגל. וכשהוא שולט ביד רמה ושורה פחד על צוות הפיקווד, יש פה את העניין של טשטוש הגבולות בין רצון חופשי לגורל ידוע מראש.

וזה לא רק העניינים הפילוסופיים, מדהים גם לקראת סוף המאה ה-19, כותב מלוויל על מגוון גזעים: פרסים, אפריקאים, אינדיאנים, עובדי אלילים מאיים רחוקים ועוד מגוון רחב כשחלק מהדמויות מקבלות את כבודן מאשר להיות כ"ניצבת ברקע" בניגוד לתקופה, מבקר את הקולוניאליזם, את ממסד הדת ועל הדרך גם את ציד הלוויתנים, בזמן שהתעשייה הזוועתית הזו הייתה בשיאה כשהספר יצא. תאמינו לי, זה לא כיף כשאתה צמחוני ולשמוע איך ישמעאל מתגאה להשתייך למסורת הזו שמזל מזל, היא ירדה לארכיון האפל של ההיסטוריה. אבל מלוויל דרך ישמעאל מתאר גם איזה פחד חווים הלוויתנים כשהם רואים את הספינות ממעליהן. וזה לא ייאמן שהקוראים כבר משתכנעים כמו אחאב שלוויתן שמנסה להתגונן ולא להיפגע בידי ציידים, נחשב להתגלמות השטן בדמות חיה.

ומלוויל עם כל הנושאים האלה סוחף. וככה גם בתרגום של גירון שממחיש שמלוויל הוא באמת אב טיפוס של רומן מודרני. המחשבות של ישמעאל שעוברות מנושא לנושא והמונוגלים שרויי הזעם של אחאב, מזכירים כמו שכתוב בהערות בספר את ההגיגים של פרוסט כשהוא נזכר במאורעות מחייו ב"בעקבות הזמן האבוד" ואת ההרהורים של ליאופולד בלום אצל "יוליסס" של ג'ויס שגם הם מפליגים מנושא לנושא עם קצת יותר הומור. כנראה שפרוסט וג'ויס קראו והושפעו מהסיפור על הלוויתן הראשתן האכזר שיצא כשהיו ילדים. וזה לא נגמר פה. תיאורי הנוף ומחשבות הדמויות אומצו ע"י פוקנר שהודה שהיה רוצה לכתוב את "מובי דיק", ג'ק קרואק גם הוא לקח את הרומן האמריקאי הגדול ויישם רעיונות ממנו לרומן הכל כך אמריקאי שלו, בוב דילן מדבר בהרבה אהבה על הספר שהרעיונות הרבים שבו חלחלו לשיריו (https://www.youtube.com/watch?v=6TlcPRlau2Q&feature=emb_imp_woyt&ab_channel=NobelPrize).

וככה הלאה גם אלינו בין אם נבחר ללמוד משהו מהספר או שיימאס לנו אחרי 300 עמודים כי ישמעאל לא מפסיק לזבל בשכל על שמן לוויתנים. למרות שאולי נראה מיושן גם באיך שהדמויות מדברות ואיך שרומן קלאסי מבוקר בחלוף הזמן, ל"מובי דיק" יש מה להציע לכולנו. ושוב, יש שם סצנות די קורעות מצחוק. לא יודע אם אני אחזור לספר או שהוא נחשב מהאהובים עליי ביותר, הוא בהחלט סחף אותי כמו הגלים שסחפו את ה"פיקווד" במסע שהיה אמור להיות דבר אחד והסתבר כדבר אחר.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על מובי דיק