ביקורת ספרותית על מובי דיק מאת הרמן מלוויל
ספר טוב

---

#
את ההומור והאירונייה מרגישים מיד עם התחלת הקריאה, במשפטים הראשונים בהם מלוויל מציג את ישמעאל, שילווה את הסיפור במחשבותיו ותיאוריו. בתקופה בה נכתב הספר תפסה הדת, התנ"ך והברית החדשה מקום נכבד בגישתם של בני המעמד הבינוני והעליון. גם התייחסות ל"פראי-אדם" – אלה שמאמינים באלילים, אוכלים בשר-אדם, שהתנהגותם מוזרה לנוצרים המכובדים רווחה באותה תקופה, כשהנוצרים מרגישים עליונים על העכו"ם, מציעים להם להמיר את דתם ולהצטרף לנצרות, כאות להתפתחותם. אובססייה לא תורגמה אז אוטומטית לצורך באישפוז. לפעמים ממש להיפך – האובססיבי זכה בהערכת אחרים על נחישותו והרצון העז להגשים את מטרתו.

הספר הזה הוא תיבת-קסמים ממנה שולף מלוויל עוד ועוד מטפורות, מִינִי-מחזות, ציטוטים שנונים ממבחר ספרים, תיאורים מלאי קסם וגם... אנציקלופדיה זעירה, המשכילה אותך בתחום שהדימיון האנושי אינו מספיק ודורש עיגון במשהו מוצק. התרגום של גרשון גירון עשה חסד עם הספר (ואתי, כקוראת) והקל עלי לקרוא את הטקסט שגם בתרגום מעודכן הוא מסובך ודורש התמסרות. הערות השוליים הרבות עוזרות להתמצא ולפעמים להבין משפטים שאין לי כלים להבינם. מעט מהערות השוליים הן של מלוויל עצמו וגם הן מרנינות מצחיקות כמו הספר וגורמות הנאה כמוהו.

כמו שכולם יודעים מדובר במסע נקמה של רב-חובל של ספינה לציד ליווייתנים אחרי הליווייתן הענק שפצע אותו וקטע את רגלו. וכמו כל אובססיבי – לעזאזל המחיר. וכמו כל אובססיבי – הכריזמה היא חלק בלתי נפרד מהאובססייה.
ציד ליווייתנים רווח באיזורים שונים באוקיינוסים מסוף ימי הביניים והיה נפוץ מאד במאות ה-18 וה-19 כשרבים התפרנסו מהתחום במישרים או בעקיפין. הליווייתנים (יש בספר פירוט מעמיק שלהם כולל תיאור ותכונות) ניצודו בעיקר בגלל השמן שלהם ששימש לתאורה ולחלק מהתעשיות. התעשייה הזו היתה אלימה, מזוהמת, מסריחה, איפשרה לעושים במלאכה להתעשר ולהרגיש גיבורים, אם לא היו בין אנשי הים הרבים שנהרגו או נפצעו. אנחנו והליווייתנים יכולים לומר מילה טובה על הטכנולוגיה, שאיפשרה תאורה בלי שמן ליווייתנים והפכה את הציד הברברי הזה לאנכרוניסטי.

מלוויל מבקר את המוסכמות החברתיות בתקופתו בהרבה הומור אירוני ונשכני, בזכותו מה שחשבתי על הספר ("כבד" היה התיאור הכי מחמיא שלו) נהפך על פניו כבר בתחילת הקריאה. כשמצאתי אותו על הספסל חשבתי שכמעט בטוח לא אוהב אותו. מה לי ולציד לווייתנים? אני לא אוהבת לקרוא על ציד, התעללות בבעלי חיים לא עושה לי את זה, לא פעם נטשתי ספר או סרט כי לא יכולתי לסבול תיאורים של בעלי חיים מנוצלים ומעונים (וגם בספר הזה דילגתי על תיאורים מסויימים). הספר הזה, חשבתי, הוא אחד מאלה. אקרא קצת ואולי אנטוש ואחזיר אותו לספסל, לחכות לקורא הבא. אבל יצא שנשביתי בקסמו של הספר. 653 עמודים – כולל אחרית-דבר סתמית ובלתי קריאה - בהם התיאורים האירוניים של דמויות ומצבים מאפשרים לי (כ- 170 שנה אחרי שנכתב) להכיר התנהגויות ורעיונות שרווחו באותה תקופה וגם סופר אחד (לפחות) שהצליח להבחין ולכתוב על המגוחך בזמנו.

אפשר אולי להשוות את הספר הזה ל"הזקן והים" של המינגוויי – שניהם עוסקים בציד אובססיבי של בעל חיים ימי. בשניהם יש אלמנט של נקמה והנחה שאם החיה אינה מוכנה להיות ניצודה – מגיע לה עונש... מובן שההבדלים בין שני הספרים ענקיים – ספרו הדק של המינגוויי אינו כולל שום אלמנט של הומור משום סוג. ומלוויל – שלפי תמונתו עם הזקן והכל נראה כג'נטלמן כבד-ראש נטול הומור – מוכיח שוב שאנשים אינם נראים כמו שאנחנו מדמיינים אותם. אהבתי את הספר בדרך כלל ודילגתי בלי נקיפות-מצפון על מה שלא. נהניתי מהדרך בה מלוויל מתאר את עולמו ואת המוסכמות שבו. גם הסוף נראה לי הולם את הסיפור ואת הצדק... שמחתי בשביל הספר שמצא לו בית וכבר לא יהיה לו קר.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מובי דיק