ביקורת ספרותית על מובי דיק מאת הרמן מלוויל

---

"האם ראית את הלויתן הלבן?" – על הריקנות של הפרגמטיזם האמריקני


האומנות הגיעה באיחור לארצות הברית. במדינת המהגרים הזו, שהיוותה מקור מפלט חומרי ליוצאי אירופה שלא מצאו את לחמם ביבשת הישנה, צריך היה קודם לכל לבנות ולהיבנות: לתפוס חלקת ארץ, לצוד, להילחם במקומיים ולמצוא פתרונות ניוד, בנייה ומזון, וכל זאת במידי. זו התשתית הרעיונית של ארצות הברית: הפרגמטיזם, ומתוך מושג זה צמחה לבסוף גם האומנות והספרות האמריקאית, כתזה ואנטיתזה לאותו פרגמטיזם, כלומר ככזו שמצדיקה ומאששת את הפרגמטיזם ולאחר מכן ככזו שמטילה בו ספק.

מתוך הסתכלות זו על הפרגמטיזם יש לדעתי לקרוא את מובי דיק – והסיבה לכך שהוא נחשב לרומן האמריקאי ב-ה' הידיעה היא שהיחס בו אל הפרגמטיזם הוא למעשה דואלי ופרדוקסלי (אם כי לדעתי לא בהכרח במכוון).

הספר מלמד אותנו בפרוטרוט את מרכיביו הטכניים של ציד לוויתנים כאילו נתן לנו ביד ספר הדרכה (MANUAL), ויחד עם זאת העלילה מצביעה על ריקנותו של אותו מדריך – משום שאותה הפלגה שהיא הסיפור הגדול כאן - מונחת על ידי קפטן המוביל ביודעין ובגלוי, מתוך מודעות עמוקה לחוסר יכולתו לבחור אחרת, אל איונה של התכלית, של הסיבה, אל המוות והכישלון של המסע. כלומר, בבסיס הפרגמטיזם הגדול שנועד לספק את צרכי החיים (של האמריקאים אבל בעצם של האדם באשר הוא אדם) עומד למעשה טירוף הנקם, יצר בלתי נשלט להרוג, למצות עד תום כל חומר גלם טבעי (קפיטליזם) – שהלוויתן, הייצור הגדול בתבל הוא הסמל שלו, ובכך הוא גם סמל לאלוהות או כוח הטבע שבמקום סגידה לו אנו ממצים אותו עד תום (כמו התמונה בספר בה מדמה הטבח, בציוויו של המלח סטאב, את הכרישים הנוגסים בלוויתן המת למאמינים המעכלים את אלוהים).

יחד עם זאת, ניכר כי מלוויל העריץ את הפרגמטיזם – בתיאורים המפורטים כל כך של כל פרטי הספינה והפרקטיקות בה, חלקים בספר שאין בהם מין הספרות כמעט כלל. הדים לסוג כתיבה זה ניתן לראות בימינו בכתיבה של סופרים כמו טום קלנסי הכותב בסגנון המותחן הטכני, עם חדירה לפרטי המכניקה של הדברים, וכן בתחומי אמנות אחרים כמו הקולנוע, בו אוהבים האמריקאים להשתמש בטכניקות מפורטות עד דק, בעיקר בסרטי מתח ואקשן. זו גישה אמריקאית ידועה – השאיפה לפתור את הכל בצורה טכנית – זה גם מה שהפך את האמריקאים לאומה החזקה בתבל. אך מאותה סיבה, מה שהאמריקאים רואים אולי כפאר היצירה הספרותית, עלולים אחרים, בינהם אנכי, לראות כסגה לא גבוהה, לפחות בחלקה.

אכן, העלילה הספרותית והדמויות עשויים מהחומר הטרגי הקלאסי, והתיאורים של סצינות רבות הם תיאורים עילאיים. ויחד עם זאת ניכר כי, אולי בהשפעת האנציקלופדיים של תקופתו, רצה מלוויל להכניס אותנו אל עולם ציד הלוויתנים על ידי פירוט מדוקדק וממויין תוך שהוא פורט ופורס את כל סוגי הלוויתנים (המוכרים דאז), סוגי הגלגלות, מבנה הסיפון והסירות, המפרשים, האוכל, ציוד הצייד ועוד, פרקטיקה שהיא תמימה מצד אחד ומתישה מצד אחר, לא כל שכן שבמקרים רבים ה"ידע" שהוא מעביר מבוסס על השערות בלבד או על ידע חלקי שהיה נכון לאותה עת (כמו למשל ההתייחסות לגודל הלוויתנים על פי תאוריית האבולוציה- שבפרספקטיבה של 166 שנה נראית בוסרית ומאוד לא מדוייקת, בעיקר נוכח התגליות שאנו עדים אליהן כמעט כל שבוע).

יש בכוליות הזו,ברצון להכיל הכל על ידי תיאור הכל, משהו תמים שאכן מאפיין את האמריקאים: כאילו אם רק נתאר הכל (כמו בספרי הדרכה אמריקאיים המיועדים על פי כותרתם ל"אידיוטים") , אם נלך בדרך הבהירה של התווית הדרך בצורה מדוקדקת, אז נזכה להארה. התיאור הפרטני של מלוויל אינו מותיר ספק לגבי תמימות זו, גם לאור הסינופסיס הטרגי, וזו חולשתו של הספר – שאינו באמת מצליח להרכיב מקשה אחת של מבנה קוהרנטי – אלא הוא יותר הטלאה של סגנונות -עלילה ספרותית, מקטעים תיאטרליים, תיאורים אנציקלופדיים והפניות רבות רושם לתנ"ך, הברית החדשה והספרות הקלאסית והאנגלית, דוגמת שייקספיר. יש משהו מעט בנאלי, אפילו לתקופתו של מלוויל, בסימבוליזם השיום -ישמעאל הנע ונד, אחאב, הספינה "רחל" המחפשת את ילדיה ועוד ועוד, וזהו גם דבר שמאפיין את האמריקאים – ה"ניים דרופינג" (כמו בסרטיו של וודי אלן) מבלי שתהייה לכך משמעות עמוקה בהכרח. מלוויל כמו רצה לכתוב יצירה גדולה שתכיל את הכל – את התנ"ך ואת הברית החדשה, ואת שייקספיר ואת הספרות הקלאסית; שתהיה טרגדיה ויחד עם זאת אנציקלופדיה לציד לוויתנים, שתהיה אמירה על האמונה, הדת ומשמעות החיים; שתהיה ביקורת על רצח בעלי חיים ויחד עם זאת תפאר את ההרג. מהותה של הספרות היא הפרדוקס, ה"מבט האירוני", האפשרות שתהייה משמעות לכאן ולכאן. אלא שמלוויל לא מצליח לטעמי לעשות זאת, המהלך שלו לא משכנע לגמרי, דווקא משום שהוא עצמו כמו משוכנע בפוזיטיביזם הטכני המאפיין את התרבות האמריקאית עד היום.

אולי משום כך נחשב "מובי דיק" לרומן האמריקאי הגדול ביותר – משום שהוא מכיל את הפרדוקסים שמכילים מירב הרומנים הגדולים – אלא שהמאפיין האמריקאי המובהק, אותה אמונה תמימה בטכני וב"הליכה קדימה" אל עבר אופק חדש, אותם עקרונות מצויים בו בתמימות אמיתית של מספר אשר מביא את הדברים "כפי שהם", אותה תמימות אמריקאית שמובילה את העולם גם היום. כמי שיושבים בפריפריה העולמית, ביחוד לאור העובדה שאנו מכירים את המיתוסים המדוברים בספר בלשון המקור, תמימות זו של מלוויל מצטיירת כרדודה מעט, לפעמים כמו סרט הוליוודי כגון "מלחמת העולם Z" המבקש לכרוך דת, ואפוקליפסה ומדע מתוך איזו ראייה פנורמית ורחוקה, מבלי להכיר לעומק את משמעותם של הכתובים או של הטרגדיות אליהן הוא מתייחס ומהן הוא בונה את חומריו (מהי המשמעות של ישמעאל? ושל אחאב? וכד').

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על מובי דיק