ביקורת ספרותית על אור ירח - ספריה לעם #774 מאת מייקל שייבון
ספר טוב

---

שייבון וירטואוז. לא חשוב מה יש לו לספר, זה תמיד מפורט מאד, המון עובדות שוליות שעושות רושם של אחד שיודע על מה הוא מדבר, אולי גם כזה שצריך להראות לכולם כמה הוא יודע, אבל הוא שופך אותן ככה שגם אם אף אחת מהן לא מעניינת אותי כשלעצמה, זה לא מפריע לי להקשיב לסיפור שלו ולהאמין לו, על אף לא מעט אירועים יוצאים מן הכלל שעל פניו יכלו להיראות לגמרי מופרכים. אולי זה מפני שהוא כל כך טוב בתיאורים ריאליסטיים.

זה סיפור אהבה של מייק שייבון, כדמות המספר, לסבא ולסבתא שלו. הסבא האמריקאי, מהנדס יצירתי, מבין בטילים ורקטות וחלל, מאד מעשי אבל גם חולם ונלחם בלא מעט תחנות רוח, והסבתא המשוגעת, ניצולת שואה, מלאה סיפורים ודמיונות שמלעיטים את דמיונו של הנכד שלה. הפלטפורמה הזאת, של ממואר סמי בידיוני, מאפשרת לו להגיד גם את מה שהוא חושב על העולם, כלומר, על המוסר היחסי של אמריקה, על ההשלכות של מלחמת העולם השניה, ויחד עם זה לגעת בנושאים מאד אישיים כמו אהבה ומסירות וזקנה, זכרון והדחקה, אבל כשזה נוגע באישי זה קצת כמו במשפחות שבהן לא ממש מדברים. הכאבים שם, הוא מתאר את הדמעות, הצעקות כשיש, התגובות, אבל אלה מרמזים בקושי על מה שקורה בפנים ועל זה הרי אי אפשר לדבר. לפעמים זה סבבה, כאילו אפשר להבין הכל לבד, אבל זה לא תמיד זה ככה, לפעמים כדי להבין לעומק צריך קצת יותר מזה ויחד עם זה, יש פה איזו נאמנות לדפוס התקשורת של המשפחה שהוא מתאר, שכלתנות IN, רגשנות OUT.

לפני ואחרי הכל זה שייבון, מבחינתי הימור בטוח כי לא חשוב איזה ספר שלו קראתי, מכולם מאד נהניתי. 

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אור ירח - ספריה לעם #774