“איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.”

“חייו של דניאל - בנם של יוליוס ואתל רוזנברג, שהוצאו להורג בתלייה בארה"ב בעוון ריגול (/קומוניזם)ב1953.
קראתי את הספר מאוד מזמן, אך אני זוכרת ספר מרתק ומסעיר, כתוב מצויין. כדאי לקרוא, במיוחד בגלל העניין ההסטורי.”