מאיזו סיבה עשוי ספר זכרונות אישי להפוך ראוי ורצוי לקריאה על ידי אנשים רבים?
עולים בראשי שני קריטריונים עיקריים:
א. החוויות האישיות של הכותב נוגעות לאנשים רבים, לדוגמה מסיבות היסטוריות (במקרה הישראלי - שואה, מלחמות ישראל, הקמת המדינה וכד'. לדוגמה: "סיפור על אהבה וחושך", "תיאום כוונות") או שהן מעניינות במיוחד (לדוגמה: "פרפר", "בחזרה מטואיצ'י").
ב. איכות הכתיבה, יופיה, ייחוד סגנוני וכד' (לדוגמה:

מאז שקראתי את החלק הראשון של זכרונותיו של <mark>פאוסטובסקי</mark> עברה שנה.
כמעט והספקתי לשכוח את החיוניות, את החן ואת הרוח הטובה השורה על כתיבתו.

ובכן, גם החלק השני - "נעורים חסרי מנוח" - מעניין וטוב כקודמו.
החלק הראשון - "השנים הרחוקות" - הסתיים כשהמחבר סיים את לימודיו בגימנסיה הקלאסית בקייב.
עתה הוא מחפש לאן יוליך את חייו, אך במהרה פורצת מלחמת העולם הראשונה והוא בן 22.
הוא מתגייס ומשרת בתור חובש.
בת

זהו ספר זכרונותיו השלישי (מתוך שישה) של <mark>פאוסטובסקי</mark>, והאחרון שתורגם לעברית.
כקודמיו, גם ספר זה מלא וגדוש באנקדוטות מעניינות ובטיפוסים מגוונים שהמחבר נתקל בהם בדרכו מאי פה לאי שם, והפעם הוא מתמקד בשנים 1918-1917, שנות המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה.
גם הפעם תיאוריו של המחבר ריאליסטיים, חדים ויפים, ותמיד "צדים" איזה רכיב מקורי וייחודי בסיטואציה או בטיפוס המזדמנים.

<mark>פאוסטובסקי</mark> אוהב את ארצו בכל לבו

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. <mark>פאוסטובסקי</mark>, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנ

בחורף המשתגע ובאביב המתמהמה של 2019 אני נוסע ברכבת הנתונה לגחמותיהם של האנרכיסטים הלבנטיניים המתקראים "ועד נהגי הרכבת" וקורא על האנרכיסטים של 1917. "תוך חודשים ספורים הביעה רוסיה עד תום כל אותם דברים שהחרישה מלהגיד מאות שנים", פותח <mark>פאוסטובסקי</mark> את ספרו ואני משקיף מבעד חלונות הרכבת, רואה את השלטים הזועקים למהפך וקורא על המהפכה.

אני קורא ומהרהר אודות ההחרשה הרוסית ואודות השלשול המילולי השוטף פה את

אם אתם רגשנים, רגישים או בעלי עין טובה - הספר ייהנה אתכם. <mark>פאוסטובסקי</mark> כותב על חייו כצעיר, מתוך השקפה בריאה על החיים, ומתוך כבוד ואהבה לכל אדם. ספר פשוט נוגע ללב באנושיות שבו. יש ל<mark>פאוסטובסקי</mark> עין חדה בנוגע לאורחות המין האנושי, אבל בלי ביקורתיות. כתוב בשפה ארכאית משהו, מי שאוהב את זה - הרויח.