מובי דיק מוצג כאחד מהספרים החשובים שנכתבו אי פעם, למעשה הוא מופיע כמעט בכל רשימה של עשרת הספרים הטובים שנכתבו מעולם. האם מוצדק? עניין של פרספקטיבה, אני לא הייתי מכניס אותו לרשימת 10 הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם.
מלוויל נכנס לעומקם של דברים ובזכות זאת הוא מסייפ עם ספר עב כרס של מעל ל600ע"מ, אם היום הוא היה מביא את הטיוטה לאיזה בית הוצאה לאור מודרני היו חותכים את מובי דיק לחצי.
הסיפור מסופר בעיקר מפיו של ישמעאל, איש ים צעיר השש להרפתקה. הוא עולה על ספינתו של אחאב במטרה לצאת לצייד ליוויתנים. מדוע לצוד לוויתנים? כדי לפשוט מעליהם את שכבת השומן לחמם אותה ולהפיק ממנה שמן שישמש למאור הכנסיות והבתים, שאר הגוף נשאר למאכל לכרישים הרעבים.
מלוויל מאוד יסודי בכתיבתו ומאריך מאוד לגבי כל נושא הקשור לצייד הליוויתנים. הוא נותן מבוא מעייף וארוך לכל סוגי הליוויתנים הקיימים, לסוגי הספינות ומעמיק בתיאור כלי הצייד.
קפטן אחאב הוא קטוע רגל מעשה פיו של מובי דיק, הוא נשבע שלא ינוח עד שיצוד אותו, האם יצליח?
הספר נכתב בשנים 1851-1852 והוא ארכאי בסגנונו ומובא כאן בגרסתו המלאה, ולכן הוא מלא שומן עודף, אבל בכל זאת מגוון סוגי הכתיבה והרעיונות שמביא מלוויל מעניינים ומצדיקים את הקריאה.

#
את ההומור והאירונייה מרגישים מיד עם התחלת הקריאה, במשפטים הראשונים בהם מלוויל מציג את ישמעאל, שילווה את הסיפור במחשבותיו ותיאוריו. בתקופה בה נכתב הספר תפסה הדת, התנ"ך והברית החדשה מקום נכבד בגישתם של בני המעמד הבינוני והעליון. גם התייחסות ל"פראי-אדם" – אלה שמאמינים באלילים, אוכלים בשר-אדם, שהתנהגותם מוזרה לנוצרים המכובדים רווחה באותה תקופה, כשהנוצרים מרגישים עליונים על העכו"ם, מציעים להם להמיר את דתם ולהצטרף לנצרות, כאות להתפתחותם. אובססייה לא תורגמה אז אוטומטית לצורך באישפוז. לפעמים ממש להיפך – האובססיבי זכה בהערכת אחרים על נחישותו והרצון העז להגשים את מטרתו.

הספר הזה הוא תיבת-קסמים ממנה שולף מלוויל עוד ועוד מטפורות, מִינִי-מחזות, ציטוטים שנונים ממבחר ספרים, תיאורים מלאי קסם וגם... אנציקלופדיה זעירה, המשכילה אותך בתחום שהדימיון האנושי אינו מספיק ודורש עיגון במשהו מוצק. התרגום של גרשון גירון עשה חסד עם הספר (ואתי, כקוראת) והקל עלי לקרוא את הטקסט שגם בתרגום מעודכן הוא מסובך ודורש התמסרות. הערות השוליים הרבות עוזרות להתמצא ולפעמים להבין משפטים שאין לי כלים להבינם. מעט מהערות השוליים הן של מלוויל עצמו וגם הן מרנינות מצחיקות כמו הספר וגורמות הנאה כמוהו.

כמו שכולם יודעים מדובר במסע נקמה של רב-חובל של ספינה לציד ליווייתנים אחרי הליווייתן הענק שפצע אותו וקטע את רגלו. וכמו כל אובססיבי – לעזאזל המחיר. וכמו כל אובססיבי – הכריזמה היא חלק בלתי נפרד מהאובססייה.
ציד ליווייתנים רווח באיזורים שונים באוקיינוסים מסוף ימי הביניים והיה נפוץ מאד במאות ה-18 וה-19 כשרבים התפרנסו מהתחום במישרים או בעקיפין. הליווייתנים (יש בספר פירוט מעמיק שלהם כולל תיאור ותכונות) ניצודו בעיקר בגלל השמן שלהם ששימש לתאורה ולחלק מהתעשיות. התעשייה הזו היתה אלימה, מזוהמת, מסריחה, איפשרה לעושים במלאכה להתעשר ולהרגיש גיבורים, אם לא היו בין אנשי הים הרבים שנהרגו או נפצעו. אנחנו והליווייתנים יכולים לומר מילה טובה על הטכנולוגיה, שאיפשרה תאורה בלי שמן ליווייתנים והפכה את הציד הברברי הזה לאנכרוניסטי.

מלוויל מבקר את המוסכמות החברתיות בתקופתו בהרבה הומור אירוני ונשכני, בזכותו מה שחשבתי על הספר ("כבד" היה התיאור הכי מחמיא שלו) נהפך על פניו כבר בתחילת הקריאה. כשמצאתי אותו על הספסל חשבתי שכמעט בטוח לא אוהב אותו. מה לי ולציד לווייתנים? אני לא אוהבת לקרוא על ציד, התעללות בבעלי חיים לא עושה לי את זה, לא פעם נטשתי ספר או סרט כי לא יכולתי לסבול תיאורים של בעלי חיים מנוצלים ומעונים (וגם בספר הזה דילגתי על תיאורים מסויימים). הספר הזה, חשבתי, הוא אחד מאלה. אקרא קצת ואולי אנטוש ואחזיר אותו לספסל, לחכות לקורא הבא. אבל יצא שנשביתי בקסמו של הספר. 653 עמודים – כולל אחרית-דבר סתמית ובלתי קריאה - בהם התיאורים האירוניים של דמויות ומצבים מאפשרים לי (כ- 170 שנה אחרי שנכתב) להכיר התנהגויות ורעיונות שרווחו באותה תקופה וגם סופר אחד (לפחות) שהצליח להבחין ולכתוב על המגוחך בזמנו.

אפשר אולי להשוות את הספר הזה ל"הזקן והים" של המינגוויי – שניהם עוסקים בציד אובססיבי של בעל חיים ימי. בשניהם יש אלמנט של נקמה והנחה שאם החיה אינה מוכנה להיות ניצודה – מגיע לה עונש... מובן שההבדלים בין שני הספרים ענקיים – ספרו הדק של המינגוויי אינו כולל שום אלמנט של הומור משום סוג. ומלוויל – שלפי תמונתו עם הזקן והכל נראה כג'נטלמן כבד-ראש נטול הומור – מוכיח שוב שאנשים אינם נראים כמו שאנחנו מדמיינים אותם. אהבתי את הספר בדרך כלל ודילגתי בלי נקיפות-מצפון על מה שלא. נהניתי מהדרך בה מלוויל מתאר את עולמו ואת המוסכמות שבו. גם הסוף נראה לי הולם את הסיפור ואת הצדק... שמחתי בשביל הספר שמצא לו בית וכבר לא יהיה לו קר.

קראתי! הסיפוק שבקריאת קלאסיקה הוא סיפוק גדול. ולמרבה ההפתעה הספר הצדיק את עצמו. היה רצף, הקטעים מובנים וסה"כ קשורים אחד לשני. וכל המידע על הלוייתנים היה חדש לי, ונהניתי לקרוא אותו.
אהבתי במיוחד את התיאורים על החיים בספינה, על החיים בלב ים. שוו בנפשכם: אדם יוצא לדרך, מנותק מכל בעולם היבשתי. אל ארץ לא נודעת, אל כוחות טבע שגדולים ממנו עשרת מונים, גדולים מכל ספינותיו והיערכותו. וכוחו המיוחד של האדם הוא תבונתו. המזון שהוא מצטייד בו, סדר הפעולות שבהן הוא נוקט כדי להתגבר על הסערות, הרוחות, הלוויתנים, הכרישים וכל מה שעלול להיקרות בדרכו.
והנה בספר תבונת האדם עומדת אל מול הגדול שבאיתני הים- הלוייתן. ולא רק זאת, אלא הגדול שבהם. והמחוכם, והמסוכן. בתחושת נקמה עיוורת יוצאת הספינה אל הים להתנגשות פנים בפנים עם הסכנה הגדולה. ומה יקרה, מי ינצח?

שווה לקרוא.

"כדי לכתוב ספר רב עוצמה עליך לבחור בנושא גדול; אין בנמצא ספר טוב שנכתב על אודות פרעוש ."-הרמן מלוויל .

האמת הוא צדק !

קצת הרגשתי כמו משל המערה של אפלטון משלא קראתי עד כה את מובי -דיק . בערות מצידי? רתיעה? הספר טרחני או גאוני ?.

אז ההחלטה הייתה להכנס למערה וגם לנסות לצאת ממנה בחיים ועם מודעות אחרת, שוֹנה ונוספת בקריאת ספרי קלאסיקה שלא קראתי עד כה . לפני שהתחלתי לקרוא שוטטתי קצת ברחבי השדות האינסופיים של האינטרנט אודות מובי-דיק והבנתי שאני הולכת לקרוא ספר שהנו: או טרחני או גאוני!,ומכאן שמלוויל צדק כשאמר שאין בכוונתו לכתוב על הפרעוש . מכתיבה על פרעוש - לא נוצרת יצירה גאונית.

לא ידעתי באיזה תרגום לקרוא,אז התחלתי במקביל בשני התרגומים :

הראשון - התרגום של אהרון אמיר משנת 1981 בהוצאת כתר.

השני- התרגום המחודש והחדש מאת גרשון גירון משנת 2009 בהוצאת ידיעות אחרונות.

אחרי כ-50 עמודים הבנתי שאני חייבת לבחור באחד מהתרגומים,וכי -לכל אחד יש את המינוס והפלוס שלו:

התרגום של אמיר -הוא שירה !!-שירה נהדרת של פרוזה.המילים והמשפטים יפים להפליא,אבל צריך מילון עזר בעברית כדי להבין

את המילים החדשות או שלא,שיצר אמיר בתרגום הזה.אפשר כמובן לדלג מעליהם,אבל הן היו רבות וזה היה כבר יותר מדי לקריאה שוטפת וגם לרצות להתענג בה.

אז בחרתי בתרגום החדש הזה. שפתו נגישה יותר אבל גבוהה ולא מתפשרת.כמו כן הספר הינו מוער בהערות-שוליים בתחתית העמודים כדי לבאר מילים,להוסיף ידע היסטורי,גיאוגרפי,ימי ,מקורות לציטוטים (מלוויל הרבה לצטט את כתבי הקודש), שמות אישים ומקומות, מושגים,מנהגים,ואף הערות לגבי הטקסט עצמו ולגבי מחברו. אין לי ספק שלולי הערות -השוליים הייתי מאבדת הרבה מהמשמעויות של הספר וככל הנראה גם לא קולטת נכונה את המישור הגלוי והחבוי שלו בשל חוסר ידע מצידי{וההיצירה הזאת זכתה וזוכה לפרשנויות רבות מכל התחומים ההאקדמיים},חוץ מזה שאני מטבעי אוהבת ספרים מוערים. אבל עוד אחזור לתרגום.

כמה משפטים על התוכן:התקופה -המאה ה-19, שנות ציד הלווייתנים המסחרי.ישמעאל,צעיר חסר-מנוח ושורשים משפחתיים,מגיע לננטאקט בחוף המזרחי של ארה"ב ,כדי להצטרף לצוות של ספינת ציד לווייתנים. בפונדק בו הוא מתאכסן הוא פוגש בקְוִויקְוֵוג בן לשבט קניבלים פראי וצלצלן מנוסה("קְוִויקְוֵוג היה יליד קוקובוקו, אי בקצה מערב ודרום. כדרכם של מקומות אמיתיים, לא תמצאו אותו בשום מפה.").יחד מתקבלים שניהם לצוות ה-"פִקְווּד",תחת פיקודו של קפטן אחאב קטוע- הרגל ומרימים עוגן. אבל במהרה מתברר לישמעאל וליתר הצוות כי אחאב לא יוצא לצוד לווייתנים ואת שומנם למסחר, הוא יוצא לצוד לוייתן אחד! הֲ- -לווייתן!-את - מובי דיק – ראשתן לבן ענק שקטע את רגלו והרעיל את נשמתו בתשוקה מטורפת לנקמה בכל מחיר.

דמויות העלילה הנם חד -פעמיות,מרתקות,מצחיקות,אנושיות,אכזריות ואוהבות:

-סטארבק – חובל ראשון עלה- "פִקְווּד", רציני ומהורהר, היחיד שמביע את התנגדותו למסע הנקמה של אחאב ומכריז כי טירוף ואיוולת הם לבקש נקם מחיה שאינה מסוגלת למחשבה.{רשת בתי הקפה "סטארבקס" קרויה על שמו}.

-סטאב – חובל שני על ה-"פִקְווּד", בעל מזג עליז,פטפטן בלתי נלאה , מקטרת בפיו, צייד לווייתנים מיומן.

-פלאסק – חובל שלישי על ה-"פִקְווּד", נמוך קומה ,חסון נמהר, ובעל אופי לוחמני.


שלושת - מטילי הצלצל:

-קְוִויקְוֵוג – בן למלך של שבט קניבלים. על אף היותו עובד אלילים הפך להיות חבר נפש/{מאהב/אוהב ?} של ישמעאל ומציל אנשים אחדים מטביעה. בזכות ארון המתים שלו מציל בעקיפין גם את ישמעאל.

-טַשְטֵגוֹ – אינדיאני פראי.
-
-דָאגוּ – מטיל צלצל אפריקאי בעל ההופעה אצילית.

-פֵדָאלָה – ראש צוות המלחים שמביא אחאב בסתר, משמש גם כיועץ רוחני לאחאב ומנבא את סופו שלו ושל אחאב. שאר המלחים מתייחסים אליו כאל דמות שטנית.
-
-פיפ – מלח שחור צעיר, שמאבד את שפיותו לאחר שננטש בים. אחאב מרחם עליו ומעניק לו חסות.

-אליהו – נביא זעם המופיע לפני צאת הספינה למסע ומנבא את אחריתו של אחאב. דמותו מקבילה לאליהו הנביא המוכיח את אחאב מלך ישראל.

וכמובן -מובי דיק – הלווייתן הלבן, אשר מותקף על ידי ספינות רבות, אך מצליח להדוף ולהרוס את מתקיפיו.

וקיימת גם האהבה גדולה,אמיתית, גופנית ונפשית בין ישמעאל ל-קְוִויקְוֵוג,שאיני יודעת היכן לתייגה{וגם לא איכפת לי}:
("כך, אפוא, לבבותינו בירח דבש, שכבנו קְוִויקְוֵוג ואני – צמד חמים ואוהב")האם מדובר במערכת אהבה הומוסקסואלית בין שני גברים שאינם מתביישים באהבתם ...,אם כן,זאת יצירה ספרותית מהפכנית לשנים בה נכתבה- אמצע המאה ה-19 ,או שמה מדובר באהבת גברים נוסח "גולני" ? חברות אמיצה לכל עניין ודבר ??. אחת מהחידות בספר .

האם הספר טרחני או גאוני ? התשובה : שניהם .

טרחני להדהים!!,אין ספק שמלוויל היה צריך עורך טוב לידו בשעה שכתב את היצירה הנהדרת הזאת ב-1851 .טרחני - כי רק בתחילת הספר - 19 עמודים של אטימולוגיית אודות השם "לווייתן" ,ואיזכורים וציטוטים ממקורות שונים המזכירים לווייתנים. הופכת בהמשך לאנציקלופדיה משופעת של ידע טכני,היסטורי,כלכלי,מיתולוגי,ספרותי {בעיקר שקספייר }ומדעי על כל מה שמלוויל יכול היה להניח את ידו,בהמשך מלוויל כותב מהגיגיו ומאבחנותיו הפילוסופיות,התיאולוגיות,הסוציולוגיות שמעייפות את הקריאה עד- לזרא. לא שזה גרוע ורע לקרוא את שקספייר או להוסיף ידע היסטורי/מיתולוגי/מדעי/,אבל מלוויל כתב את החלקים הללו באופן משמים כמי שבא ללמד אותי א-ב של דברים בסיסיים של ידע באופן כללי, הרושם היה שלפעמיים מלוויל מנסה לכתוב את התנ"ך מחדש עפ"י גרסתו,וזה מתיש ולא נחוץ לקורא של המאה ה-21.

אומר מיד וללא בושה - ידעתי מהשיטוטים בשדות האינטרנט כי הטרחנות הכתיבתית הזאת היא מלכודת לעזיבת הספר,אז פשוט דילגתי על כל העמודים שהנם חלק נכבד מהספר,בהם מלוויל כופה עלי לרכוש השכלה אודות סוגי לוויתנים ובכלל דגים כאלה ואחרים ומה ההבדלים ביניהם .אולי זה לא יפה או אינטלגנטי,או לא-מקובל לקרוא באופן הזה יצירה ספרותית קלאסית,אבל אני התעקשתי ואכן זכיתי -כמו העבד שיצא מהמערה של אפלטון .

יצירה גאונית -כן. וכן!!! באופן קריאה שכזה אני אומרת זאת יצירת מופת .ספר סוחף, מרתק,מעניין ביותר ולא אחת אף מצחיק!!.
האמת -הופתעתי מאוד מחוש -ההומור,הציניות והביקורת ללא חת של מלוויל אודות הכנסיה והדת {התוצאה הייתה החרמת הספר והסופר ע"י הכנסייה וחלקים נבחרים מהחברה דוברת האנגלית באותם ימים}.פשוט התמקדתי בעלילה,בגיבורי הספר המרתקים כל אחד ודמותו הוא.ביחסי -הגומלין הקשים ,המרתקים, המסובכים של אחאב עם אנשי צוותו עד הסוף המר. לקרוא את הפרקים האחרונים בספר המתארים את שלושת ימי הרדיפה בים אחרי מובי דיק ושיגעונו ההולך וגדל של אחאב -אי אפשר היה להניח את הספר,הייתי שם באוניה בתוך החרדות והפחדים ומעשי האומץ של אנשי הצוות ,שומעת את הרוחות המייללות,חשה בבדידות האינסופית של הים,צוחקת מהחלטתו של קְוִויקְוֵוג לצאת מתוך ארון הקבורה שלו כי יש לו עוד לצוד בחייו כמה וכמה לוויתנים,וחרדה מחדש בכל פעם מאפליליותו,נכלילותו ,שיגעונו,אכזריותו ואנושיותו של קפטן אחאב.

אמרתי קפטן אחאב - ומחשבותי עלו אסוציאטיבית על סכנת המנהיג הכרזמטי בקרב בני צוותו /בני -עמו הבורים,הנבערים נושאי חרדות כִמָאִיים שהקפטן/המנהיג יודע לנגן טוב מאוד עליהם,אלו המאמינים בכשפים,במזלות רעים,ובאמונות תפלות,הם האנשים הרואים רק את הנעשה באונייתם ולא את האוקיינוס הגדול וסכנותיו מסביב.כל- כך רלוונטי לתקופתינו.

ומנגד-כשאמרתי קפטן אחאב בספר - אמרתי דמות ספרותית שנוצרה באופן חד פעמי שאין לה העתקים בהיכל הספרות העולמית.
כמו שישנם דון -קישוט וסאנ'צו -פאנס'ה אחד,כך גם קפטן אחאב .

אני חוזרת לתרגום החדש. איני יכולה לעשות השוואה מול המקור האנגלי וכבר היו טענות שתרגום זה אינו מדויק ונכנע לשפת הסלב של ימינו. אבל אני כן יכולה להביע את מורת רוחי החזקה בהקשר למשפט הפתיחה המפורסם שהפך להיות קלאט בפני עצמו:-
"CALL ME ISHMAEL",בשני התרגומים הקודמים הוא תורגם כמעט באותם מילים :בורטניקר 1952- "קִראו שמי ישמעאל",אמיר 1981-"קִראו לי ישמעאל",ובתרגום החדש - המתרגם והעורך החליטו על:"קוראים לי ישמעאל".לא מבינה מדוע צריך להרוס משפט ספרותי שהפך לקלאט -רק כדי שהספר בתרגום החדש יחרט בזיכרון כשונה כנבדל?,ואכן היה גול עצמי!!לא כל שינוי- מביא עימו את התוצאה המבורכת ,הרבה קוראים שכבר הכירו את התרגומים הישנים סגרו את הספר לאחר משפט הפתיחה,ובכך נעשה עוול לספר.{להגנתו טען המתרגם כי הוא מפרש את דמותו של ישמעאל כאדם נוח לבריות שאינו מצווה ולכן קריאת הצווי במשפט הזה אינה נכונה.זאת דעתו של המתרגם ומותר לו לחשוב אחרת,אבל רצוי היה שישאיר את המשפט האלמותי הזה כמות שהוא ובהערת שוליים לכתוב את דעתו},כי כאמור התרגום הנוכחי הנו נגיש,מודרני,איכותי ולא מתפשר, והוא גרם לי ולדומיי לצלוח את הקריאה של היצירה הקשה הזאת.

דבר נוסף שחרה לי- העדר האיורים המקוריים בשחור לבן של הספר שצויירו ע"י רוֹקוֶל קֶנֶט והינם חלק בלתי נפרד מהטקסט עצמו ומעוצמתו . האיורים הללו מופיעים בגרסת התרגום של אמיר /הוצאת כתר,ובכל פעם מצאתי את עצמי מדפדפת בין שני הספרים כדי לראות האיורים בהתאם לפרק הנקרא.מדוע הוצאת "ידיעות אחרונות" שאינה נחשבת כהוצאה "מסכנה" ו"מיעוטת אמצעים כספיים",ומשהחליטה סוף סוף להוציא תרגום מחודש ליצירת מופת,מדוע חסכה ממני -הקוראת- את האיורים המיוחדים של היצירה הזאת ? מטעמי חיסכון והוצאה כספית? אם כך -יותר טוב שלא היו מוציאים את התרגום החדש מלכתחילה.זה מעליב,פוגע ופוגם מאוד באיכותו של הספר.

עיצוב העטיפה - ההוצאה רצתה לקרוץ לקוראים !!!,להזכיר תודעתית לקוראים -מודעת פרסום לסרט מלתעות,והרי הלוע הפעור נראה ממבט ראשון כלוע כריש ולא של לוויתן,וגם על כך יצאה ההוצאה מוכה וחבולה בתגובות הקוראים שהיו חלוקים בדעותיהם האם אלה מלתעותיו של כריש או לוויתן ע"ג העטיפה.
מסקנה -הוצאת ספרים שברצונה להוציא תרגום מחודש ליצירה קלאסית שלא תתקמצן כספית,שלא תרדד את העטיפה ושלא תנסה לבדל את התרגום מקודמיו היכן שלא צריך .


האם לקרוא את הספר ? כן ! נכנסתי למערה ויצאתי ממנה אחרת,עם חוויה ספרותית מיוחדת במינה.

לגבי מי מהתרגומים לקרוא -אשאיר זאת לבחירתיכם/ן .

לקינוח,הספר ידוע כאחד מהמצוטטים ביותר בספרות.הנה כמה ציטוטים כדי להרגיש את היצירה המיוחדת והיחידה הזאת:

-{ישמעאל תוהה לעצמו לאחר שנפגש עם קְוִויקְוֵוג}"מדוע עוררתי את כל המהומה, אמרתי לעצמי – האיש הוא בן אדם כמוני ממש: יש לו די סיבות לפחד ממני כשם שיש לי לפחד ממנו. מוטב לישון במחיצת אוכל אדם פיכח ולא נוצרי שיכור...,נכנסתי למיטה ומעולם לא ערבה עלי שנתי יותר .... כאשר התעוררתי למחרת עם אור ראשון גליתי את זרועו של קְוִויקְוֵוג מונחת עלי באהבה ובחיבה רבות מכל האפשר".(עמ' 51-52)

-{ישמעאל תוהה לעצמו בחברת קְוִויקְוֵוג}"מדוע זה כך איני יודע,אך אין מקום נוח יותר כמיטה לגילוי סודות בין חברים ,איש ואשתו ,כך אומרים ,פותחים שם את סגור ליבם זה בפני זה ,וזוגות זקנים משוחחים במיטה עד אור הבוקר על זמנים עברו.כך איפוא, לבבותינו בירח דבש ,שכבנו קְוִויקְוֵוג ואני -צמד חמים ואוהב ".{ עמ' 80 }

-{תושב ננטאקט לישמעאל אודות אחאב טרם עלותו לספינה }"כל גדולה אנושית אינה אלא מחלה." (עמ' 103)

-{קפטן של ספינה אחרת לישמעאל טרם עלותו לספינה}"סבור אתה איפוא שאחאב נגוע ברוע מוחלט וחסר תקנה? לא, לא נערי; מוכה, ארור, אפשר שהוא, אך הוא אנושי גם!".(עמ' 110)

- {ימשעאל לעצמו בספינה }" הזִקנה כרוכה תמיד בנדודי שינה ,משל היה האדם ,ככל שמתארכים קשריו עם החיים ,מבקש להתרחק מכל מה שמזכיר לו את המוות ".{עמ' 156}

-{ישמעאל לקְוִויקְוֵוג בפונדק}"ובכן ..איני מתנגד לדתו של אף אחד ,מה שתהיה ,כל עוד אין הוא הורג בני אדם אחרים או פוגע ברגישותם...אולם כאשר היא הופכת לעינוי ממשי ...אז המשכתי והרציתי באזניו, החל מראשית הדתות הקדומות והתפתחותן, עד לדתות השונות האופייניות לזמננו, ובכל העת השתדלתי להבהיר ל קְוִויקְוֵוג כי כל הצומות, ימי הרמדאן, וטקסי הקריסה בחדרים קרים וקודרים הם שטויות מוחלטות; מזיקים לבריאות; חסרי תועלת לנשמה; מנוגדים, בקצרה, לכללי ההיגיינה הברורים ולשכל הישר. הוספתי כי דווקא מפני היותו פרא הגיוני ונבון בכל הנוגע לדברים אחרים, כאב לי, כאב לי מאוד, לראותו נוהג טיפשות כה רבה ביחס לרמדאן המגוחך שלו. חוץ מזה, טענתי, הצום מחליש את הגוף; והרוח נחלשת עמו; וכל הרעיונות שנולדים במהלך צום הם בהכרח מורעבים למחצה. זו הסיבה שבגינה מטפחים מאמינים הלוקים בקיבותיהם רעיונות כה עגומים על אודות העולם הבא. במילה אחת, קוויקווג, אמרתי, מתוך סטייה ניכרת מהנושא, הגיהינום הוא רעיון שצץ לראשונה על בטן מלאה כופתאות תפוחים קשות לעיכול; ומאז הוא מקיים את עצמו באמצעות הפרעות עיכול תורשתיות הניזונות מצומות רמדאן למיניהם." (עמ' 115)

-{המספר על אחאב }"על חטוטרתו הלבנה של הלווייתן הוא ערם את סך כל הזעם והשנאה שהצטברו בכל בני גזעו למן אדם הראשון; ואז משל היה בית חזהו מרגמה, ירה מתוכו את פגז לבו הלוהט כנגדו". (עמ' 216)

-{ישמאעל מהרהר לעצמו}"אך הים אינו רק אויבו של האדם הזר לו, הוא נוהג כשד משחת גם כלפי צאצאיו; גרוע יותר מהמארח הפרסי שרצח את אורחיו; ולא חס אפילו על הבריות שהוא עצמו השריץ. כנמרה פראית הסובבת בג'ונגל ומוחצת את גוריה, כך מטיח הים אפילו את הלווייתנים הכבירים ביותר כנגד הסלעים, ומניח אותם שם לצד ספינות מובקעות וטורפות. בלא רחמים, רק עוצם כוחו שולט בו. מתנשם בכבדות ומחרחר כסוס מלחמה מטורף שאיבד את רוכבו, מציף האוקיינוס בלא אדון את כדור הארץ.

חשוב על ערמומיותו של הים; כיצד יצוריו המחרידים ביותר מחליקים מתחת לפני המים, מכוסים לרוב, ומתחבאים בבוגדנות מתחת לגוני התכול הנאים ביותר. חשוב גם על ברקם השטני ועל יופיים של רבים משבטיו האכזריים ביותר, כדוגמת גזרתם המעודנת של מיני כרישים רבים. חשוב שוב על הקניבליזם האוניברסלי של הים; כל היצורים המשחרים לטרוף זה את זה, במלחמה נצחית שראשיתה בבריאת העולם."(עמ' 313)

-{ישמאעל מהרהר לעצמו}"כל בני האדם חיים במעטפת של חכות לווייתנים. כולם נולדים וחבלי תלייה לצווארם; אך רק בהילכדם בפעולתו החטופה והפתאומית של המוות, מבינים בני התמותה את פשר סכנתם השקטה, הערמומית, הנוכחת תמיד של החיים. ואם אתה פילוסוף, היושב במקרה בסירת ציד לווייתנים, לא תפחד כהוא זה יותר מאשר לו ישבת בערב מול האח עם מחתת גחלים ולא צלצל, לצדך". (עמ' 320)

-{קְוִויקְוֵוג מהרהר לעצמו}" קְוִויקְוֵוג לא אכפת לו איזה אלוהים עשה ת'כריש," אמר הפרא, מניף את זרועו בכאב מעלה ומטה; "שיהיה מפיג'י או מננטאקט; אבל אלוהים הזה שעשה ת'כריש הוא בטח אינדיאני מחורבן." (עמ' 341)

-{דו-שיח בין אחאב ל-סטראבק במהלך החיפוש אחר מובי- דיק}"ומה יאמרו הבעלים ,סר? שיעמדו הבעלים על חוף ננטאקט ויתחרו בטייפונים בצעקותיהם ,מה איכפת לאחאב? בעלים ,בעלים? תמיד אתה מנדנד לי סטרבאק,על אודות הבעלים הקמצניים ,כאילו היו הבעלים מצפוני,אבל תבין ,הבעלים האמיתי של כל דבר הוא מפקדו ,ושים לב ,המצפון שלי נמצא בשדרית של האונייה הזאת- חזור לסיפון!".{עמ'522}

- {אחאב לסטראבק ביום השני למרדף אחרי מובי -דיק }"אחאב הוא לעולם אחאב, בן אדם. המערכה הזו כולה נגזרה מראש. אתה ואני שיננו אותה ביליון שנים לפני גאות האוקיינוס הזה. שוטה! אני שליח הגורל; אני פועל לפקודה. השגח, זוטר! לציית לזו שלי. עמדו לצדי, אנשים. לפניכם עומד אדם זקן קטוע עד גזע; נשען על חנית שבורה; נסמך על כף רגל גלמודה. זהו אחאב, חלקו הגופני; אך נשמת אחאב היא מרבה רגליים, הנעה על מאה רגליים." (עמ' 611)

-{אחאב לסטראבק ביום השלישי למרדף}"יש אנשים המתים בעת השפל; אחרים במי אפסיים; ויש המתים בשיא הגאות; ואני מרגיש עכשיו כנחשול העומד להתנפץ, סטרבאק." (עמ' 616)

-{ישמעאל הניצול }"...מחזיק מעמד באמצעות ארון המתים הזה ,במשך יום ולילה כמעט ,צפתי על פני אוקיינוס שקט ודמוי קינה. הכרישים הבלתי מזיקים ,הם החליקו לידי משל ננעלו לועותיהם על מנעול ובריח ,העופות הדורסים שייטו מעלי במקורים נתונים בנדן.ביום השני,מפרשית התקרבה ,קרבה עוד ,ואספה אותי לבסוף .היתה זו רחל {הספינה} המשייטת בעקלתון ,אשר בשובה על עקבותיה בחיפוש אחרי בניה{מַלַחְיהַ}הנעדרים,מצאה רק יתום נוסף ".{עמ' 628.}

תם ונשלם .

מאז הילדות, אני זוכר שדמות הלוויתן הלבן שייצג בתרבות את הרוע במהותו תמיד היה נוכח בחיי במקומות מסביבי. כשגדלתי על ערוץ לוגי, שודרה סדרת אנימציה שלקחה את הרומן הגדול כמו דפי זהב של מלוויל ועשתה לו איזו מין ורסיה. כשגדלתי והתחלתי להעריץ אלילי רוק נ רול, לא יכולתי שלא לתת תשומת לב לסולו תופים האייקוני של בונזו אצל לד זפלין שנשא את השם "מובי דיק". זה הזכיר לי את הלוויתן ההוא. לא בטוח אם זכרתי מהסדרה בלוגי או שכבר שמעתי על הסיפור. אבל תראו תראו, זפלין החוטאים הגדולים בסקס, סמים ועוד סקס שמבוקר בצורה קשה בימינו, הם אלה שהביאו אותי למלוויל ודבריו. בגיל 12, חשבתי שיהיה מגניב לקרוא את מובי דיק. כי בתכל'ס, כמו שכתבתי בביקורת על קולרידג', תמיד אהבתי סיפורי ים. תרבות הים פשוט מגניבה פיצוצים. קפטנים שמדברים בשפה השמורה להם, מפלצות מהמעמקים, ההולנדי המעופף, דיווי ג'ונס ושאר פירות ים.

מן הסתם, לקרוא בגיל 12 את התרגום של אהרון אמיר משמע אומר לנטוש אחרי 2 פרקים. שנים עברו והנה חזרתי למלוויל. עם קצת יותר ניסיון עם רומנים שמנים וכל מה שמשתמע. ואחרי שבוע וחצי, לא הבנתי איך סיימתי את הספר במהירות יחסית, כשבכל פעם שאני מניח את הספר בצד, ברוב הזמן ישר לקחתי אותו שוב אחרי כמה שניות לעוד פרק. למובי דיק בימינו יש את כל האלמנטים לדחייה. הוא סובב סחור סחור סביב זואולוגיה של לוויתנים, הוא חופר, העלילה כבר נשכחת מכמה שעוברים לכאמור זואולוגיה, מיתולוגיה, כלכלה, חוק וכל התענוג הזה הופך למתיש ומייגע ואת הגאונות לטרחנות. אבל ברומן גדול שכבר צבר מוניטין של קלאסיקה כמו "מובי דיק", יש תמיד מה ללמוד, מה להסתקרן ומה לקחת לחיינו.

התרגום של גרשון גירון, כמה שהוא בשפה גבוהה יחסית, עושה חסד עם כולנו במאה ה-21 והופך את הקריאה לקלה יותר. זה ספר אפי אמיתי. כנראה שחלק מהאפיות היא העובדה שישמעאל מדלג לנו בין כל כך הרבה נושאים בוירטואוזיות ומשאיר את רובנו מעוניינים או לפחות עם איזה משהו ביד ובשכל. הגיוני לחלוטין שכשיצא הספר, הלכה למלוויל הקריירה, כי כל מי שציפה לספר הרפתקאות קיבל "מרק דגים אינטלקטואלי" כפי שביקורת בזמן אמת תיארה. וככה זה באיזשהו מובן היה איתי. נטשתי מעניין הקושי שהכל כתוב לפני שנים.

ואז עם קריאה בסופרים מודרניים מהמאה ה-20, שם מצאתי בעיקר את הדברים שאני אוהב בספר שלוקח אותי, באתי ברצון ל"מובי דיק" עשר שנים אחרי המפגש ההוא. למרות שבדרך כלל זה מחליא אותי, מלוויל סוחף בשפה השייקספירית דרך המילים של אחאב. הוא גם מביא הרבה מאוד סצנות שהן מצחיקות ממש גם היום. באמת, נשבע לכם. כמה מפתיע מרומן מסוף המאה ה-19, שציפו ממנו להיות 100% דרמטי ורציני כמו הדיוקן המוכר של מחברו. מובי דיק מעבר לכל ה400 עמודים של מידע על ציד לוויתנים, לוויתנים, שמן לווינתים וכו' וכו', הוא ספר אנושי. ישמעאל ואחאב מחפשים משמעות. כל אחד בדרכו האחרת. קפטן אחאב, ההגדרה המושלמת לאדם שלקח דברים יותר מדי ללב.

בניגוד להרבה חביבים שהבינו שעדיף שלא להתעסק עם דברים הגדולים מאיתנו, אחאב ממשיך לירוק בפנים, לצעוק כמו ילד קטן עד שיקבל את מה שהוא רוצה. לא יכול לחיות עם העובדה שלא החזיר. וככה גם אנחנו, כמו המצוד של אחאב, האם זה שווה לנו לזעום ולהתמרמר על דברים שזעזעו אותנו בזמנו והותירו אותנו פגועים כשהדבר הנכון לעשות הוא להמשיך הלאה? חברים או בני/בנות זוג שפגעו, אמונות עתיקות שמונעות מעמים להגיע להסכמי שלום ותאמינו לי יש מספיק דוגמאות. למרות כל הדמויות סביבו שנוהגות בהיגיון, אחאב מסרב לשבת בשקט עד שינקום בלוויתן שלקח לו את הרגל. וכשהוא שולט ביד רמה ושורה פחד על צוות הפיקווד, יש פה את העניין של טשטוש הגבולות בין רצון חופשי לגורל ידוע מראש.

וזה לא רק העניינים הפילוסופיים, מדהים גם לקראת סוף המאה ה-19, כותב מלוויל על מגוון גזעים: פרסים, אפריקאים, אינדיאנים, עובדי אלילים מאיים רחוקים ועוד מגוון רחב כשחלק מהדמויות מקבלות את כבודן מאשר להיות כ"ניצבת ברקע" בניגוד לתקופה, מבקר את הקולוניאליזם, את ממסד הדת ועל הדרך גם את ציד הלוויתנים, בזמן שהתעשייה הזוועתית הזו הייתה בשיאה כשהספר יצא. תאמינו לי, זה לא כיף כשאתה צמחוני ולשמוע איך ישמעאל מתגאה להשתייך למסורת הזו שמזל מזל, היא ירדה לארכיון האפל של ההיסטוריה. אבל מלוויל דרך ישמעאל מתאר גם איזה פחד חווים הלוויתנים כשהם רואים את הספינות ממעליהן. וזה לא ייאמן שהקוראים כבר משתכנעים כמו אחאב שלוויתן שמנסה להתגונן ולא להיפגע בידי ציידים, נחשב להתגלמות השטן בדמות חיה.

ומלוויל עם כל הנושאים האלה סוחף. וככה גם בתרגום של גירון שממחיש שמלוויל הוא באמת אב טיפוס של רומן מודרני. המחשבות של ישמעאל שעוברות מנושא לנושא והמונוגלים שרויי הזעם של אחאב, מזכירים כמו שכתוב בהערות בספר את ההגיגים של פרוסט כשהוא נזכר במאורעות מחייו ב"בעקבות הזמן האבוד" ואת ההרהורים של ליאופולד בלום אצל "יוליסס" של ג'ויס שגם הם מפליגים מנושא לנושא עם קצת יותר הומור. כנראה שפרוסט וג'ויס קראו והושפעו מהסיפור על הלוויתן הראשתן האכזר שיצא כשהיו ילדים. וזה לא נגמר פה. תיאורי הנוף ומחשבות הדמויות אומצו ע"י פוקנר שהודה שהיה רוצה לכתוב את "מובי דיק", ג'ק קרואק גם הוא לקח את הרומן האמריקאי הגדול ויישם רעיונות ממנו לרומן הכל כך אמריקאי שלו, בוב דילן מדבר בהרבה אהבה על הספר שהרעיונות הרבים שבו חלחלו לשיריו (https://www.youtube.com/watch?v=6TlcPRlau2Q&feature=emb_imp_woyt&ab_channel=NobelPrize).

וככה הלאה גם אלינו בין אם נבחר ללמוד משהו מהספר או שיימאס לנו אחרי 300 עמודים כי ישמעאל לא מפסיק לזבל בשכל על שמן לוויתנים. למרות שאולי נראה מיושן גם באיך שהדמויות מדברות ואיך שרומן קלאסי מבוקר בחלוף הזמן, ל"מובי דיק" יש מה להציע לכולנו. ושוב, יש שם סצנות די קורעות מצחוק. לא יודע אם אני אחזור לספר או שהוא נחשב מהאהובים עליי ביותר, הוא בהחלט סחף אותי כמו הגלים שסחפו את ה"פיקווד" במסע שהיה אמור להיות דבר אחד והסתבר כדבר אחר.

(כמעט) לכל אחד יש לוויתן.
וכמעט כל אחד מנסה לצוד אותו, לרכב עליו, או לכל הפחות לנסות לשלוט בו.
אחרי שסיימתי שוב לקרוא את היצירה הקשה, מופלאה, מפרכת, מצויינת ומלנכולית הזו, אני חושב שזה הסיכום: לכל אחד יש לוויתן.
הררי המילים הנשטפים בגלים בהם נלחמים אחאב וישמעאל ושאר אנשי הצוות מקיפים את הנפש מכל צדדיה ומעבירים בעצם את התובנה הזו, של המאבק הפנימי ביצר, בדחף, בנקמה והמסע הארוך אל עבר הנחמה (זו שכמעט לעולם ואינה מושגת, כמו שכמעט אף אחד לא יכול לצוד לוויתן לבן).
זה ספר למעטים. אני לא מדבר על צליחתו הפיזית (כשלעצמה משימה כבירה) אלא על ההפלגה הארוכה והקשה עד מאוד בנבכי הנפש. המקבילה היחידה היא ההפלגה במעלה הנהר האפריקאי בנבכי "אל לב המאפלייה" של קונרד. סביר להניח שלא במקרה מתרחשים שני הסיפורים המטאפיזיים הללו על פני מים, החומר ממנו הגחנו אל העולם הזה.
אז אם החלטתם שכן, הצטיידו בכל הדרוש להפלגה ארוכה עד מאוד. ותזכרו בעיקר שיש סיכוי לא רע שהלווייתן ינצח.

אין ספק שמדובר בספר רחב יריעה, אשר מחברו עשה מעל ומעבר כדי לספק לקורא את הידע המירבי אודות לוויתנים (לפחות נכון לאותה תקופה), ואולי פה בדיוק טמונה הבעיה, שכן בסופו של דבר, לתחושתי, רוב הספר התעסק בצד המעשי של חיי הלווייתנים ובפרקטיקות בציד לווייתנים, בתוספת מעט עלילה. הספר גדוש בקונוטציות לתנ"ך, לפילוסופיה, לחברה, לדת, לפוליטיקה וכו' (ובזכות הערות המתרגם, כל הרפרנסים, כמו גם הביקורת הרבה, היו מובנים, מה שהוסיף להנאה), ויש בו דיאלוגים והתרחשויות מעניינות, אבל בסופו של דבר יצאתי בתחושה שקראתי יותר אנציקלופדיה מאשר רומן.
בשורה התחתונה, ההנאה לא היתה גדולה. נאבקתי מאוד להמשיכו ולסיימו וגם זה לקח כחודשיים.

זה היה טיול משונה. מקומות שאני מכירה, את חלקם היטב, אבל הם נראו אחרת לגמרי. אולי הצורך שלי לרצות הביא אותי להסתכל עליהם דרך העיניים של אלה שנסעו איתי ופתאום שמתי לב לדברים אחרים. ראיתי את הפרות. זה משהו שאף פעם אני לא מסתכלת עליו. בטח לא בודקת אם הן לבד או חושבת על הצל שיש להן ועל כמה אוכל נמצא סביבן ואיפה הן שותות.

היינו ארבעה. אני ועוד אשה אחת ושני רועים. טיילנו בצפון, מעמק בית שאן ועד לראש הנקרה, יום אחד. לא מעט פרות.

בעיניים של אנשים שחיים בנוף צהוב, שיודעים להעריך כל עץ ועץ, זה היה טיול בגן עדן. לא בחוץ לארץ, כי חוץ לארץ זה נגיש לאנשים כמונו, ממש גן עדן, כאילו לאפשר לחלומות איזושהי אחיזה במציאות, שגם אם היא חד פעמית בשבילם, בכל זאת היא מביאה איתה ריחות ומראות והרגשה של רוח ושל ים שאולי קל יותר עכשיו לדמיין אותם. אני לא יודעת. גם אם זה טוב או רע אני לא ממש יודעת. ככה זה.


קראתי שוב. בעיניים אחרות? גם את זה אני לא ממש יודעת. אולי כן.

אולי פעם זה היה אחאב, לרדוף אחרי החלומות שלך, לסמן ולהגיע כי אפשר או צריך להיות אפשר.

ואחר כך ישמעאל? מציירת ראשתנים. מאכילה תינוקות, דברים קורים לך. את מבינה אותם או לפחות זה מה שנדמה לך. את יודעת לתאר את כל מה שקורה, אבל את שם כי את שם, לא מתערבת, כי החלטת עוד לפני שהבנת את כל המשמעות של חלק מההחלטות שלך וגם אם היו כאלה שניסו להתערב, את לא הקשבת להם. אחאב?

ועכשיו? אולי סטארבק. את אפילו מצליחה להבין, לא רק להבין, ממש להאמין שפעם יהיה לך את זה, את שיקול הדעת, את השליטה בדחפים שלך.

אבל אולי זה להיפך? לא יודעת. זה מתערבב לי.

אולי כי תמיד יש מובי דיק. ואת עדיין לא מבינה איך הוא הפך להיות המפלצת. זה שרק רוצה לחיות, שכל אותן ספינות עם כל האנשים שעליהן שמחשלים צלצלים ומכתתים כידונים ורודפים ועושים הכל כדי להפוך אותו למה שהם צריכים, שומן, למנורות שלהם ולעורות שלהם, זה שקשור בחבלים שלהם ונושא על גופו את כל הפצעים שפצעו אותו, לו הם מייחסים את הרוע, את הזדון, את הנקמה, את כל הכוונות שמניעות אותם במסע הרצחני הזה.

"האם ראית את הלויתן הלבן?" – על הריקנות של הפרגמטיזם האמריקני


האומנות הגיעה באיחור לארצות הברית. במדינת המהגרים הזו, שהיוותה מקור מפלט חומרי ליוצאי אירופה שלא מצאו את לחמם ביבשת הישנה, צריך היה קודם לכל לבנות ולהיבנות: לתפוס חלקת ארץ, לצוד, להילחם במקומיים ולמצוא פתרונות ניוד, בנייה ומזון, וכל זאת במידי. זו התשתית הרעיונית של ארצות הברית: הפרגמטיזם, ומתוך מושג זה צמחה לבסוף גם האומנות והספרות האמריקאית, כתזה ואנטיתזה לאותו פרגמטיזם, כלומר ככזו שמצדיקה ומאששת את הפרגמטיזם ולאחר מכן ככזו שמטילה בו ספק.

מתוך הסתכלות זו על הפרגמטיזם יש לדעתי לקרוא את מובי דיק – והסיבה לכך שהוא נחשב לרומן האמריקאי ב-ה' הידיעה היא שהיחס בו אל הפרגמטיזם הוא למעשה דואלי ופרדוקסלי (אם כי לדעתי לא בהכרח במכוון).

הספר מלמד אותנו בפרוטרוט את מרכיביו הטכניים של ציד לוויתנים כאילו נתן לנו ביד ספר הדרכה (MANUAL), ויחד עם זאת העלילה מצביעה על ריקנותו של אותו מדריך – משום שאותה הפלגה שהיא הסיפור הגדול כאן - מונחת על ידי קפטן המוביל ביודעין ובגלוי, מתוך מודעות עמוקה לחוסר יכולתו לבחור אחרת, אל איונה של התכלית, של הסיבה, אל המוות והכישלון של המסע. כלומר, בבסיס הפרגמטיזם הגדול שנועד לספק את צרכי החיים (של האמריקאים אבל בעצם של האדם באשר הוא אדם) עומד למעשה טירוף הנקם, יצר בלתי נשלט להרוג, למצות עד תום כל חומר גלם טבעי (קפיטליזם) – שהלוויתן, הייצור הגדול בתבל הוא הסמל שלו, ובכך הוא גם סמל לאלוהות או כוח הטבע שבמקום סגידה לו אנו ממצים אותו עד תום (כמו התמונה בספר בה מדמה הטבח, בציוויו של המלח סטאב, את הכרישים הנוגסים בלוויתן המת למאמינים המעכלים את אלוהים).

יחד עם זאת, ניכר כי מלוויל העריץ את הפרגמטיזם – בתיאורים המפורטים כל כך של כל פרטי הספינה והפרקטיקות בה, חלקים בספר שאין בהם מין הספרות כמעט כלל. הדים לסוג כתיבה זה ניתן לראות בימינו בכתיבה של סופרים כמו טום קלנסי הכותב בסגנון המותחן הטכני, עם חדירה לפרטי המכניקה של הדברים, וכן בתחומי אמנות אחרים כמו הקולנוע, בו אוהבים האמריקאים להשתמש בטכניקות מפורטות עד דק, בעיקר בסרטי מתח ואקשן. זו גישה אמריקאית ידועה – השאיפה לפתור את הכל בצורה טכנית – זה גם מה שהפך את האמריקאים לאומה החזקה בתבל. אך מאותה סיבה, מה שהאמריקאים רואים אולי כפאר היצירה הספרותית, עלולים אחרים, בינהם אנכי, לראות כסגה לא גבוהה, לפחות בחלקה.

אכן, העלילה הספרותית והדמויות עשויים מהחומר הטרגי הקלאסי, והתיאורים של סצינות רבות הם תיאורים עילאיים. ויחד עם זאת ניכר כי, אולי בהשפעת האנציקלופדיים של תקופתו, רצה מלוויל להכניס אותנו אל עולם ציד הלוויתנים על ידי פירוט מדוקדק וממויין תוך שהוא פורט ופורס את כל סוגי הלוויתנים (המוכרים דאז), סוגי הגלגלות, מבנה הסיפון והסירות, המפרשים, האוכל, ציוד הצייד ועוד, פרקטיקה שהיא תמימה מצד אחד ומתישה מצד אחר, לא כל שכן שבמקרים רבים ה"ידע" שהוא מעביר מבוסס על השערות בלבד או על ידע חלקי שהיה נכון לאותה עת (כמו למשל ההתייחסות לגודל הלוויתנים על פי תאוריית האבולוציה- שבפרספקטיבה של 166 שנה נראית בוסרית ומאוד לא מדוייקת, בעיקר נוכח התגליות שאנו עדים אליהן כמעט כל שבוע).

יש בכוליות הזו,ברצון להכיל הכל על ידי תיאור הכל, משהו תמים שאכן מאפיין את האמריקאים: כאילו אם רק נתאר הכל (כמו בספרי הדרכה אמריקאיים המיועדים על פי כותרתם ל"אידיוטים") , אם נלך בדרך הבהירה של התווית הדרך בצורה מדוקדקת, אז נזכה להארה. התיאור הפרטני של מלוויל אינו מותיר ספק לגבי תמימות זו, גם לאור הסינופסיס הטרגי, וזו חולשתו של הספר – שאינו באמת מצליח להרכיב מקשה אחת של מבנה קוהרנטי – אלא הוא יותר הטלאה של סגנונות -עלילה ספרותית, מקטעים תיאטרליים, תיאורים אנציקלופדיים והפניות רבות רושם לתנ"ך, הברית החדשה והספרות הקלאסית והאנגלית, דוגמת שייקספיר. יש משהו מעט בנאלי, אפילו לתקופתו של מלוויל, בסימבוליזם השיום -ישמעאל הנע ונד, אחאב, הספינה "רחל" המחפשת את ילדיה ועוד ועוד, וזהו גם דבר שמאפיין את האמריקאים – ה"ניים דרופינג" (כמו בסרטיו של וודי אלן) מבלי שתהייה לכך משמעות עמוקה בהכרח. מלוויל כמו רצה לכתוב יצירה גדולה שתכיל את הכל – את התנ"ך ואת הברית החדשה, ואת שייקספיר ואת הספרות הקלאסית; שתהיה טרגדיה ויחד עם זאת אנציקלופדיה לציד לוויתנים, שתהיה אמירה על האמונה, הדת ומשמעות החיים; שתהיה ביקורת על רצח בעלי חיים ויחד עם זאת תפאר את ההרג. מהותה של הספרות היא הפרדוקס, ה"מבט האירוני", האפשרות שתהייה משמעות לכאן ולכאן. אלא שמלוויל לא מצליח לטעמי לעשות זאת, המהלך שלו לא משכנע לגמרי, דווקא משום שהוא עצמו כמו משוכנע בפוזיטיביזם הטכני המאפיין את התרבות האמריקאית עד היום.

אולי משום כך נחשב "מובי דיק" לרומן האמריקאי הגדול ביותר – משום שהוא מכיל את הפרדוקסים שמכילים מירב הרומנים הגדולים – אלא שהמאפיין האמריקאי המובהק, אותה אמונה תמימה בטכני וב"הליכה קדימה" אל עבר אופק חדש, אותם עקרונות מצויים בו בתמימות אמיתית של מספר אשר מביא את הדברים "כפי שהם", אותה תמימות אמריקאית שמובילה את העולם גם היום. כמי שיושבים בפריפריה העולמית, ביחוד לאור העובדה שאנו מכירים את המיתוסים המדוברים בספר בלשון המקור, תמימות זו של מלוויל מצטיירת כרדודה מעט, לפעמים כמו סרט הוליוודי כגון "מלחמת העולם Z" המבקש לכרוך דת, ואפוקליפסה ומדע מתוך איזו ראייה פנורמית ורחוקה, מבלי להכיר לעומק את משמעותם של הכתובים או של הטרגדיות אליהן הוא מתייחס ומהן הוא בונה את חומריו (מהי המשמעות של ישמעאל? ושל אחאב? וכד').