תומס ברנהרד

תומס ברנהרד

סופר

תומאס ברנהרד (בגרמנית: Thomas Bernhard‏; 9 בפברואר 1931 הרלן, הולנד - 12 בפברואר 1989 גמונדן, אוסטריה) היה מחזאי וסופר אוסטרי, מחשובי הסופרים והמחזאים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים.

מספריו בעברית:

בטון (הוצאת הקבוץ המאוחד, 1991)
כוחו של הרגל (הוצאת בית צבי, 1991)
אחיינו של ויטגנשטיין (הוצאת עם עובד, 1996)
הלדנפלאץ: שני מחזות (הוצאת שוקן, 1999)
מחיקה, התפוררות (הוצאת שוקן, 1999)
ילד (הוצאת המעורר, 1999)
המרתף, הימלטות (הוצאת המעורר, 2002)
הסיבה, רמז (הוצאת המעורר, 2002)
הטובע (הוצאת בבל, 2006) (על הפסנתרן גלן גולד)
הנשימה, החלטה (גלריה דביר, 2006)
הקור, בידוד (גלריה דביר, 2006)
מייסטרים דגולים (בבל, 2010)
לחטוב עצים (בבל, 208 עמודים, 2018)
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (112):
בתכנון., רוצה לקרוא, הרשימה של אלון , ספרים שצריך לקרוא, ספרים מכוננים (יצירות מופת, ספרים שאני רוצה לקרוא, כשלסבתא יהיו מדפים, ספרים לקרוא, להשיג, צידה לשבילי חיי, ספרות טובה, רוצה לקרוא, ספרות מתורגמת , שווים ונדירים, קלאסי, 2019 פואנטה℗, מומלצים, כָּל מְגָדִים, כתבתי עליהם בבלוג הקודם, עוד ...
1.
הסופר והמחזאי האוסטרי תומאס ברנארד (1989-1931) נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים. הרומאן הקצר 'בֶּטוֹן", מיצירותיו הבולטות של ברנארד, הוא ספרו הראשון שתורגם לעברית. גיבורו של 'בטון', רודולף, מנסה לשווא ליצור לעצמו תנאים שבהם יוכל סוף-סוף לגשת לכתיבת עבודת-חייו על הקומפוזיטור מנדלסון, שלקראתה הוא מכין את עצמו תקופה ממושכת (עשר שנים הוא מנסה לכתוב את משפט-הפתיחה המושלם). סיפור כישלונו הופך לטקסט מרוכז של גרוטסקה אפלה ומצחיקה, הסובבת סחור-סחור, עד שהוא בורח למַיורקה ונתקל בסיפור-אימים אמיתי, של מישהו אחר. "ספר מדהים של יופי חשוך ומסתורי; מיד עם סיומו אתה מבקש לשוב ולקרוא אותו מחדש, כדי לחוות שוב את חדשנותו המורכבת ולא להניח מידך יצירה רבת-מיומנות", כתב עליו מבקרו של ה'לוס-אנג'לס טיימס'. ואצלנו כתב עליו דן צלקה: "ספר מרתק ומוזר. הכל באופן בסיסי חולה ועצוב, אבל הקול הוא קול של חלילית, נקי וכמו תמים". ברנארד נולד ב-1931 בהולנד, במנזר לנערות שילדו מחוץ לנישואים. הוא למד מוסיקה, כתב שירה, והצליח כמחזאי. ב-1989 נפטר ממחלה אנושה. בצוואתו האשים את אוסטריה שהיא ארץ פאשיסטית, ואסר על פרסום ספריו והעלאת מחזותיו בה במשל חמישים שנה לאחר מותו. צוואתו לא קוימה....

2.
מונולוג סוחף, מיוסר, נרגש, של איש חולה, בתוך עולם חולה. הסופר מגולל את פרשת ידידותו רבת - השנים עם פאול ויטגנשטיין, אחיינו של הפילוסוף האוסטרי הנודע. ידידותם מבוססת במידה רבה על אהבה משותפת למוסיקה - אהבה עזה, קנאית ומלאת תשוקה - ועל איזו תחושה עמומה, ועם זאת אובססיבית, של שותפות - גורל שיש בה הרבה עצבות וכאב פנימי. שני הידידים מאושפזים בעת ובעונה אחת באותו בית חולים עצמו, האחד בביתן לחולי - ריאה, האחר בביתן לחולי נפש. הוויית החולי הגופני והנפשי אינה מוגבלת כאן לתחומי המוסד הרפואי אלא מציפה מעגלים - מעגלים את כל העולם המוצג ביצירה, החל בעיוותי החברה הווינאית הדקאדנטית וכלה בעצם הקיום האנושי....

3.
שלושה פסנתרנים מעירים נפגשים ב-1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. המפגש בין השלושה מתגלה כגורלי. כשהם מסיימים את הלימודים מתברר כי גולד מיטיב לנגן אפילו מהורוביץ עצמו, ושלמעשה, הוא גדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה העשרים. ורטהיימר והמספר נוטשים את הנגינה בפסנתר. עשרים ושמונה שנה אחר כך, לאחר מותו של גולד והתאבדותו של ורטהיימר, נותר המספר הניצול היחיד של אוות מפגש. הוא מגולל את השלכותיו על חייהם של הגיבורים במונולוג מפוכח, חסר רחמים ואינטנסיבי המתפתח לקצב וריאציות גולדברג ואמנות הפוגה של באך....

4.
מחיקה אקרא לדיווח הזה... שכן בדיווח הזה אני מוחק ממש הכל. וולפסאג תימחק בדיווח שלי``. פרנץ יוזף מוראו עזב בשאט נפש את וולפסאג, אחוזת משפחתו באוסטריה עילית, ועתה הוא נאלץ לחזור ממקום מגוריו ברומא ולבקר בה, בעקבות מברק שבו התבשר על מות הוריו ואחיו בתאונת דרכים. הרהורים שעולים בו לנוכח המברק ויום הקבורה בוולפסאג הם תוכנו של הדיווח הזה, שבו משתדל המספר למחות מעל פני האדמה את משפחתו ואת מולדתו. בשטף מילים חסר אתנחתות עורך המספר חשבון נוקב עם הפרובינציאליות, צרות המוחין, הגזענות והצביעות המאפיינת לדעתו את משפחתו ואת אוסטריה כולה. מנגד מתוארים ידידיו הנאורים, שוחרי התרבות: דודו גיאורג שהראה לו דרך לצאת אל העולם; זקי ידידו ברומא; גמבטי תלמידו; מריה, אותה הוא מכנה ``המשוררת שלי``; ואחרון אחרון אלקונברג, הרב רחב ההשכלה, שבאמצעותו הוא מצווה בסוף את כל רכוש משפחתו בוולפסאג לקהילה היהודית של וינה. תומס ברנהרד (1989-1931) הוא מן הסופרים האוסטרים החשובים של תקופתנו. יצירתו עוסקת הרבה באי צדק, באומללות ובמוות וסגנונו הבוטה עורר ויכוחים רבים וסוערים. רומן זה הוא ראשון מבין ספרי ברנהרד שיצאו לאור בהוצאת שוקן....

5.
"כשהייתי בן שמונה עליתי על אופני השטאייר - ואפן הישנים של האפוטרופוס שלי, שהועבר אז לפולין ועמד לפלוש עם הצבא הגרמני לרוסיה..." טיול האופניים שפותח את ספרו האוטוביוגרפי רב העוצמה של תומס ברנהרד רחוק מלהיות זיכרון ילדות תמים. זו ראשיתו של מסע תודעתי מרתק, נפתל ותמיד מפתיע, שנע בין התעלות לחרדה, בין תעוזה לשפל רוח, בין תחושת גרנדיוזיות לתודעת כישלון - בדיוק כמו הניסיון של ברנהרד בן השמונה לרכוב על אופניו אל דודתו בזלצבורג, מרחק שלושים ושישה קילומטרים מביתו, ניסיון שסופו אימה ומפח נפש. ואולם הניסיון ההרואי הזה, שנדון מראש לכישלון חרוץ, הוא אולי ניסיונו של כל אמן יוצא דופן לקרוא לעצמו דרור, ואגב כך להטביע את חותמו בעולם עוין, קטן ממידותיו, אך כזה שנדרשת ממנו "התפעלות מוחלטת מן הלהטוט שלי". כפי שמבקש לעצמו רוכב האופניים הקטן. ואכן, כוחו של "ילד" אינו רק בווירטואוזיות הלשונית ובגילוי הלב שבו , גילוי לב שמצליח לחמוק מכל קלישאת - וידוי, אלא ביכולתו של המקרה הפרטי להאיר את הכלל: האווירה ההיסטורית הייחודית של אירופה המערבית לקראת אמצע המאה, ילדות רגישה במשפחה קרועה ומבולבלת, הצורך האנושי בחום ובאמת, והחתירה הטראגית להשיגם באמצעות מעשי גבורה או אמנות. תומס ברנהרד, מהחשובים שבסופרי אוסטריה במאה העשרים, נולד ב 1931 - אביו לא הכיר בו, והוא גדל עם אמו אצל סבתו וסבו, הסופר האנרכיסט הנערץ עליו. "ילד" הוא אחד מתוך חמישה ספרים אוטוביוגרפיים שברנהרד פרסם מ 1975 - ועד מותו ב 1989 החמישה יראו אור בהוצאה זו....

6.
רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי. למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני, מגיע רגר לפני הצהריים למוזיאון ומתיישב על ספסל באולם בורדון מול תמונתו של טינטורטו האיש עם הזקן הלבן. אטצבאכר מקדים בשעה כדי להתבונן מהצד בידידו בזמן שהוא מתבונן באיש עם הזקן הלבן. הוא נזכר במה שרגר אמר לו אתמול ונדמה לו שרגר מתבונן במשהו שונה לחלוטין המצוי מאחורי האיש עם הזקן הלבן. בשעה אחת-עשרה ועשרים קם רגר ממקומו ולפני שהוא מספר לאטצבאכר על תכלית הפגישה הוא מדבר על אמנות, על פילוסופיה, על אוסטריה, על גרמניה, על עצמו ועל אלה המכונים המייסטרים הדגולים....

7.
הספר מכיל את המחזות "הלדנפלאץ" ו"לפני הפרישה לגימלאות", שניים ממחזותיו החשובים ביותר של תומס ברנהרד (1931–1989). בשניהם ביטא את השקפתו הפסימית על אוסטריה, מולדתו. במרס 1938 הכריז היטלר בהֶלדנפְּלַאץ – כיכר הגיבורים שבמרכז וינה – על סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי. מאות אלפי וינאים מילאו את הכיכר העצומה וקיבלו את היטלר בשאגות שמחה מחרישות אוזניים. הֶלדנפְּלאץ עוסק במשפחה אינטלקטואלית יהודית שנמלטה מווינה ב1938־ לאחר אותו אירוע. אחרי המלחמה חזרו הפרופסורים שוסטר לווינה, אלא שאין הם מוצאים מנוח ב"מולדתם". אשתו של אחד האחים מוסיפה לשמוע בדמיונה את השאגות העולות מכיכר הֶלדנפְּלאץ הסמוכה לדירתה. הן מהדהדות בזכרונה ומטריפות את דעתה. רודולף, גיבור המחזה לפני הפרישה לגמלאות, הוא קצין אס־אס לשעבר, המסתתר מאחורי גלימת נשיא בית משפט וחוגג מדי שנה את יום הולדתו של הימלר, שבחסותו פיקד על מחנה ריכוז. אלה הם שניים ממחזותיו החשובים ביותר של תומס ברנהרד (1931–1989), ובשניהם ביטא את השקפתו הפסימית על אוסטריה, מולדתו. ...

8.
"את האנשים האחרים פגשתי בכיוון הנגרי, כשלא הלכתי עוד לגימנסיה השנואה, אלא לחונכות שהצילה אותי". במלים אלה נפתח ספרו האוטוביוגרפי השלישי של תומס ברנהרד - אחרי "ילד" ו"הסיבה", שראו אור אף הם בהוצאה זו. בוקר אחד, בררכו ללימודים, הפנה ברנהרד הצעיר עורף למוסד השנוא עליו, הלך ללשכת העבודה וביקש להיות שוליה במכולת, ורצוי בשכונה העלובה, הזנוחה והענייה ביותר בזלצבורג. בחירתו לעבוד במרתף, במכולת של פודלהא, היתה בחירה בחיים. "השבתי לי את חיי", אומר המספר, "ופתאום חזרתי ושלטתי בהם". במרתף חש לראשונה ברנהרד - האיש שה"אחרות" היא מהות קיומו - כי הוא שייך. הוא מביא כאן את סיפורם של האנשים שהחברה דחתה, של אלה שאין להם סיפור, של אלה שאינם הולכים נגד הזרם, אלא נשטפים בו. צירוף המלים "הכיוון הנגדי", שחוזר בספר זה כמנטרה, הוא סיפור חייו ואמנותו של ברנהרד, שביקש תמיד להסיר את מסבת הצביעות והשיכחה מעל פני הבורגנות האוסטרית המדושנת, ולהתוות לעצמו דרך ייחודית, אמיצה. שורשיה באים כאן לידי ביטוי מרגש....

9.
ב- 1944 נשלח תומס ברנהרד, בן 13, לפנימייה נאצית בזלצבורג. סבו, הדמות היחידה שהפיצה אור על ילדותו, הוא ששלח אותו לשם, ומעשה זה נתפש על ידי הנכד בבגידה והוביל אותו אל סף ההתאברות. רק הנגינה בכינור, "כלי המלנכוליה היקר שלי", הצילה אותו ממנה. האם זו "הסיבה"? ברנהרד, שגדל להיות מהחשובים שבסופרי אוסטריה במאה ה20 - , ואחד המוקיעים הבוטים ביותר של הלאומנות באשר היא, חווה על בשרו את אימי החינוך הנאצי - הקתולי ואת "מוזיאון המוות המצמרר" של זלצבורג, שעליה כתב: "אני יכול לעשות ולחשוב מה שאני רוצה, אבל למעשה כל מה שבתוכי יש לתלות בעיר הזאת ובנוף הזה". האם זו "הסיבה"? "הסיבה" הוא לא רק ספר אוטוביוגרפי מרתק, אלא גם אני מאשים רב עוצמה המופנה כלפי אוסטריה, ובעצם כלפי כל חברה אשר חונקת את האינדיבידואליות ומדכאת את חופש המחשבה. בניסיונו לשים את האצבע על הסיבה - לפצח את סוד חייו, לפענח את הכוחות המניעים את ההיסטוריה - ניכר ייחודו הספרותי של ברנהרד, שלכתיבתו הווירטואוזית, המוסיקלית, גלוית הלב והמבריקה לא היה אח ורע במאה ה- 20. "הסיבה" הוא הראשון לכתיבה מבין חמישה ספרים אוטוביוגרפיים, שתומס ברנהרד פירסם בין 1975 ל- 1982, הראשון מבחינה כרונולוגית, "ילד", ראה אור בהוצאת זו, שבה אף יושלם תרגומו של מפעל ספרותי ייחודי זה....

10.
בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת נעוריהם המשותפת יואנה, ובאותה ההזדמנות להזמין אותו ל"סעודת ערב אמנותית" שהם עורכים מיד אחרי הלוויה לכבודו של שחקן הבורגתיאטר שיגיע בתום הופעתו בהצגה ״ברווז הפרא״. בתפריט סעודת הערב האמנותית: שמפניה, מאפים מלוחים, מרק תפוחי אדמה, דג כידון אמיתי מאגם בלטון שבהונגריה, וכן תיאטרון שלם בכיכובם של חברות וחברים מהעבר, דחלילי האמנות הווינאית ופסאודו–אמנים, ממשיכו של וברן ורעייתו העשירה, וירג'יניה וולף הווינאית, גרטרוד שטיין האוסטרית וכמה ניצבים צעירים....

11.
קבעתי לטייל עימה ביער הארזיות, והיום שוב איני זוכר כמה טיולים טיילתי איתה, אבל יצאתי לטייל איתה מדי יום ביומו ולפעמים גם כמה פעמים ביום, ומכל מקום יצאתי איתה באותה תקופה לטיולים תכופים וממושכים יותר מאשר עם כל אדם אחר, ועם שום אדם אחר לא היו לי מעולם חילופי דברים ערים יותר ולכן גם קשובים יותר על כל דבר שבעולם. איש רוח מיוסר שעבר לכפר פוגש בבית ידידו, מתווך הנכסים, מהנדס שוויצרי ואת בת זוגו הפרסייה. השניים הגיעו לאוסטריה כדי לבנות בה בית ורוכשים לשם כך חלקת אדמה נידחת השוכנת מעבר לבית הקברות של הכפר. ידידות עמוקה נרקמת בין איש הרוח לפרסייה - שתי נפשות בודדות שאינן מוצאות את מקומן. לרגע נדמה כאילו טיוליהם המשותפים ביער יתוו להם דרך אל תחושת הבית המיוחלת והחמקמקה. כל מאפייני כתיבתו המוכרים של תוֹמָס בֶּרְנְהַרְד (1989-1931), מחשובי היוצרים בשפה הגרמנית במאה ה-20, מופיעים גם בנובלה "כן", שראתה אור בשנת 1978 - כתיבה מסחררת-וירטואוזית, אירוניה הנוטה למקאבריות, פירוק המחשבה דרך הלשון ושזירת מאורעות הזמן בתהליכי הנפש הכמוסים ביותר. מעל הכול חושף בֶּרְנְהַרְד את בדידותו של המחפש הבלתי נלאה אחר האמת....

12.
תומאס ברנהרד יליד 1931, הולנד. ילדותו עברה עליו בנדודים, עד שהגיע בגיל 15 לאוסטריה. למד שנים רבות מוסיקה, כתב שירה, אך התפרסם בעיקר כפרוזאיקון וכמחזאי. זכה בפרסים ספרותיים חשובים באירופה כולה, בין השאר בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה. נחשב לחדשן גדול בתחום הפרוזה, ולגדול סופרי אוסטריה במאה העשרים....

13.
14.
תומאס ברנהרד יליד 1931, הולנד. ילדותו עברה עליו בנדודים, עד שהגיע בגיל 15 לאוסטריה. למד שנים רבות מוסיקה, כתב שירה, אך התפרסם בעיקר כפרוזאיקון וכמחזאי. זכה בפרסים ספרותיים חשובים באירופה כולה, בין השאר בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה. נחשב לחדשן גדול בתחום הפרוזה, ולגדול סופרי אוסטריה במאה העשרים....

15.
השנה היא 1979. רודולף הולר הוא נשיא בית-משפט וקצין אס-אס לשעבר. מדי שנה, בשבעה באוקטובר, הוא חוגג בסתר, יחד עם אחיותיו, את יום-הולדתו של מפקדו הנערץ, היינריך הימלר. הביקורת הקשה שביטא תומס ברנהרד במחזותיו כלפי העם האוסטרי, הובילה למחאות חריפות מצד הצופים והממשלה באוסטריה. ברנהרד כונה Nestbeschmutzer (מי שמלכלך את הקן שבו הוא גדל), ובתגובה אסר בצוואתו על העלאת מחזותיו ופרסום כתביו על אדמת אוסטריה. זהו סיפור על משפחה מהוגנת, חובבת תרבות ואמנות - אשר ממתינה בדריכות ליום בו הנאציונל-סוציאליסטים ישובו לשלוט בארצם. "דמוקרטיה? שטות, דמוקרטיה"....

16.
17.
מאה וארבע אסוציאציות חופשיות והמצאות-מחשבה, כך תיאר תומס ברנהרד (1989-1931), את הרשימות הקצרות שבספר חקיין הקולות, אוסף אנקדוטות קודרות ומשעשעות כאחת, המתכתבות עם מסורת הכתיבה של כמה מענקי הספרות הגרמנית - יוהאן וולפגנג פון גתה, פרידריך שילר, היינריך פון קלייסט ופרנץ קפקא - והעוסקות כולן בנושאים המוכרים מיצירותיו האחרות שקנו לו את תהילתו – מוות, שיגעון, יחס אמביוולנטי לטבע ואיבה יוקדת לחברה האוסטרית. ספרו של תומס ברנהרד, שיצא לאור בשנת 1978, פורש את עלילותיהן של דמויות רבות – פילוסופים וסופרים, מוזיקאיות ומשוררות, שחקנים ורקדנים, שופטים ופרופסורים, ראשי ערים, מנהלים ונשיאים, יצרני נשק, חדרניות, מורות, פועלים ופועלות - כולן על פרשת דרכים שמשבשת את חייהן. בסגנונו המזוקק לוכד ברנהרד את הרגע המכונן הזה וחושף דרכו את הכאב והאבסורד של החיים האנושיים. בכמוסת רעל מרוכזת מזקק חקיין הקולות לתמצית פרועה את יצירת ברנהרד כולה. לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת טלי קונס....


ביקרות רעות על ברנהרד זו לא תופעה נדירה, אתם בכלל לא הראשונים וכנראה לא האחרונים, ברכות- הצטרפתם לסטטיסטיקה. מי שלא יודע לאכול את ברנהרד שי... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
"אויי" הוא צליל האנחה אותו סבתי משמיעה (או " קרֶעכץ") למשמע כל סיפור המעציב אותה אך בד בבד מעורר בה הזדהות, אכזבה וכמובן ביקורת. סוג של חמלה פ... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב
הספר חקיין הקולות יצא לאור ב1978. בשנה זו נולדתי והיום 46 שנה לאחר שיצא לאור זכיתי לקרוא אותו. קראתי בעבר מספר ספרים של ברנהרד שתורגמו לעברית:... המשך לקרוא
24 אהבו · אהבתי · הגב
חשבתי שאנחנו הישראלים הבאנו לידי אמנות את ההלקאה העצמית והחברתית של עצמנו ושל הסובב אותנו, אי אפשר להתחמק מכך, זה בחדשות, ברדיו, בחברה ובי... המשך לקרוא
28 אהבו · אהבתי · הגב
שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם. מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות ה... המשך לקרוא
19 אהבו · אהבתי · הגב
המספר נענה להזמנה של זוג חברים מהעבר לבוא ל"סעודת ערב אמנותית". במהלך הסעודה פותח הגיבור במונולוג פנימי וסוער בו הוא מעלה את מחשבותיו ואת ... המשך לקרוא
22 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ