גיבור הספר שוכב בביתן לחולי ריאה וממתין למותו הקרב. חברו הטוב פאול נמצא בביתן אחר בבית החולים, באגף המשוגעים.
לבסוף הגיבור לא מת ומשתחרר מהביתן בו היה. הוא מתאר את חברותו עם פאול אחיינו של לודוויג וטיגנשטיין.
פאול כל פעם משתחרר מבית המשוגעים חי בעוצמה רבה ולבסוף חוזר להתאשפז. יש בספר הרבה חולי, גם גופני וגם נפשי והסופר מתאר כמה קשה לאדם החולה לחזור לחיות בין האנשים הבריאים שאינם רוצים בקרבתו.
שני החברים אוהבים מאוד מוזיקה ויש ביניהם ידידות עמוקה בה הם יכולים לדבר על כל דבר שעולה בראשם.
הספר הוא למעשה מונולוג סוחף ונרגש של אדם מיוסר שסובל מחולי פיזי ומדיכאון.
גיבור הספר אינו אוהב בני אדם ובעיקר אינו אוהב את עצמו. הוא מתאר כמה נמאס לו לחיות וכל מקום חדש שהוא מגיע אליו מאוס בעיניו.
הוא אוהב להיות בדרך למקומות אך כשהוא מגיע אליהם הוא מיד רוצה להיות שוב בתנועה.
את הספר תרגמה מגרמנית נילי מירסקי. הוא לא קל לקריאה אך יש בו קטעים מאוד חכמים שמתארים את הקושי בקיום האנושי.
מומלץ לקרוא.

מונולוג סוחף הכתוב כפיסקה אחת, כיאה לסגנונו של תומס ברנהרד. המונולוג הינו ספק אוטוביוגרפי ספק דמיוני, כשם שספרו של ברנהרד "הטובע" מעורר את הרושם המידי - וכפי הנראה המוטעה - כי מדובר באוטוביוגרפיה. המונולג מגולל בגוף ראשון את סיפור חברותם של סופר ופסנתרן אינטלקטואלים, מה שמעשיר את הטקסט ברבדים נוספים. הפסנתרן, פאול ויטגנשטיין, הוא אחיינו של הפילוסוף הנודע לודוויג ויטגנשטיין. פאול נפצע במלחמת העולם הראשונה וידו נקטעה. (המלחין מוריס ראוול הקדיש לו קונצ'רטו לפסנתר ליד אחת). המספר שב אחורה ונזכר בחברותו עם פאול. בשל הסיבה ששניהם אינטלקטואלים, הטקסט עשיר בתכנים הנוגעים למוזיקה קלאסית, פילוסופיה ועוד. עם זאת, במהלך קריאת הספר הקצר והדחוס הזה, הקורא חש קירבה אל המספר. הפרדוקס המתקיים בשל היות הטקסט תרבותי-רעיוני ובה בעת אינטימי, טומן בחובו את קסמה של יצירה זו.

זה ספר קטן ואוטוביוגרפי של תומאס ברנהארד, גם שלא מצוין בו. בספר יש הרבה עצבות וכאב לב.
מתוארת בו חברותם האמיצה ורבת השנים של הסופר עם פאול ויטגנשטיין, שהיה פסנתרן ידוע שניגן ביד אחת, כי ידו השנייה נקטעה במלחמת העולם הראשונה. בספר כתוב שפאול ויטגנשטיין היה אחיינו של לודוויג ויטגנשטיין פילוסוף מפורסם, ואילו בגוגל מצאתי שלודוויג היה אחיו הבוגר (?).

בתחילת הסיפור, תומס ברנהרד שהיה חולה שחפת ומאושפז בבית חולים בווינה פוגש במפתיע את ידידו הקרוב, פאול ויטגנשטיין, שהיה מאושפז במחלקת חולי נפש באותו בית חולים. שנים הוא חולה במחלת נפש, מתאשפז מדי תקופה, יוצא הביתה לחמישה חודשים וחוזר חלילה. המסכן כלוא בחדרו ואולי בכתונת-כפייה, והרי כל שהיה רוצה זה לשבת בבית-האופרה. "בהיותו חולה אנוש עוד עמד על רגליו שש שעות תמימות בהצגת "טריסטן", ובסוף עוד היה לו הכוח לפרוץ בקריאות "בראוו" או בשריקות בוז..." תומס, באישפוזו הארוך ציפה בכיליון עיניים לפגוש את חברו היקר בכדי לדון עמו על כל אותם עניינים שחודשים על חודשים לא היה לו עם מי לשוחח עליהם. בלי פאול פשוט לא יכול היה להעלות בדעתו שום שיחה על מוסיקה, פילוסופיה, פוליטיקה, או מתמטיקה.

אז אחד מהם חולה קשה גופנית בשחפת (עבר ניתוח ריאה) והשני חולה נפש, שניהם אינטלקטואליים שמצאו שפה משותפת לשוחח שעות על כל דבר כולל המוות וקיימת ביניהם תחושה אובססיבית של שותפות-גורל.

פאול בא ממשפחה עשירה מאד ואחר כך נהיה עני מאד, כי פיזר את כל כספו לרוח והמשפחה זרקה אותו ולא התעניינה בו כלל. קרוביו של פאול אף פעם לא הבינו למה אנשים מתעסקים בחיי רוח, כתיבה או מוסיקה במקום לעסוק במשהו מועיל, שמכניס כסף והרבה...

סגנון הכתיבה של תומס ברנהארד מיוחד מאד בעיני. הכתיבה היא מונולוג סוחף ומיוסר, עמוס רגשות על הישרדות בעולם אכזר ואדיש ועל עולמם של האוסטרים שהוא שטוח ובנאלי. יש הרבה חזרות על אותו רעיון, אולי להמחיש או להעצים את משמעותו לקורא. לא ברור לי, אבל מצא חן בעיני. מין התפלספות כזאת לעורר הזדהות.
מחד הטקסט מאד אינטימי ומאידך זו מחאה קשה חברתית ותרבותית על אוסטריה, על החברה הווינאית הגבוהה, אשר חיה רק על אנקדוטות.
תוך קריאה הרגשתי את כאבו של תומס והייתי שותפה לו. לעתים רחוקות זה קורה לי.

ממליצה בחום!

הספר הקטן הזה הוא מהמבריקים שקראתי בשנים האחרונות.
כתוב בקדחתנות מופלאה, שנון עד בלי די, נושק לגאוניות.