• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של rea

תמונה של rea
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של rea

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של rea
הוצאה לאור:משכל
שנת הוצאה:2006
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סוריקטה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“עשרות פעמים ניסיתי להכין קובה אורז. עד היום, למרות שבדרך כלל זה מצליח לי, אני בעצם מנסה. בכל פעם אני”

3/6
ביקורות על הטובע
הבאה
חובב ספרות
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•1 דקות קריאה

שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
מומלץ מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לימור
לימור
תמונה של Mira
Mira
א
אנוק
תמונה של בר
בר
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של תמי
תמי
19קוראים|גיל ממוצע54|58%נשים

על המבקר

תמונה של rea

rea

ותיק
חבר מזה 9 שנים
344 ביקורות•1 נבחרות•5,644 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות
תמונה של rea
rea
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות344
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל5,644
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית184ספרות מתורגמת117קובצי סיפורים - אנתולוגיות8

דיון על הביקורת

5 תגובות
חובב ספרות
חובב ספרות•לפני שנתיים
זה לא עוד סתם סיפור על חברות, חבל שלא ירדת לשורש העניין והרחבת.
דן סתיו
דן סתיו•לפני שנתיים

REA

סקירה יפה!
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני שנתיים

מעניין מה שכתבת, אני נטשתי באמצע...

חני
חני •לפני שנתיים

איזה צירוף מקרים עם תומס.

מהפנט אתה אומר כיף.
משה
משה •לפני שנתיים
מעניין, תודה. בדיוק סיימתי את "לחטוב עצים" שלו, אף הוא כתוב היטב ושווה קריאה.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של rea

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

שמעון צימר

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•rea
מחברת פרידה | דגים

מחברת פרידה | דגים

מיטל זהר

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני שבוע•
★★★★★
•rea
דיה הניג

דיה הניג

אילנה ברנשטיין

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

לפני שבוע•
★★★★★
•rea
הסטודנט - חדר עבודה

הסטודנט - חדר עבודה

מיכל בן-נפתלי

סיימתי לקרוא את הספר החדש של מיכל בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם ועל האשמה שמגיעה אחריה. הכתיבה כאן פילוסופית, מאופקת ודוקרת.
בנובלה השנייה, "חדר עבודה", הכיוון מתהפך. הפעם מדובר בממואר אישי ואינטימי של ילדה שגדלה ממש בתוך חדר העבודה העמוס של אביה, מוקפת באנציקלופדיות ובשתיקה המורכבת של אמה. זהו ניתוח מרתק של המשפחתיות הבורגנית, ושל הניסיון של אישה למצוא את הקול שלה בתוך עולם גברי ואינטלקטואלי. בן נפתלי כותבת בסגנון המינימליסטי והמדויק שמאפיין אותה (מי שקרא את "המורה" יזהה מיד). זה לא ספר טיסה, אלא ספר שדורש קריאה איטית, כזו שמשאירה חומר למחשבה הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.
מומלץ בחום למי שמחפש ספרות עברית במיטבה, שלא מפחדת לגעת במקומות הכי חשופים של הנפש.
הספר יצא בהקשרים, ידיעות אחרונות, יצירה עברית. בסדרת 'חוג קריאה'.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: יגאל שוורץ ולי ממן.
עורכת הספר: לי ממן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•rea
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של גיא עד. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במשפחה, חיכוכים בישוב וחיכוכים במדינה. גיא עד בנתה פה עולם פנימי מצד אחד, בו הדמויות נעות לפי קצב פנימי, ואינן נענות לציפיות החברה. אך מצד שני כאשר הילד שכבר הפך גבר נועד להתגייס, האב והאם שולחים אותו להגן על המדינה.
הספר הוא בעל 193 עמודים.
זה ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. המתח הפנימי של הדמויות עבר אלי, והעביר לי היטב את קשייהן ולבטיהן, של הדמויות הן הגבריות והן הנשיות.
קראתי את הספר בכמה שעות זהו ספר קיצי שמתאים לקיץ הישראלי, אך עדיין מספק בריחה מהמציאות הישראלית הקשה.
הספר יצא בהוצאת 'יצירה עברית' במסגרת 'חוג קריאה' בעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ ודקלה קידר. הספר יצא ב'מכון הקשרים' בשיתוף 'ידיעות ספרים.'
ספר חדש יצא במאי 2026.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: לי ממן ויגאל שוורץ
עורכת הספר: שלומית הרלינג
לסיכום. גיא עד היא סופרת ישראלית מוכשרת שכותבת פרוזה דחוסה, מצומצמת ומדויקת. המרחק בין המילים למשפטים ולפסקאות יוצרים אצל הקורא, חוויה משמעותית ומיוחדת, וללא ספק הספר הזה עוד ילווה אותי ימים רבים.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•rea
אובססיה : דו"ח מעקב

אובססיה : דו"ח מעקב

ליאת פלדמן

השבוע סיימתי לקרוא את 'אובססיה' של ליאת פלדמן, ספר שפשוט לא נתן לי להניח אותו מהיד וקראתי אותו בנשימה אחת ביום אחד.
הספר כתוב בצורה ייחודית – כדו"ח מעקב יבש לכאורה,
אבל כזה שמלא ברגש מתפרץ ואובססיבי. הוא עוקב אחרי אישה שלא מצליחה להשלים עם סיום הקשר שלה, ומתחילה 'לבלוש' אחרי האקסית שלה ברחובות תל אביב.
מה שכל כך חזק בספר הזה הוא הגבול הדק שפלדמן משרטטת בין שברון לב לגיטימי לבין אובדן שפיות. מצד אחד, קל לשפוט את הגיבורה על המעשים הקיצוניים שלה, אבל מצד שני, מי מאיתנו לא הרגיש פעם את הצורך הבלתי נשלט הזה לדעת 'מה הצד השני עושה עכשיו?'.
הכתיבה של פלדמן ישירה, חשופה ולפעמים כואבת מאוד. זה לא ספר מתח רגיל, אלא מסע פסיכולוגי לתוך הנפש של מישהי שפשוט מסרבת להגיד 'זה נגמר'.
לסיכום: ספר מטלטל, קצבי וחשוף. מומלץ לכל מי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בתוך מערכות יחסים ולא מפחדת להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו."

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•rea
הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", דרור משעני לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים הוא נושא סוד שמרעיל את הכל. משעני מצליח להפוך אירוע יומיומי כמו מציאת כלב מת למחנק בגרון. הוא מראה לנו איך ברגע אחד של חולשה, אנחנו יכולים להפוך לאנשים שאנחנו הכי מפחדים להיות – אלו שבוגדים באמון של מי שחשוב להם.
זהו ספר על אשמה שאין לה לאן ללכת. הוא שואל שאלות קשות: האם אנחנו באמת מכירים את מי שישן לצידנו? והאם "כוונה טובה" יכולה לכפר על שקר כל כך עמוק?
סיימתי את הספר עם תחושה חזקה שגם אם האהבה מקבלת הזדמנות נוספת, הצלקת של חוסר האמון תמיד תישאר שם. ספר חכם, כואב ובעיקר אנושי מאוד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
אמא מתה

אמא מתה

איציק יושע

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
סיפור למאזין שותק

סיפור למאזין שותק

ניבה רטנר

הספר הוא קובץ הכולל נובלה ושלושה סיפורים קצרים, המשרטטים את עולמן של נשים החיות "בשוליים" של חייהן. הגיבורות – החל מפקידה אפורה שמנהלת רומנים וירטואליים, דרך אישה כבדת משקל המסתגרת בביתה, ועד קשישה המתנסה בסמים – כולן מחפשות דרך להישמע בעולם שמתעלם מהן.
הנושאים המרכזיים:
החיים הכפולים: הפער בין המסיכה שהנשים עוטות מול החברה לבין היצרים והסודות הכמוסים שלהן.
בדידות וטכנולוגיה: השימוש בצ'אטים ובאינטרנט כמרחב יחיד שבו הן מרגישות חופשיות ומושכות.
קול מול שתיקה: הכמיהה למצוא "מאזין" שיקבל אותן ללא שיפוט.
בשורה התחתונה:
זהו ספר ישיר, לעיתים בוטה ואירוטי, שנותן קול לנשים "שקופות". רטנר כותבת ברגישות ובציניות על המחיר של בדידות מודרנית ועל הניסיון הנואש למצוא אינטימיות ומשמעות.

לפני חודש•
★★★★★
•rea

ביקורות נוספות על "הטובע"

הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי אושר - עבורי זו ברכה לחיות בעולם שבו פעלו גולד ובאך הגאונים. אבל הספר הזה משתמש בגולד כדי לתאר כיצד אמן בעל כשרון אדיר מרעיל את סביבותיו, רק משום שאיש אינו יכול להתחרות בו. בעיני זה לא ספר על אמנות טהורה, או על האומן האולטימטבי או כל חרטה דומה, זה ספר על קנאה מהסוג שמלאני קליין תיארה בתור envy, שמקבלת איזה טוויסט. בקנאה קליניאית רגילה, המקנא הורס את מושא קנאתו מתוך מחשבה ש'אם לא יהיה לי גם לך לא יהיה'. ואילו כאן ההרס מופנה בעיקר כלפי העצמי, נוסח'אם לא יהיה לי אז אני לא אהיה'. כאן עושים לקנאה הרבה כבוד, כאילו מדובר בהישג אישיותי יוצא דופן שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתרומם אליו. כמובן שגם אין עלילה כי עלילה זה לא מספיק מנוכר בשביל הרמה האינטלקטואלית של הטקסט. קשה להאמין אבל חוץ משנאה וקנאה הספר מטוהר כמעט לחלוטין מכל רגש חי. שוב ושוב חוזרים אותם תיאורים של אותה הרסנות ופגיעה עצמית, אותו תיעוב, ואותה בחילה. מה לאמר, לבריאות למי שזו הדיאטה הספרותית שלו.

לפני 3 שנים•מתישהו
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.
את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.
לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם". לעתים אף היה לי נדמה שפגשתי את אביו הרוחני של בני ציפר.
מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל. ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עמיר
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

עשרות פעמים ניסיתי להכין קובה אורז. עד היום, למרות שבדרך כלל זה מצליח לי, אני בעצם מנסה. בכל פעם אני עושה משהו קצת אחרת, אני מחליפה מטחנה, אני מנסה סוג אחר של אורז, מערבבת בין סוגים, מוסיפה יותר בשר לתערובת, קצת פחות שמן, הרבה בהרת, בכל פעם זה משהו קצת אחר ולמרות שאני כבר מבינה למה דודה שלי התכוונה כשהיא אמרה "תוסיפי מים עד שתרגישי את הבצק", למרות זאת, עדיין בכל פעם שהבן שלי ניגש לסיר יש סקרנות על הפנים שלו, כי הוא לא בטוח איזה טעם יהיה לזה ונדמה לי שעבורו ההפתעה הזאת הפכה להיות חלק מההנאה.

הסיפור הזה מסופר ככה. הסיפור שמסופר שוב ושוב ושוב, כשהניואנסים המשתנים לא הפסיקו להפתיע ולרתק אותי, הוא על שלושה חברים, פסנתרנים, שנפגשו כשהיו שלושה צעירים אמביציוזיים שרוצים להיות נגני פסנתר וירטואוזיים והמפגש ביניהם שינה את חייהם. לשלושתם יש מספיק זמן ומספיק כסף כדי להיות אומללים והם מבוססים בה, באומללות הזאת, כל אחד בדרכו.

וכמו שיש אנשים ששמים מוזיקה ברקע כשהם מנסים להתרכז, ככה הסיפור הזה איפשר לי לחשוב על החלומות שיש לי ועל אלה שהיו ואיך נפרדתי מחלקם ולמה, וגם על החלומות של הילדים שלי, על מה משפיע עליהם, על איך זה להיות האחות הקטנה של מי שהיכולות הקוגנטיביות האובייקטיביות שלו הן פנומנליות, האם בהכרח תחשבי שאת לא מספיק טובה או מטומטמת, או עד כמה יכולה תחושת האושר שלי להשתנות, האם היא לא חלק אינהרנטי מהאישיות שלי, אולי לא מחשבות שנמצאות ברומו של עולם, אולי דוקא כאלה שנמצאות בבסיסם של חיים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

כחובב מוסיקה קלאסית, הספר הנ"ל סקרן אותי. יצירות של באך, גלן גולד הפסנתרן המחונן, נשמע לי מהנה ומעניין. בפועל זה הייה הרבה מעבר לכך משום שהופתעתי מעוצמתו של הספר והדברים שהוא עוסק בהם.

שלושה פסנתרנים צעירים מגיעים ללמוד אצל גדול מורי הפסנתר. כשהם מנגנים את "וריאציות גולדברג" ו"אומנות הפוגה" של באך מתגלה להם מי הוא הגדול מכולם והם עדיין לא מבינים עד כמה אותו מפגש עתיד לשנות את חייהם ולהשפיע על גורל כל אחד מהם. לכל אחד מהם יש את האמת והיעוד שלו, אך לא פעם הם מטילים בכך ספק ונאלצים לקבל החלטות למורת רוחם, דבר שאינו פשוט כלל וכלל.

ברנהרד משתף אותנו בסיפורו האוטוביוגרפי לכאורה, שהתרחש לפני 28 שנה, כאשר הוא למעשה היחיד שנשאר מביניהם בחיים ובו בזמן, מנצל את ההזדמנות, גם להוקיע את מולדתו אוסטריה, בין היתר על חלקה לפני ובמשך מלחמת העולם השניה, עד כדי כך, שאסר לאחר מותו, על פרסום ספריו ומחזותיו באוסטריה במשך 50 שנה.

למרות הפסימיות שיש בספר, ברנהרד חושב שעצם זה שאנו "חיים", אזי, יש לנו מספיק סיבות טובות להיות מאושרים: "... הייה מאושר, מאושר בדרכו, אבל גם להחלטה מסוג זה לא הייה לו אומץ, הפנייה הקטנה לאחור, שעליה דיברתי איתו פעמים רבות, לא התקבלה על דעתו. הוא רצה להיות אמן, אמן בלחיות לא הספיק לו, אף שאם ניטיב להתבונן, דווקא המושג הזה כולל את כל מה שהופך אותנו למאושרים...". (עמוד 114)

ספר חזק, מטלטל ויוצא דופן שעשה עלי רושם שכדאי מאוד לנגני מוסיקה קלאסית לקרוא וגם לאחרים, מכיוון שהוא מעלה שאלות, שכל אחד צריך להתמודד במהלך חייו.

למעוניינים קישור ל"וריאציות גולדברג" בביצוע של גלן גולד. http://www.youtube.com/watch?v=N2YMSt3yfko

לפני 15 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

זהו מונולוג בלתי-נדלה, מפוכח, חסר רחמים, אובססיבי ומהפנט. המונולוג שיש בו הרבה חזרות, מתפתח לקצב "ווריאציות גולדבר" ואמנות הפוגה של באך, שהיו אהבתו של גלן.

"הטובע" איננו ביוגרפיה של גלן גולד. הוא סיפורה של ידידות טרגית, שמסתיימת בכאב ובמוות. שלושה פסנתרנים צעירים: המספר, חברו ורטהיימר וגלן גוּלד – נפגשים בשנת 1953 במוצארטאום שבעיר זלצבורג, שהגיעו אליה כדי ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ הגדול. לנוכח גאוניותו הגמורה, הכמעט "ברוטאלית", של גלן גולד, מחליטים השניים האחרים לזנוח את ייעודם המוזיקלי. המספר חשב שורטהיימר פנה למדעי הרוח בלי לדעת מהם מדעי הרוח ואילו המספר עצמו זרם בינתיים עם תחושותיו האישיות, נמלט אל כתיבת אפוריזמים (אמרות כנף, מימרות) על משקל פילוסופים למחצה, שלדעתו התכוונו להשפיע ולרמות את האנושות.

המספר נטש את הנגינה בפסנתר ברגע אחד ונתן במתנה את פסנתרו. הוא לא יכל לנגן טוב יותר מגלן. לא עברו ימים רבים וורטהיימר עשה כמוהו, כשהוא מוכר את פסנתרו במכירה פומבית. את תסכולו הגדול הוציא ורטהיימר על אחותו בת 46 שגר עמה כל השנים. האמירה, "היא לעולם לא תמצא חתן " התבררה בדיעבד כטעות אכזרית מבחינתו.
המספר מקדיש את חייו לכתיבה, וּורטהיימר (שגלן גולד אהב לקרוא לו "הטובע"), חי במשך עשרים שנה בבדידות מייאשת, משותק מחרטה על אמנותו האבודה, עד שתלה את עצמו בפתח ביתה של אחותו. "הטובע" הוא סיפור על תקוות הרוסות, על הקשר המוזר בין כשרון לכישלון אמנותי, על חיים שמתנהלים בצל הגעגועים ועל האימה שחש האדם הממוצע אל מול ה"גאון".
"אתה חושב שהייתי יכול להיות פסנתרן וירטואוז? שאל אותי ורטהיימר, כשאינו מחכה לתשובה כמובן וצוחק צחוק נורא האומר ל ע ו ל ם ל א. אתה כן, אמר, אבל אני לא. היה לך את זה, הוא אמר, הלוא ראיתי את זה, צלילים אחדים שלך והיה לי ברור, אתה כן אבל אני לא. ולגבי גלן, היה ברור כבר מהתחלה שהוא גאון. הגאון האמריקאי-קנדי שלנו. כל אחד מאיתנו נכשל מהסיבה ההפוכה, אמר ורטהיימר. לי לא היה מה להוכיח, יכולתי רק לאבד הכול, אמר. היכולת שלנו הייתה מן הסתם אומללותנו, אמר והוסיף מיד: גלן לא חיסל את היכולת שלו, היא הפכה אותו לגאון. כן, אילו לא היינו פוגשים את גלן, אמר ורטהיימר. אילו לשם הורוביץ לא הייתה משמעות בעינינו. אילו כלל לא היינו מגיעים לזלצבורג! אמר.
בעיר הזאת הבאנו על עצמנו את המוות, כשלמדנו אצל הורוביץ והכרנו את גלן גולד. ידידנו סימל בעבורנו את המוות".

המספר (ברנהרד כפי הנראה) נותר הניצול היחיד של המפגש הגורלי. דמות המספר מאזנת בין ההקצנות האישיותיות של גולד וורטהיימר, ולכן היא זו המייצגת את דרך החיים, כפי שראוי לחיותם על פי ברנהרד. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

לא פשוט לכתוב סקירה על הספר, מה עוד שהוא לא ספר קל לקריאה. אינטנסיבי ועמוס הרהורים, שחוזרים על עצמם ללא הרף, אבל חכם, מהפנט ומרגש. הרומן נכתב ללא חלוקה לפרקים ובפסקה אחת בלבד. את הספר צריך לקרוא במנות קטנות.
ספר מאתגר למיטיבי לכת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•lola bar
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“כחובב מוסיקה קלאסית, הספר הנ"ל סקרן אותי. יצירות של באך, גלן גולד הפסנתרן המחונן, נשמע לי מהנה ומעני”