ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 12 במאי, 2019
ע"י lola bar
ע"י lola bar
זהו מונולוג בלתי-נדלה, מפוכח, חסר רחמים, אובססיבי ומהפנט. המונולוג שיש בו הרבה חזרות, מתפתח לקצב "ווריאציות גולדבר" ואמנות הפוגה של באך, שהיו אהבתו של גלן.
"הטובע" איננו ביוגרפיה של גלן גולד. הוא סיפורה של ידידות טרגית, שמסתיימת בכאב ובמוות. שלושה פסנתרנים צעירים: המספר, חברו ורטהיימר וגלן גוּלד – נפגשים בשנת 1953 במוצארטאום שבעיר זלצבורג, שהגיעו אליה כדי ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ הגדול. לנוכח גאוניותו הגמורה, הכמעט "ברוטאלית", של גלן גולד, מחליטים השניים האחרים לזנוח את ייעודם המוזיקלי. המספר חשב שורטהיימר פנה למדעי הרוח בלי לדעת מהם מדעי הרוח ואילו המספר עצמו זרם בינתיים עם תחושותיו האישיות, נמלט אל כתיבת אפוריזמים (אמרות כנף, מימרות) על משקל פילוסופים למחצה, שלדעתו התכוונו להשפיע ולרמות את האנושות.
המספר נטש את הנגינה בפסנתר ברגע אחד ונתן במתנה את פסנתרו. הוא לא יכל לנגן טוב יותר מגלן. לא עברו ימים רבים וורטהיימר עשה כמוהו, כשהוא מוכר את פסנתרו במכירה פומבית. את תסכולו הגדול הוציא ורטהיימר על אחותו בת 46 שגר עמה כל השנים. האמירה, "היא לעולם לא תמצא חתן " התבררה בדיעבד כטעות אכזרית מבחינתו.
המספר מקדיש את חייו לכתיבה, וּורטהיימר (שגלן גולד אהב לקרוא לו "הטובע"), חי במשך עשרים שנה בבדידות מייאשת, משותק מחרטה על אמנותו האבודה, עד שתלה את עצמו בפתח ביתה של אחותו. "הטובע" הוא סיפור על תקוות הרוסות, על הקשר המוזר בין כשרון לכישלון אמנותי, על חיים שמתנהלים בצל הגעגועים ועל האימה שחש האדם הממוצע אל מול ה"גאון".
"אתה חושב שהייתי יכול להיות פסנתרן וירטואוז? שאל אותי ורטהיימר, כשאינו מחכה לתשובה כמובן וצוחק צחוק נורא האומר ל ע ו ל ם ל א. אתה כן, אמר, אבל אני לא. היה לך את זה, הוא אמר, הלוא ראיתי את זה, צלילים אחדים שלך והיה לי ברור, אתה כן אבל אני לא. ולגבי גלן, היה ברור כבר מהתחלה שהוא גאון. הגאון האמריקאי-קנדי שלנו. כל אחד מאיתנו נכשל מהסיבה ההפוכה, אמר ורטהיימר. לי לא היה מה להוכיח, יכולתי רק לאבד הכול, אמר. היכולת שלנו הייתה מן הסתם אומללותנו, אמר והוסיף מיד: גלן לא חיסל את היכולת שלו, היא הפכה אותו לגאון. כן, אילו לא היינו פוגשים את גלן, אמר ורטהיימר. אילו לשם הורוביץ לא הייתה משמעות בעינינו. אילו כלל לא היינו מגיעים לזלצבורג! אמר.
בעיר הזאת הבאנו על עצמנו את המוות, כשלמדנו אצל הורוביץ והכרנו את גלן גולד. ידידנו סימל בעבורנו את המוות".
המספר (ברנהרד כפי הנראה) נותר הניצול היחיד של המפגש הגורלי. דמות המספר מאזנת בין ההקצנות האישיותיות של גולד וורטהיימר, ולכן היא זו המייצגת את דרך החיים, כפי שראוי לחיותם על פי ברנהרד. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.
לא פשוט לכתוב סקירה על הספר, מה עוד שהוא לא ספר קל לקריאה. אינטנסיבי ועמוס הרהורים, שחוזרים על עצמם ללא הרף, אבל חכם, מהפנט ומרגש. הרומן נכתב ללא חלוקה לפרקים ובפסקה אחת בלבד. את הספר צריך לקרוא במנות קטנות.
ספר מאתגר למיטיבי לכת.
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
