חשבתי שאנחנו הישראלים הבאנו לידי אמנות את ההלקאה העצמית והחברתית של עצמנו ושל הסובב אותנו, אי אפשר להתחמק מכך, זה בחדשות, ברדיו, בחברה ובין אדם לחברו, זה סובב אותנו מכל עבר. הספר הזה אפילו שובר את השיאים שלנו בתחום.

הספר כתוב בסגנון זרם התודעה ומספר את מחשבותיו של סופר כושל בוינה המוזמן לארוחת ערב אצל זוג חברים ותיקים האוורסבורגים אותם הוא כמובן שונא ומתעב, אך בכל זאת מופיע לארוחה. ההזמנה לארו

הספר חקיין הקולות יצא לאור ב1978. בשנה זו נולדתי והיום 46 שנה לאחר שיצא לאור זכיתי לקרוא אותו. קראתי בעבר מספר ספרים של <mark>ברנהרד</mark> שתורגמו לעברית: הספר 'כן' שגם הוא יצא בספריית רות. 'חוטב העצים' ו'הטובע' שיצאו בבבל הוצאה לאור.
חקיין הקולות שיצא ממש בימים אלו הוא ספר מיוחד מאוד. הוא כולל סיפורים קצרים מאוד. עמוד אחד או שניים ומתעסק בנושאים רבים בהם: מוות, שיגעון, שנאה לאוסטריה ותיעוב כללי של המין האנ

פסח הוא חג של ניסים ונפלאות שאירעו לעמנו לפני אלפי שנים והזדמנות מצוינת לספר על ניסים ונפלאות שאירעו לנו. אני לא אדם דתי אבל משהו באמונה שלי השתנה בעקבות משהו שקרה לי ומציאתו של הספר הזה.

יום אחד לפני מספר חודשים נתקעתי בלילה עם הרכב ליד ים המלח במדבר, התחפרתי עד כדי כך שלא ראו את הגלגלים. נפש חיה לא הייתה באזור והייתי בטוח שזהו, אני מזמין גרר, אבל משהו עצר אותי, לא יודע מה. הסתכלתי למעלה לר

"אויי" הוא צליל האנחה אותו סבתי משמיעה (או " קרֶעכץ") למשמע כל סיפור המעציב אותה אך בד בבד מעורר בה הזדהות, אכזבה וכמובן ביקורת. סוג של חמלה פולנית.
כל אימת שסיפרתי לה על פרידה מבת זוג בעקבות אמתלה קטנונית או כאשר שיתפתי אותה בכובדו של עול הקיום על כתפיי הרזות, תמיד הייתה משחררת אחת בתוספת "מאמאל'ה שלי" פסקני.

את הספר קיבלתי במתנה מאחותי, עת עברתי עוד תקופה אבודה ותהיתי בין בחירות וסופים והספ

<mark>תומס ברנהרד</mark> ניחן בכתיבת ייחודית. זוהי כתיבה אינטנסיבית וביקורתית.
ברנהרד דורש מהקוראים שלו להישאר דרוכים ועירניים בעת קריאת ספריו.
הדיון על החברה הוינאית, על הסצנה האומנותית, עם הביקורת הסמויה והגלויה הנוכחת בספר זה.
תיאור מקיף המכניס את הקוראים ללב ההתרחשות וההוויה הוינאית.
לא לבעלי לב חלש, חוויה מסחרחרת ומשכילה לבעי הסבלנות המחפשים את התובנות העמוקות והביקורתיות כשל ברנהרד.

הספרים של <mark>תומס ברנהרד</mark> מורבידיים לחלוטין אבל מסקרנים ביותר,
זה הוא הספר השני באוטוביוגרפיה שלו, הראשון שקראתי היה "הסיבה/רמז"

לאחר שבספר הראשון שהיה מורבידי ביותר והתמקד בקורות חייו כילד אוסטרי בפנימייה לנוער היטלראי בזלצבורג בתקופת שלטונם של הנאצים באירופה, ותיאר את ההתאבדויות שהיו נפוצות כל כך באותו מוסד, את ההתעללות של ראשי המוסד בילדים, ואת כניסתן של בעלות הברית לאוסטריה עם נפילת הנאצים,

מונולוג סוחף הכתוב כפיסקה אחת, כיאה לסגנונו של <mark>תומס ברנהרד</mark>. המונולוג הינו ספק אוטוביוגרפי ספק דמיוני, כשם שספרו של ברנהרד "הטובע" מעורר את הרושם המידי - וכפי הנראה המוטעה - כי מדובר באוטוביוגרפיה. המונולג מגולל בגוף ראשון את סיפור חברותם של סופר ופסנתרן אינטלקטואלים, מה שמעשיר את הטקסט ברבדים נוספים. הפסנתרן, פאול ויטגנשטיין, הוא אחיינו של הפילוסוף הנודע לודוויג ויטגנשטיין. פאול נפצע במלחמת העולם

זה ספר קטן ואוטוביוגרפי של תומאס ברנהארד, גם שלא מצוין בו. בספר יש הרבה עצבות וכאב לב.
מתוארת בו חברותם האמיצה ורבת השנים של הסופר עם פאול ויטגנשטיין, שהיה פסנתרן ידוע שניגן ביד אחת, כי ידו השנייה נקטעה במלחמת העולם הראשונה. בספר כתוב שפאול ויטגנשטיין היה אחיינו של לודוויג ויטגנשטיין פילוסוף מפורסם, ואילו בגוגל מצאתי שלודוויג היה אחיו הבוגר (?).

בתחילת הסיפור, <mark>תומס ברנהרד</mark> שהיה חולה שחפת ומאושפ

ב"המוקצה" באנוויל כותב, יחד עם עוד לא מעט קביעות נחרצות שיהירות לא נעדרת מהן, שהתכונה שאותה מייחסים לסופרים, היכולת להתבונן באנשים אחרים והסקרנות ביחס אליהם, היא מאפיין של סופרים בינוניים. הסופרים הטובים באמת לא זקוקים לזה. הם מתבוננים בעצמם וכותבים על עצמם. אותי זה הרגיע. לא שאני מתכננת קריירה, אבל בכל זאת, לפחות לא נסגרה הדלת. ואני לא כותבת את זה רק כבדיחה. יש לי חברה שכותבת ספרים והיא אשכרה מיש