ביקורת ספרותית על לחטוב עצים - הספרייה של בבל # מאת תומס ברנהרד
ספר לא משהו

---

מזה זמן רב אני מהרהרת כיצד להעלים ידידות רבת שנים ביני לבין אדם שעסוק רק בעצמו.
אינני זוכרת מתי החל הקשר בינינו, מי היה אומלל קודם ונזקק באופן נואש לחברותו של השני.
אני חושבת שבהיותי אדם קשוב, הסכמתי לחיבור בינינו וחשבתי כי ישנם יחסי גומלין מצויינים בינינו; אני לומדת מכאביו, מזדהה עם בעיותיו והוא מוצא בי מעין כלי הכלה.
מספר לי משפע הרעות שפקדו אותו במהלך שבע השנים בהן הכרתיו ואפילו חוזר לשורשי ילדותו.
כל מה שהיה עלי לעשות הוא להנהן הנהון טלפוני, וירטואלי. לשגר לו לבבות, פרחים ופרצופונים אוהדים מעבר לים, העיקר שהרגשתו תשתפר.
בשלב מסויים זה החל להעיק עלי, בעיקר משום שזה היה חד צדדי.
כל אימת שניסיתי לספר לו דבר מה מייסר אודותי, היה מעביר את הנושא בחטף ומכוון את הזרקורים אליו, פעם נוספת.
באחת הפעמים בה הפליג בגוזמאותיו וכעס שאינני מבינה אותו, יצא ממני כל הרפש בבת אחת והפניתי אותו לפסיכיאטר בתשלום. שחרר אותי מנוכחותך המעיקה, הקלדתי בזעם, ממילא לא יצא לי דבר - מה טוב, ממנה.
הוא הבטיח שזה אכן מה שיעשה ואני, שלא האמנתי על היוזמה שסוף-סוף יצאה ממני, מיהרתי לחסמו בכל האמצעים שלרשותי ואני שלמה עם החלטתי ונטולת נקיפות מצפון.

בקוראי את ״לחטוב עצים״ נזכרתי בו, בידידי הרטנוני.
ביום שבו העזתי לנתק קשריי עימו, התחלתי לקרוא את הספר ונדהמתי מהדמיון הרב לדמות הגיבור.
אדם בשנות החמישים לחייו אשר לא נותר לו דבר משמעותי מרצף המאורעות שפקדוהו והוא פוצח במונולוג מיזנתרופי ומייסר אודות האנשים שקלקלו אותו, שהרסו כל חלקה טובה בחייו, שהביאוהו עד הלום; גלמוד וערירי.

בראשית הקריאה עוד הזדהיתי עמו. חייכתי והסכמתי לדבריו שהיה בהם מין ההגיון שהרי דמותו שונה הייתה מכל אותם אמנים אשר מחשיבים עצמם ומלהגים על קשייהם , מתגאים בכישרונם ועוטים על עצמם את מסיכת הצביעות.
הוא אינו כמותם אלא דיקדנטי בדעותיו ומאוסים עליו זרמי התקופה: הריקבון פושה בכל והנמק מתפשט לתרבות בווינה של אז; התיאטרון, המוסיקה והאמנות.
בעוד הוא קוטל את סובביו מימינו ושמאלו, אינו חס גם על עצמו ומאשים את אופיו הפחדני והחלש בגל הטינופת שסחף אותו.
וכך, כשהוא יושב על הספה הגבוהה בסלון של אצילים כפריים ומשתחצנים, מביט על ההמולה הכעורה, המגעילה של אמנים ומרכל אודותיהם, נאלצתי אני לספוג את דבריו והרגשתי דחייה וגועל, כאילו אותו ״חבר״ מצא דרך נלוזה לחדש עמי את הקשר; זונדה כפויה שמזינה אותי בחרטוטים חסרי טעם אודות חיים שהתפספסו ואנשים שאופיים רע ונכלולי.

כש 90% מהיצירה עוסקת בהטלת רפש על אנשים אחרים, במציאת מומים בתוך החברה האנושית, בקיטורים, בבכיות, ב-אכלו לי ושתו לי
זהו רמז עבה לעזוב הכל ולהמשיך הלאה, למשהו שאינו בהכרח אופטימי אך נמנע מלהיות יללני ומתיילד.

וותרו, רבותי.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על לחטוב עצים - הספרייה של בבל #