רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 94 ספרים.
גררה 1570 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 5 שנים ו-9 חודשים.
מכילה 94 ספרים.
גררה 1570 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 5 שנים ו-9 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. אגף הסרטן - ספריה לעם #148 / אלכסנדר סולז'ניצין
4*. אגף הסרטן מאחד אותם בעל כורחם: המגורשים יחד עם המגרשים, הנבגדים בסמוך לבוגדים, הרוסים הטהורים במיטות הצמודות לבני מעוטים, המנצחים מצח מול מצח עם המנוצחים – והסיפורים של כולם מתערבבים לרקוויאם על החיים שהיו, גם כשבקושי שרדו במחנות, בתור אויבי העם או חס"ם (חומר סוציאלי מסוכן) שיש לעקרו מהשורש כדי לטפח את עץ האמונה הקדושה ב"עולם חדש" תחת מנהיגותו הבלתי מעורערת של שמש העמים. //"כל הטרגדיות הספרותיות נראות כבדיחה לעומת כל מה שעובר עלינו...הילדים כותבים חיבורים בבתי-הספר על חייה המסכנים האבודים, הטרגיים, של אנה קארנינה. אבל כלום היתה אנה מסכנה? היא היתה אדם חופשי וגא! אבל כשנכנסים סגינים וכובעים לבית שנולדת ואתה חי בו, ומצווים על כל בני-המשפחה לנטוש את הבית ואת העיר במשך עשרים וארבע שעות, ואין רשאים לקחת אלא מה שיכולות הידיים החלשות לתפוס? ...אתה פותח את הדלת לרווחה וקורא לעוברים-והשבים, אולי יקנה מישהו משהו, ואם יקנו – יזרקו פרוטות! והנה נכנסים אנשי-מסחר שכבר הריחו את המצב והכל גלוי להם. רק אינם יודעים כי עוד ירעם הרעם ויפגע גם בהם! ותמורת פסנתר-הכנף של אמך מציעים בשחצנות את חלק המאה משוויו – וילדתך עם קישור בשערה יושבת לנגן בפעם האחרונה את מוצארט, אבל פורצת בבכי ובורחת – לשם מה לי לקרוא את 'אנה קארנינה'? כלום לא די לי במה שהתרחש אצלי? איפה אוכל לקרוא על עצמנו, עלינו? רק בעוד מאה שנה?"//
אבל סולז'ניצין מספר את הטרגדיות שלהם באומץ וברגישות, ותוך כדי גם מספר את הטרגדיה של עצמו: 8 שנות עבודת-פרך עוד 4 שנות-גולה, וכאילו לא די בזה – סרטן במחנה העבודה, החרמת ספריו, האשמות בבגידה במולדת ורדיפת השלטון. ספר מרתק. וכואב. תרתי-משמע.
2. איש משום מקום / אלכסנדר המון
3*. תמיד יותר קשה לנטוש ספרים שהתחילו טוב מאד ואיבדו את זה מאשר ספרים שכבר בהתחלה לא היה בהם במה להיאחז. אז נגררתי עם הספר הזה עד עמוד 126 ובצער מסוים הגעתי למסקנה שאיש משום מקום לא הולך לשום מקום, בטח לא למקום שאני רוצה להגיע אליו.
3. איש שוכב וחולם / לביא תדהר
5*. וולף הוא בלש כלומניק בן 50, עלוב ומוזנח, מסתובב ברחובות לונדון של שנת 1939 ומשמש שק אגרוף לכל אחד שבא איתו במגע. הוא מתוסכל, זועם ומשתגע מכך שאין ביכולתו להשפיע על שום דבר ועל אף אחד, בניגוד לעברו המפואר בגרמניה, בזמנים בהם נגע בתהילת עולם אבל היא החליקה ברגע האחרון מכף ידו והתפוגגה, ומאז הוא רק חוטף ומושפל בכל הזדמנות. לביא תדהר סוגר חשבון עם הצורר הנאצי בדרך הכי מקורית ונועזת שאפשר לדמיין, ועל כך מגיע לו כבוד גדול. ים של חומר היסטורי מסונן ומעובד בספר בצורה אלגנטית ונקיה ומוגש באופן מעורר התפעלות. תדהר לא מסביר במפורש איך קרה המהפך וכיצד הנאצים הפסידו לקומוניסטים (וזה גם לא באמת משנה) אבל גם התוצאות של ההיסטוריה החלופית לא נראות מעודדות לאורך זמן, והמצב המתואר באנגליה של שנות ה- 30 מזכיר בצורה חשודה את זרמי הגזענות ושנאת זרים שמציפים את אירופה של היום.
תדהר משלב כמה סגנונות כתיבה ומדלג ביניהם בקלילות מפתיעה. כמו שסופרי הרומנים היידישאיים הזולים (שוּנְד) הפסידו ב'קרב' לספרות יידישאית יפה של שלום עליכם וחבורתו, כך גם הדמיון והחלום סופם להתנפץ על קרקע המציאות, ועדיין – זהו סוג של בריחה למחוזות שבהם הכאב, הקור, הרעב והגעגוע האינסופי לאנשים שכבר אינם, לא מורגשים (כמעט), וכך קורה ש- שוֹמֵר, האסיר מאושוויץ, שוכב וחולם, ובחלומו הכול אפשרי, לטוב ולרע.
4. איתן פרום - קלאסיכיס # / אדית וורטון
4*. חווה נידחת בניו-אינגלנד, בקתה מטה ליפול, חיים שנגררים בעל כורחם כמו מזחלת רעועה בשלג. גבר אחד, שתי נשים – אחת שנואה והשנייה בלתי מושגת, ואשלייה של אושר חמקמק. יש בסיפור הטרגי הזה כמה אלגוריות ורמיזה לרקע אישי (נישואים אומללים של הסופרת עצמה), כפי שמוסבר באחרית דבר ע"י טל ניצן הכישרונית והנהדרת כתמיד, יש גם הקצנה של האישה ה"רעה" ונטייה טבעית של אדם לא לקחת אחריות על כישלונותיו וחולשותיו. אדית וורטון יודעת לכתוב ונוצר גם רושם שהיא מבינה דבר או שניים בנפש האדם.
5. אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן
4*. "אני מניחה שביקשתי לחלוק כבוד ללוסיל, להעניק לה ארון קבורה מנייר...וגורל של דמות ספרותית. אבל אני גם יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה, כאילו היה רגע מסוים שבו גרעין האישיות שלה התבקע באופן מוחלט וחסר תקנה, וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת." // דלפין דה ויגאן כותבת על אמה לוסיל, על המכלול המורכב והסבוך של חייה מילדותה עד התאבדותה, היא מנסה להנציח, להבין, לעשות חשבון נפש ולהגיש גם חשבון בגין ילדותה שלא כל-כך התאפשרה לה בעקבות התקפי השיגעון האשפוזים של אמה. דלפין דה ויגאן כותבת ומתייסרת, המצב הנפשי שלה בזמן הכתיבה מאוד שביר, הכתיבה בפירוש עולה לה בבריאות. היו אנשים שפחות אהבו את הספר בגלל השילוב של לבטי הסופרת בתוך הרצף של הסיפור אבל אני חושבת שזה בדיוק מה שנותן לספר ערך מוסף – הבלבול, הייסורים, ההתלבטות האם לזנוח את הפרויקט הזה, השאלות האם יש לה זכות לחשוף פרטים מבישים ורגעים הכי קשים, איך יקבלו זאת קרובי משפחתה של האם. הסיפור מרתק ולא קל. דה ויגאן אכן הפכה את אמה לדמות ספרותית אבל בניגוד לדמויות ספרותיות שהסופר בורא מתוך דמיונו העשיר, היא קיבלה כאן חבילה כבדה מנשוא שלא יכלה להתעלם ממנה וגם התקשתה לסחוב, וזאת המציאות שלה. יש שאמרו כי יכלה להנציח את אמה בדרך מכובדת יותר. אני חושבת שזאת הייתה הדרך היחידה שלה לחלוק לאמה כבוד אחרון, ועם כל הכעס והצער על מה שהחמיצה בתור הבת של לוסיל, היא מבינה. חומלת. אוהבת. סולחת ומבקשת סליחה. ומכבדת את החלטתה של אמה "למות בעודי חיה" ולהעריך אותה על כל השנים הארוכות שהיא סבלה ונאבקה בחור השחור שאיים לבלוע אותה.
6. אנשי הקש - עולם אנשי הקש #1 / מייקל מרשל סמית
2*. מייקל מרשל יורה לכל הכיוונים: ברובים, באקדחים לסוגיהם, בפצצות בשלט רחוק, באש ותמרות עשן. במקביל הוא יורה מילים על גבי מילים שנערמות כמו עצמות ולצידן של עצמות אמיתיות, והוא יורה אותן בצרורות מהכתף ומפזר כאילו היו קונפטי באיזו מסיבה מטופשת או שטרי כסף בתעלול קסמים, ונדמה שהעיקרון המנחה אותו הינו להציף אותך בכמות בלתי מתעכלת של מילים וביטויים וסיסמאות בתקווה שתיקח משהו מכל הבליל הזה ותהפוך אותו לדרך חיים. לאמונה. שתשתכנע שהעולם דפוק מיסודו ואתה חייב לעשות עם זה משהו. הרעים שבתוכנו רק ילכו ויתרבו אם לא נשלב ידיים ונצא להילחם על הבית. הקונספירציה הגדולה כבר מתקרבת והיא ממש מעבר לפינה. אם חשבתם שזה לא יקרה לכם – תחשבו שוב. ואפשר גם לצטט ישירות משלל חרוזי פנדורה כמו למשל: "אנחנו חולמים כדי לשמור על שפיותנו, אבל גם כדי לשמור על חיינו." / "לעתים מצמיח הבלוט הקטן ביותר את העצים האפלים ביותר" / "העניין הוא לא לנצח אלא להאמין שיש בכלל משהו שאפשר לזכות בו".
אם אחרי כל הררי המילים האלה מישהו לא השתכנע הוא מוזמן להמשיך ישירות לספר השני בטרילוגיה, ויש גם שלישי. המלצה למי שישרוד את כל השלושה: להוציא ספר קלישאות שמתחזות לאמירות חברתיות ופילוסופיות. הספר יהפוך לרב-מכר כי לא חסרים אנשים ששותים את הבבל"ת הזה כאילו היה דברי אלוהים חיים.
מזמן לא קראתי בולשיט בריכוז כזה גבוה. נראה שאנשי הקש שברו את גב הגמל שלי בכל הקשור לספרי מתח. בטח מהסוג הזה שמתיימר לשנות את העולם על-ידי קש וגבבה.
7. ארמדילים - תמונות מקרב תת-קרקעי / רודולפו פוגוויל
3*. ארמדיל הוא חיה קטנה בעלת שריון, ובספר השם משמש ככינוי לחיילים ארגנטינים המסתתרים מתחת לאדמה בזמן המלחמה נגד האנגלים על השליטה באיי פוקלנד בשנת 1982. המלחמה היא עובדה קיימת, לעומת הסיפור שהוא בדיוני אבל בהחלט מתקבל על הדעת – מעין ניסוי חברתי-מלחמתי שתוצאותיו ברורות: בזמנים של הישרדות, גבולות המוסר מטשטשים ומותר גם להוביל את האויב למחסני הנשק של הצבא שלך תמורת סיגריות ושמיכות חמות. נכון שכתוצאה מההפגזה ימותו גם חיילים ארגנטינים, ואולי יהיו ביניהם גם אנשים שאתה מכיר, אבל לא חייבים להגיע לרזולוציות האלה כי בזמנים של הישרדות יכולת ההכחשה משתכללת עד מאד.
//"מזל שנגמר השלשול. הכדורים השחורים ריפאו את כולם מהשלשול. חילקו אותם במשורה, ועכשיו נשאר עודף ולא היה אף אחד עם שלשול. אבל את האחרונים שחטפו שלשול והיו חלשים, נאלצו להשאיר אותם למות בקור כי אי אפשר היה לעמוד בגועל ובריח, כשכבר כל הארמדילים האחרים למדו לא לשתות מים מהשלוליות ולהכין מים טובים מהשלג."//
8. אשתי רוקדת ואני חולם / קובי בן-שמחון
4*. סיפור מיוחד שכתוב בצורה של שברי זיכרונות וקפיצות בזמנים, וזה בפני עצמו מאתגר בקטע טוב. קובי בן-שמחון מצליח לייצר אווירה של געגוע ואהבה גדולה למקומות ולאנשים שכבר אינם, למרות שחלקם עדיין ישנם, בצורתם הבלויה. יש משהו מאוד אותנטי בניסיון שלו להראות מאיפה הכול התחיל ואיך ילדים מושפעים מהוריהם, לטוב ולרע, וזאת מבלי להיראות פתטי או מתאמץ. הוא פשוט מספר סיפור, ותוך כדי שוזר מחשבות סמויות שמתרוצצות בין השורות – וזה גם מאתגר בקטע טוב. הגיבור שלו מתגעגע לילדות, לאמו המתה, לחברו הטוב והמשוגע, לאהבה הראשונה שמנסה למצוא את אושרה בארץ רחוקה, לפשטות של החיים על כל מורכבותם. הוא מדבר בהשלמה, ואולי בפעם הראשונה בחייו לומד להכיר את עצמו דרך האנשים הכל-כך לא מושלמים האלה שהוא מתאר באהבה ובחיבה, מדפדף בתמונות ישנות ובזיכרונות, סוגר את כל הקצוות ועושה סדר מבלי להתחשבן או לכעוס. והוא יודע שלא יימצא את מה שהוא מחפש ולא יחזיר את מה שהלך לאיבוד אבל אין מרמור. הוא רק סוגר את האלבום ומחליט להפסיק לצלם.
9. באבא יאגה / אסתר ויז'בצקי זיו
4*. סיפורי ילדות אוטוביוגרפיים הכתובים בסגנון פיוטי ומכשף ומציגים תמונה אמינה של יהודים בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה – דרך עיניה החדות של ילדה שכאילו מקרינות שקופיות של הימים ההם על גבי לוח הזיכרון של אישה בוגרת הנזכרת באותה ילדה ומלטפת את ראשה בחיבה ובהבנה מלאה. // "החורבות לא איימו עלי במלחמה, ופלא הוא בעיניי, כי כמעט הכל בילדותי איים במלחמה. במלחמת עולם שלישית, שתהיה גרועה מהשניה, ברעב, בגיטאות, בפצצת אטום, בגלות בסיביר, ומה לא. הייתי מתכנסת לי לבד על שרפרף קטן מתחת לחלון ורועדת. ילדה פחדנית."//
10. בארץ הנעורים / ליסה קארי
4*. לפי הכריכה הקדמית: "אגדה לא שגרתית על אהבה וגאולה". הכריכה הקדמית צודקת, לשם שינוי – אכן אגדה. בהחלט לא שגרתית. ויש בה גם אהבה וגאולה אבל הדרך לשם רצופה סבל, רעב, רוע לב, אכזריות ואכזבה. וכמו שנהוג באגדות, הסוף טוב – יש השלמה וסגירת מעגל. וכמו שנהוג באגדות, יש רעים וטובים, בתוספת מורכבות מסוימת ועיגול פינות לצורך יצירת עומק. הייתי יכולה לקחת את העלילה לכיוונים ביקורתיים אבל נסחפתי על כנפי הסיפור, בלי ציניות. אולי בשביל זה נועדו אגדות – לתת לנו הזדמנות ליהנות ולהרגיש בלי שיפוטיות, כמו שהיינו ילדים. קסום.
11. בטון / תומס ברנהרד
4*. סופר מתוסכל, חולני ודיכאוני אוסף במשך עשור שלם חומרים לכתיבת ביוגרפיה על מנדלסון ברטולדי, ומתאר לפרטי פרטים את הלבטים שלו כולל רשימת תירוצים מרשימה ביותר ומנומקת לעילא, כולל דבר והיפוכו לכל צד אפשרי, ושום נושא לא נשאר "לא מטופל" – משפחה, חברים, שכנים, פוליטיקה, יחסים בינאישיים, בריאות וכל היתר, וכל המיקס הזה איכשהו מתחבר יחד למונולוג פנימי קוהרנטי ומרתק, רהוט ומתוק-מריר, עד לסוף המכריע כאשר המציאות מציגה את טיעוניה - המשכנעים לא פחות...
//" האחד מתרברב ללא הרף שהוא אמן, האחר, שהוא איש-מדע, השלישי, שהוא סוחר מצליח, ולי נעשה רע ברגע שאני רואה אותם, עוד הרבה לפני שהם פותחים את הפה, שמתוכו בוקעים רק דברי תיפלות, תמיד משהו שקראו, לא דבר משלהם."//
//" השאלה היא בעצם רק איך נעבור את החורף בכמה שפחות יסורים. ואת האביב המחריד פי כמה. ואת הקייץ תמיד שנאנו. והסתיו בא וגוזל מאיתנו שוב את הכל."//
12. בין תשע לתשע / ליאו פרוץ
4*. סיפור מסתורי והיסטרי על סטודנט עני ונוירוטי שמנסה להשיג כסף לטיול עם אהובתו, ותוך כדי המרוץ נגד הזמן מסתבך ומתחפר בתוך שקרים ואירועים הזויים. בדיוק בזמן שהקורא משתכנע שמדובר ברומן טרגי-קומי, סוג של קומדיית טעויות ברקע של וינה בתקופת הקיסר, מתגלה האמת הפנטסטית של הסיפור, ואז לא נותר אלא להתפלא היכן עובר הגבול בין מציאות לדמיון ומה זה בכלל מציאות?
13. ביקור הגברת הזקנה / פרידריך דירנמאט
2*. בעקבות "התקלה" החינני והממוקד, קיבלתי חשק לעוד מנה של דירנמאט, ו"ביקור הגברת הזקנה" התנוסס כמחזה המפורסם ביותר שלו אז נפלתי בפח. הגברת הזקנה משנת 1956 בפירוש לא הזדקנה יפה – זה טרחני ומטופש, עבש וחסר חן. אין כאן שום בשורה וממש לא ברור על מה ולמה מלמדים את המחזה בבתי הספר, אולי רק כדי להמאיס ולהשניא עוד יותר את קריאת הספרים על הנוער האומלל.
14. בית האושר - פואנטה # / ניבה רטנר
3*. לא בכל בית האושר יש אושר, לפחות לא בבתים שניבה רטנר מתארת. השאלה היא מה זה בכלל האושר החמקמק הזה שבשבילו אמא בורחת לחו"ל מיד אחרי הלידה כדי לשטוף כלים בניו-יורק ולהרגיש חופשיה, או אמא אחרת בולשת אחרי הבת הקטנה שלה דרך הגדר של גן ילדים כדי לוודא שאולי הילדה תצא ממעגל הבדידות שעבר לה בירושה ותהיה יותר מאושרת מאימה (או לפחות פחות אומללה), או סטודנט שמנסה להיאחז בקונצנזוס ולסיים את הלימודים שהוא לא מצליח בהם; או זוגות שהתחתנו עם חלומות ונשארו עם המשכנתא וניכור גדול. כל סיפור גורם לצביטה, חלקם צובטים יותר. אבל אין בסיפורים האלה, באף אחד מהם, משהו שיכולתי לקחת איתי ולערסל בתוכי כמו בספרים הטובים האלה שזכורים לטובה הרבה אחרי שנקראו, גם אם מדובר בסיפורים קצרים – את סביון ליברכט קשה לשכוח, את ניבה רטנר אני כמעט ולא זוכרת יומיים אחרי שסיימתי...
15. בית הגן / תומס הורלימן
4*. הוא – קולונל בדימוס. היא – אישתו. שניהם יחד מתמודדים עם מות הבן, כל אחד בדרכו. הביקורים היומיומיים בבית הקברות הופכים לפולחן שסביבו החיים שלהם מתיישבים כמו אנשי עמל עייפים סביב מדורה מחממת. היא מקרצפת את השיש ואת האותיות שעל המצבה, הוא מתכנן מבצע צבאי סודי סביב האכלת חתול. בסוף היא מגלה. נפגעת. שוקלת להרעיל את החיה ש"גנבה" את תשומת לבו של בעלה ונגסה בקדושת האבל. בין לבין, יש זיכרונות מימים יפים יותר. ואז חוזרים חזרה לפריים נוסף של גסיסה הדרגתית והתפוררות המשפחה, במקביל להזנחה המתפשטת סביב הבית והגן שהופך לעזובה, בדומה לבעליו. לכאורה סיפור שאין בו ייחודיות אבל הכתיבה המאופקת והמנטליות הצבאית שנלחמת עד כדי גיחוך בבדידות גדולה, מביאות ערך מוסף – עד הסוף העצוב והבלתי נמנע.
16. בלב כבד - מתח-אימה / צ'לסי קיין
2*. שוב בלש מיוסר וגרוש. הפעם הוא לא שיכור אלא מסומם קשות מכמויות מסחריות של תרופות, וזה הרבה יותר גרוע. אומנם יש לו תירוץ – הוא מתאושש מהתעללות זוועתית של רוצחת סדרתית פסיכופתית אבל העובדה נשארת בעינה – התבכיינות וסיפורי סחור-סחור של מסביב בלי מתח או עניין בשילוב דמיון חסר בושה ל"שתיקת הכבשים". אז נכון שקשה עד בלתי אפשרי למצוא ספרי מתח טובים באמת אבל כאן לא נשאר במה להיאחז - רק להתפשר: על בלש משוכפל מאינספור ספרי מתח אחרים, על דמויות רקע שטוחות, על ניסיון כושל של הסופרת להכניס בספר אווירה פסיכולוגית ופערי מעמדות שחוקים, וכמובן – שיא השיאים: העתקה לא אלגנטית של קאלט ידוע. והתוצאה? נטישה אחרי 46 אחוזי קריאה (ככה זה בדיגיטלי, נפלאות הטכנולוגיה).
17. בת הלוויה - BiblioMysteries # / איאן רנקין
18. ג'ים הילד - ספריה לעם #772 / טוני ארלי
3*. טוני ארלי יודע לכתוב. הוא יודע לתאר זמן ומקום רחוקים בעבר שהוא לא נכח בו, והוא עושה את זה כמעט כאילו חי שם בעצמו. אבל כמעט. הוא חושף את סיפורו של ג'ים, במהלך שנה אחת בחייו (מגיל 10 עד גיל 11), בעיירה שכוחת אל בצפון קרוליינה בתקופת השפל הגדול בארה"ב, ומתאר אהבה של משפחה אחת, הכול במחוות קטנות עד קטנטנות, ברגעים עדינים של תשומת לב ודאגה שלא אופייניים לתקופה ולהלך הרוח. הוא כמעט גורם לך לרצות להיות יתומה וענייה אבל כמעט. יש בספר הזה הרבה תיאורי טבע שגם הם עושים את המיטב אבל לא עושים מספיק. יש גם הרבה אמירות מהורהרות או מרומזות כאלה שמטרתן לגרום לך להשלים את החסר ולהתפעל מעומק התמונה שהתקבלה. כל אלה ועוד באמת משתדלים עד מאוד, וזה ראוי לציון אבל בסיכומו של דבר – הסיפור כולו לא מצליח לגעת והוא נשאר ב"כמעט" הזה עד סופו.
19. ג'ין - בור אדום בין מרצפות מפורדות / אלן רוב גרייה
3*. ערבוביה כתובה היטב של סיפורי בלש, מדע בדיוני, פנטזיה, סרט אפל ומדריך לשוני לזמנים בצרפתית (שממנו לא זכיתי להתרשם כי בעברית הזמנים האלה לא קיימים). בתור ערבוביה של סגנונות יש כאן משהו מרענן, בפרט הקטעים של עתיד שכבר קרה עם העבר שעדיין לא קרה אבל בסיכומו של עניין, אין מספיק עניין. החידה אמנם יכולה להתפרש לכמה כיוונים וניתן להרהר מספר דקות על האפשרויות השונות אבל הסיפור עצמו מרגיש בעיקר גימיקי ופחות עמוק ממה שהוא אולי מתיימר להיות, סוג של שעשוע ספרותי לא מזיק אבל גם לא אומר משהו משמעותי, גם אם סביר להניח שאזכור את התעתוע.
20. גבר מזדקן - ספריה לעם #137 / אִיטַלוֹ סבֶבוֹ
2*. "הוייתו של איש קטן ורפה-רוח שחייו נקלעים בין סערת יצרים ואהבה נואשת לבין פכחון אכזרי". איך אומרים שרמוטה באיטלקית? בטח אידיוט נשמע דומה. אידיוטו? אז זה הסיפור בתמציתו: על שרמוטה ואידיוט ומה שביניהם. פרשתי אי שם במחצית כאשר הבנתי סופית שאין למה לצפות – מה שהיה הוא מה שיהיה, ויותר גרוע. בכלאופן, אני מניחה שסבבו ראוי לתואר "אחד מגדולי הספרות האיטלקית החדשה", זאת בטח רק אני. וגם זה סבבה לגמרי.
21. גוף זר - הסדרה הלבנה # / ליה נירגד
4*. האם יש לנו זכות לגלות את הסודות של הורינו? היא נכנסת להריון, לגוף שלה יש חיים משלו, ועם הבטן התופחת יש לה יותר תעוזה וביטחון לגלות את האמת על החיים המוזרים של זוג הורים, שלא עובדים כבר שנים רבות, בעיקר עסוקים בלשתוק ולאורך השנים משדרים לשלושת ילדיהם שאין להם כוח (וגם לא מי יודע מה חשק), להיות הורים. מה הסיפור שלהם? מה הקטע עם האמא התימהונית שמסרבת להזדקן ומכונסת בתוך עולמה כבתוך קונכיה? ליה נירגד - כותבת מוכשרת (שלא הכרתי), וגם כשהיא מציבה שני עולמות כל-כך שונים זה מזה, היא מתארת כל אחד מהם בפירוט ומנסה לא לשפוט – רק להראות, וכל אחד יזהה כאן דפוס שמזכיר לו את סביבתו הקרובה או מי מבני משפחתו ו/או סיטואציות מסוימות המוכרות לו מחייו שלו. התעלומה המעין בלשית היא רק סיפור כיסוי לצורך להיות אהוב גם בגיל 30, לרצון די טבעי להיות מיוחד אבל לא חריג, להשתייך מבלי ללכת לאיבוד, להיות מובן אבל לא מתויג.
22. גוף ראשון שני / סילביה מולוי
4*. רגעים קצרים וקרעי זיכרונות מהביקורים אצל מל', אישה אהובה שנמצאת בסופו של תהליך התפוררות הזיכרון. עושה רושם שהסיפור הוא אוטוביוגרפי, האישה יכולה להיות אחותה הגדולה, בת זוגתה או חברה, ולמעשה – כל אחת שדרכיה הצטלבו עם הסופרת כאילו לרמז שאף אחד לא חסין מהעונש הנוראי הזה של איבוד עצמי והיתקעות חסרת תוחלת בתוך קליפת גוף שאפילו את איבריו את לא מזהה.
//"אני לא יכולה להתרגל לא לומר "את זוכרת", כיוון שאני מנסה להחזיק באותם חלקים של עבר משותף, בקשרים החשאיים שמאחדים אותנו. וגם משום שכדי לקיים שיחה – כדי לקיים קשר – צריך להיזכר יחד או לפחות להעמיד פנים, גם כשהיא – כלומר, הזיכרון שלה – משאיר את הזיכרון שלי לבדו."// "אני צריכה לכתוב את הטקסטים האלה כל עוד היא בחיים, כל עוד אין מוות או סגירה, כדי לנסות להבין את פשר הלהיות / לא להיות הזה של אדם שמתפרק לנגד עיני. אני צריכה לעשות את זה כך כדי להמשיך הלאה, כדי להתמיד בקשר שנמשך למרות ההרס, ומתקיים גם כשבקושי נותרו עוד מילים."
23. גץ ומאייר / דוד אלבחרי
4*. 700 אלף איש נרצחו במשאיות ההמתה בגז עד שהנולד רעיון יעיל יותר – הפתרון הסופי, והמשאיות הושבתו מחוסר תועלת. דוד אלבחרי מנסה לדמיין את פניהם של שני נהגים נאצים: שני פרצופים נעלמים – גץ ומאייר - שאחראיים למותם של בני משפחתו ועוד עשרות אלפי יהודים שהוכנסו למשאיות בתחבולה של העברה למקום טוב יותר, והושלכו לבורות בצד הדרך קילומטרים ספורים מהמחנה. דוד אלבחרי מחשב ומשרטט את המוות הזה לפרטי פרטיו, ותוך כדי הוא מהרהר ומתייסר על אובדן משפחתו, על עץ החיים שהפך ל"קלח תירס שרק גרעינים ספורים תלויים עליו" – "...כשנמות כולנו, כשהגרגרים שלנו יצנחו אל קדרת הזמן, לא יישאר זכר ממשפחת הוריי...דבר לא היה משנה את העובדה שאני משול לתפוח כמוש בקצה זמורה יבשה על עץ חרב. אין מרפא למוות."
24. גשר סן לואיס ריי (הוצאה מחודשת) - פרשה טרגית / תורנטון ויילדר
3*. הספר התפרסם בשנת 1927 וזכה להצלחה מסחררת. ויילדר היה בן 30 בלבד, ומאז הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר. התקציר מכנה את הספר "יצירת מופת קטנה", וגם אחרית הדבר מהללת ומשבחת, ואני תוהה (ולא בפעם הראשונה) על חלוקה לא הוגנת ולא הגיונית של שבחים בעולם הזה כאשר סופרים שאין בכתיבתם שום ייחוד, קוטפים תהילה כבר בגיל צעיר ואלה שכתבו יצירות מרהיבות - סיימו את חייהם באלמוניות אומללה. וכמו שקורה לרוב עם ספרים פושרים כאלה, הרעיון מעניין (גם אם הוא מושאל בבסיסו ממחזה של פרוספר מרימה): גשר סן לואיס ריי, "המצויין בגשרי פרו", קרס והמית תחתיו חמישה בני אדם. על כל אחד מהם יש פרק המספר על קורותיו וקיימים גם קשרים והיכרויות בין חלק מהאנשים בקהילת לימה שהם השתייכו אליה. המחצית הראשונה של העלילה מעניינת למדי, סיפור אהבה אובססיבית וחד-צדדית של אם לבתה או סיפור על הקשר המיוחד בין שני תאומים זהים ועל פעילות צדקה של אם המנזר שלא משאירה לה מקום לאהבה אמתית, וכל אלה על רקע השאלה המרחפת מעל שברי הגשר: האם זאת סתם תאונה שבחרה את קורבנותיה באקראי או שיש כאן יד מכוונת והשגחה עליונה. כאן מגיעה דמותו הנלעגת של האח חוניפר שנוטל על עצמו משימה להוכיח בצורה "מדעית" שאסונות מן הסוג הזה נופלים על ראשם של רשעים שנענשים על חטאיהם, ומנסה "לסדר" את המציאות לצרכיו, ללא הצלחה יתרה. במחצית השנייה התנופה של הסיפור דועכת והתפלספות תופסת נפח עודף ומיותר, וכך הטעם הטוב נמוג לו ומתמסמס. יצירת מופת קטנה זה לא.
25. האדם שמחוץ למשוואה - וסיפורים אחרים / פיליפ ק' דיק
5*. מה לי ולסיפורי מדע בדיוני? ככה זה כשיש אפליקציה חינמית ולוחצים על כפתור. לא תמיד זה טוב, במקרה הזה – לא פחות ממעולה. הסיפורים מרתקים, המדע הבדיוני וההמצאות העתידניות לא מכבידים ומוגשים בצורה ידידותית, יש קריצות מעניינות לכיוונים של השגחה עליונה ויד מכוונת, והחוט המקשר הברור בין כל הסיפורים הוא ניצחון התבונה אל מול הצורך להיות חכם, צודק ו"מתקדם" יותר, קול ההיגיון השקט שבסוף מתגבר על שאון הקולות הלוחמניים - גם אם קול ההיגיון הזה מושמע בדיעבד על-ידי הסופר בלבד כי הסיפור כבר נחרב תחת מלחמות אגו, תמיד יש תקווה שבסיבוב הבא זה יצליח יותר. מומלץ במיוחד כסיפורים לפני שינה לפוליטיקאים.
26. האי / ראיה סייקינן
3*. האי הוא מקלט למחשבות בעקבות אהבות שלא צלחו, גברים שלא רצו להישאר והחלטות שצריך לקבל להמשך הדרך. האישה ששוכרת בקתה רעועה באי שמנותק מהעולם ונתון לחסדי מזג האוויר, לא מודעת לאנשים שצופים בה, לא מכירה את סיפורם ואין לה מושג כיצד היא משפיעה על חייהם ועל מעשיהם. ראיה סייקינן כותבת סיפור שקט ומהורהר, היא מפתלת ומתפתלת ולא ממש ברור מה היא רוצה להגיד. בעיקר יש תחושה של מים רדודים של בריכה עירונית שמתחזים למים גועשים ועמוקים של האוקיינוס. ויש גם פינים שעושים רושם של מים שקטים שחודרים עמוק, בקושי מדברים (וגם כשמדברים, הדיאלוגים שלהם מגומגמים ונתקעים באמצע המשפט כאילו נגמרו להם האותיות), ובגדול בעלי פוטנציאל גבוה מהממוצע להיות רוצחים, עם כל השקט המגומגם שהם מסתובבים איתו בחיים.
27. האינקויזיטורים - ספריה לעם #45 / יז'י אנדז'ייבסקי
3*. יותר מאשר יצירה ספרותית, זהו מסמך היסטורי שמדגים היטב את ימיה החשוכים של האינקויזיציה בספרד, תוך כדי שהוא משליך גם על תקופות אחרות, מאוחרות יותר, בהן אדם אחד בכוחו להחליט על גורלם וחייהם של אלפים במחי יד ובתחבולה, והכול תוך כדי צידוק העוול במיני הצדקות והתפלספויות פילוסופיות כדי לכופף את האמת לצד הנכון. // "הכרח שליטתנו, בני, תלוי קודם-כל בכך, שהפחד, בהוציאו מהכלל קומץ צייתנים הנשמעים מרצונם הטוב, ייהפך לתופעה כללית וימלא את כל שטחי החיים. את סדקיהם החבויים ביותר, עד שאיש לא יוכל לתאר לעצמו את ההויה ללא פחד. אל תתן האשה אמון בבעלה, יתיראו-נא ההורים מילדיהם יוצאי חלציהם, החתן – מפני כלתו חמדת-לבו, המפקדים – מפני הנתונים למרותם, וכולם – מפני הצדק הכל-יודע והמצוי בכל של האינקויזיציה הקדושה. בדין הוא שיהיו לנו חוקים רבים ופחד רב. הירדת לסוף דעתי, בני?"//
28. האיש שקנה ימי הולדת / אדולפו גרסיה אורטגה
4*. זוהי אנדרטת זיכרון לכל הילדים שהושמדו במחנות הריכוז וקולם לא נשמע לעולם, בדמותו של ילד בשם הורבינק וכל הזוועות שהוא הספיק לחוות בשלוש שנות חייו. ספר קשה מאוד אבל חשוב.
//"לדחוף, לעורר אימה, להכות, לשסף, לירוק, לפתוח, לשרוט, להעליב, לקרוע, לדרוך כלי נשק, לירות, להוציא להורג, לנעוץ, להשליך, לפרק איברים, לתלות, למחוץ, לשחוט, להזריק, לנסר בעצם הגולגולת, להשחית, לקטוע איברים, לכתוש, לצלות, לבקע, לתקוע פגיון, לחשמל, לאנוס, להדביק במחלות, לְעַנות, לרמות, לקדוח, לערוף, לחתוך, לשפד, לקבור, לחנוק, לחבוט ולשבור את העצמות – כל אלו הן פעולות שהנאצים החילו על ילדים."//
29. האיש ששתל עצים (1998) - הוצאת קיקרו כולל איורים במגזרות נייר של נעמי שפירא / ז'אן ג'יונו (ז'יונו)
3*. הסיפור נכתב בשנת 1954, ולא יהיה מוגזם להניח שהיה מהפכני בתקופתו - הספר האקולוגי הראשון. בשנת 2019 אין לסיפור כזה שום ייחוד, למרות שמעשים טובים וכוחו של יחיד הם נושאים אקטואליים לכל תקופה. הכתיבה של ג'יונו די יבשה, ולמרות הסופרלטיבים הרבים באחרית דבר, לא התרשמתי מיכולותיו הספרותיות אז כאן דרכינו נפרדות.
30. האם רצחתי את גדי אלמליח? / רון דניאל
3*. השורה התחתונה של הסיפור (תרתי משמע): "...נדמה כי הבנתי את המסר: ככה הם החיים. הם לא מותחן של הרלן קובן." גדי אלמליח הוא אחד מהחבורה. הוא נעלם ורוב עקבותיו לא נמצאו, וחלקם נמצאו בסיני, בהקשר לרצח של שני אנשים שלכאורה לא קשורים אליו. החברים המומים, מחפשים, שואלים ומתחקרים. ספר מתח? ממש לא. הפואנטה היא טריוויאלית: גם כשנדמה לך שאתה מכיר מישהו, אתה לא באמת מכיר אותו. אז כן, גדי אלמליח הוא לא הבחור השקט והנחבא אל הכלים שחבריו מכירים מילדות. או שהוא גם כזה אבל לא רק. הצדדים האפלים של גדי אלמליח לא הוארו עד סופם, ורון דניאל הסופר מזמין אותנו להשלים את החסר ואולי להשליך חלק מהסיפור על חיינו ועל מכרינו, אבל רק אם יתחשק לנו. לי לא התחשק.
31. הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים / אנטון צ'כוב
32. ההבטחה והתקלה / פרידריך דירנמאט
4*. על בלשים ושופטים - עושי צדק ושומרי חוק - שלוקים באובססיה בלתי נשלטת לצדק ולמציאת האמת, ובדרך גורמים יותר נזק מתועלת, ואם היינו מדקדקים בעשיית צדק בכל מחיר (בדומה להם) היינו מרשיעים אותם בגרימת מוות ברשלנות.
33. ההוכחה - התאומים #2 / אגוטה קריסטוף
2*. כתיבה רובוטית, פשטנית ונטולת רגש בספר הראשון מוצדקת ואולי אפילו מתבקשת כאשר הסיפור מסופר בגוף ראשון רבים על-ידי תאומים בני 10. היא תואמת לגיל שלהם, להתנהגות שלהם ולרוח התקופה הדורשת הישרדות וערמומיות. כתיבה כזאת בספר ההמשך כאשר הסיפור מסופר על ידי מספרת כל-יודעת והעלילה כבר שונה בתכלית היא צורמת ותקועה באוזן כמו מסמר חלוד. אין לזה שום הצדקה, זה נראה רע, זה נקרא רע ובעיקר אין שום ערך מוסף לסיפור על הסבל והניכור הגדול במדינה טוטליטרית כשהוא מסופר בצורה כל כך עילגת וחוזר על עצמו שוב ושוב. ננטש בעמוד 60.
34. ההפלה - רומנסה היסטורית 1966 / ריצ'רד בראוטיגן
3*. בוקובסקי בגלגולו הרומנטי. חנון היפי בן 30 פלוס מנהל ספרייה הזויה לספרים הזויים שכותבים אותם אנשים הזויים (כאלה שגרים במלון ומגדלים פרחים לאור נרות וכותבים על כך ספר. למשל), ולצידו בחורה בשם וידה שההתמחות העיקרית שלה היא לעורר "בלבול אירוטי רוגש כמרקחת טילים" אצל כל גבר שרואה אותה. עד כאן נשמע מדליק ומקורי אבל הצמד המוזר הזה יוצא פתאום לסן דייגו כדי להגיע לדוקטור גארסיה שמבצע הפלות פרטיות בלתי חוקיות, 'בלי כאבים ונקי, הכל נקי, בלי כאבים' תמורת 200 דולר במבצע לחברים נבחרים. יתכן מאוד ואפשרי בהחלט שלבראוטיגן היה מאוד חשוב וקריטי להנציח הוויי של שנות ה- 60 בקרב צעירים בוהמיים בטלנים בקליפורניה והוא החליט להקריב את העלילה לצורך מטרה נעלה שכזאת, והתוצאה מפוהקת ומבולבלת, בפרט אחרי "כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר", ובזה הוא איבד אותי כקוראת (רק שלמזלו, לא תרגמו ספרים אחרים שלו פרט לשניים האלה).
35. הווידוי של לוסיו / מריו דה סא-קרנירו
2*. שיטפון של להג. צונאמי של פטפטת. נהרות של פאתוס. הסופר התאבד בגיל 26, ואולי זאת הסיבה שמכנים אותו "מחשובי היוצרים בפורטוגל" כי מותו של סופר בדמי ימיו מעורר הערכת יתר אצל הבריות.
36. הונאה / קלייר פרנסיס
2*. 384 עמודים בפונט קטן ודחוס, כלום לא קורה ב- 250 העמודים הראשונים אבל פרנסיס בונה דמויות! כמו שמקובל לקרוא לזה, בעיקר את דמותה של אלן, אישתו של הארי ריצ'מונד, שמת בנסיבות מסתוריות זמן קצר אחרי שהפליג ביאכטה במזג אויר סוער ליעד לא ידוע, ועל כך סיפור המסגרת. הכריכה האחורית מגלה שהסופרת מתמחה בהפלגות על פני האוקיינוסים ואין ספק שהיא מביאה את הידע הימי שלה לידי ביטוי מבלי להרהר בכך שזה עלול לשעמם מישהו שהפלגות על פני האוקיינוסים לא נמנות ברשימת התחביבים שלו. העלילה (הזוחלת עד כאב) עטופה בניחוח פסיכולוגי כבד ומעוררת שאלה קלאסית שחוקה – "מה היית מוכן לעשות למען האנשים היקרים לך מכול?", והתשובה גם היא מתבקשת, מוכנה מראש וצצה הרבה יותר מדי מוקדם מהרצוי עבור ספר מתח אבל היי, פרנסיס "המצטיינת תמיד בתיאורי דמויות ומקומות", לא כתבה סתם ספר מתח אלא דרמה פסיכולוגית בעלת עומק ורגישות. האומנם?
37. היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז
3*. אם לסכם, התחושה הכללית היא סבכת - כאילו שהספר טרם החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: רומן המבוסס על קורותיו של מנגלה או אוסף אקלקטי של קטעי ויקיפדיה/יומנים/מכתבים/ציטוטים ויתר ה'מקורות וביבליוגרפיה' שמחוברים יחדיו בקטעי פרוזה קצרה ולקונית, לשימון הבליעה ומעבר יותר חלק בגרון. מצד שני, הסופר עשה עבודת הכנה רצינית והתוצר יכול לשמש בתור טיוטה למישהו אחר, מוכשר יותר בכתיבת רומנים, שיצליח להוציא מתוך החומר הבוסרי הזה ספר קוהרנטי ומעניין.
38. הכרונוליתים / רוברט צ'רלס וילסון
3*. האיום של סוף העולם לא חייב להיות מוחשי או מוצדק. הוא יכול להיווצר מתוך ציפייה, וחקר הציפייה האנושית יכול להפוך למדע שלם, כמו שקרה בספר הזה – שגם הוא, בתורו, יוצר ציפייה למשהו משמעותי שחייב לקרות בשלב כלשהו, משהו שיהיה שווה את הקריאה של מעל 300 עמודים ואת כל המידע הטכני/מדעי שנשפך בו כמו נהר. אבל הציפייה לא התממשה. הדור שחווה את הופעת הפסלים המסתוריים שצומחים או נוחתים משום מקום, תוך הרס אדיר והרג של המוני אנשים, הדור הזה הלך והזדקן (או נלחם ונהרג). הדור הצעיר התאושש והשתחרר מכבלי האמונה החדשה במשיח המוזר שהצמיחה כתות ואלימות בטלנית. הקרבות שהובטחו על-ידי הפסלים, קוימו על-ידי האנשים שהתחלקו לבעד ונגד, כמו תמיד. וכמו תמיד (או כמעט תמיד), גם כאן חוויתי סינדרום הספר השני, אחרי "סחרור" שהיה הרבה יותר מוצלח.
39. המלך הקטן דצמבר / אקסל האקה
2*. מיש-מש הנסיך הקטן/עליסה בארץ הפלאות בניחוח ניו אייג'. פילוסופיה בגרוש.
40. הסוד שבעיניים / אדוארדו סאצ'רי
4*. אישה נרצחת באכזריות זמן קצר אחרי החתונה, החקירה לא מתקדמת והתיק כמעט נסגר אבל הנחישות מנצחת – הרוצח נחשף אבל חומק ברגע האחרון. המספר הוא מזכיר משפטי בדימוס שכותב סיפור בתוך סיפור אבל למעשה מנסה לנקות את השולחן ולהוציא החוצה את הסוד שהוא סוחב בקשר לרצח, לרוצח, לאלמן ולאישה שאהב כל חייו – וכל זה על רקע השחיתות והבריונות השלטונית בארגנטינה של שנות ה- 60 וה- 70.
41. הסוף הראשון והסוף השני / אורן גזית
5*. לילה אחד בתל אביב, בזמן שמחבלים מתרוצצים בחצר ביתם והם סגורים בפנים, כל מה שנשאר הוא לפתוח פצעים ישנים ולקלף שכבות של הגנה וציניות שהצטברו במהלך השנים, וזאת רק כדי לגלות את הפגיעוּת והאהבה שחיפשו להן מפלט, וגם כדי למצוא מילים שיבטאו בצורה הכי מדויקת שאפשר את מה שנעול בפנים, עמוק בלב, ולא יודע איך להתגלות. // "אני, שמילים הן פרנסתי, לא יודע לומר לך פנים אל פנים עד כמה אני אוהב. אני, שמילים הן פרנסתי, כתבתי את הדפים האלה בגלל האהבה שלי אלייך."//
אורן גזית כותב סיפור מורכב ואינטליגנטי על הכול, כמעט: משקעים ופרידות במשפחה, קריירה שדורסת את האמת הפנימית, ריחוק מתוך רצון לא לפגוע ולא להיפגע, שיקולים של עלות-תועלת מול חופש היצירה, פוליטיקה ו"יד רוחצת יד" בתרבות, ובעיקר מדגים כמה קל להעביר חיים שלמים בתוך אי הבנות, תסכולים וכעסים וכמה קשה להושיט יד ולנסות להבין. ספר מצוין, בשל ומעמיק - מפתיע ומרגש במיוחד לספר ביכורים.
42. הסיבה - רמז - אוטוביוגרפיה (ברנהרד) #1 / תומס ברנהרד
2*. הבכיינות של ברנהרד הייתה כל-כך חיננית ב"בטון" וזאת הסיבה שהגעתי לקרוא את "הסיבה" אבל קצת אחרי מחציתו הגעתי למסקנה שאין סיבה להמשיך ולחפש סיבות לסיים את הספר המשעמם הזה. מה גם שלא מצאתי שום סיבה להזדהות עם סבלם של תושבי זלצבורג בסוף מלחמת העולם השנייה, ובתיאורים של הרג והרס מבנים היסטוריים ומפרט הסבל "הנורא" מהפצצות אוויריות של "האויב" ראיתי ציניות גדולה, והם גרמו לתוצאה הפוכה ממה שהתכוון המשורר. רציתי להתחיל עם הספר הזה את סדרת הספרים הלבנים שלו אבל לא נראה לי שאחרי החוויה המיותרת הזאת יש טעם להמשיך.
43. הספה הכחולה הישנה - וסיפורים אחרים / סימור מיין
2*. סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי. יתכן מאוד שהוא משורר מצוין (אין לי כוונה לבדוק), הוא עושה רושם של יהודי טוב ושומר מסורת, והוא ככל הנראה גם קנדי לא רע. בתור מספר סיפורים הוא גרוע, ולראיה - ערימה של בובה מייסעס.
44. העלה האחרון - יצירות מופת מצוירות / או. הנרי
45. הרפתקות החייל איבן צ'ונקין - ספריה לעם #231 / ולדימיר ווינוביץ' 46. השנים הרחוקות - סיפור חיים - ספר ראשון - ספריה לעם #97 / קונסטנטין פאוסטובסקי 47. זהות שאולה / ג'וזף פיינדר 48. חבורת העינב / ג'ון פנטה
4*. שני רומנים בספר אחד. הראשון (חבורת העינב) מרשים יותר מהשני, נוגע במעולה. השני, לעומתו, שואף לבינוני - גם אם מזכיר את בוקובסקי בקטעים של רדיפת שמלות ויחס לנשים – זה לא עושה איתו חסד.
49. חבורת הרפאים - אתנחתא # / לידי סאלבר
3*. הזוועות של משטר וישי בגרסה של "רומן טרגי-קומי מן הספרות הצרפתית העכשווית". עבורי זה לא ממש עבד. יש כאן ניסיון בולט לכתוב בסגנון ייחודי, וייחודי מבורך תמיד ברמת העקרון אבל המאמץ ליצור דיאלוגים גסים ושיגעון שאין לו מוצא, בסופו של דבר (ואפילו כבר באמצעו) גורע מהאפקט שהיה יכול להיות לספר כזה. האווירה הכללית של טבילה עמוקה בתוך אמבטיה של צער ופריסת ההיסטוריה דרך חור המנעול של דמות בודדת שלא הצליחה להישאר שפויה אחרי הטרגדיה המשפחתית, מזכירות את הסגנון של גומז-ארקוס, שגם אצלו, אחרי ההלם של הספר הראשון, הותשתי מהאובססיה בספר השני.
50. חזירי-הים - ספריה לעם #219 / לודביק ואצוליק
3*. כמו שנהוג לומר: הניתוח הצליח אבל החולה מת, ז"א האלגוריה הצליחה אבל הסיפור מת.
51. חיי החלום של סוחאנוב / אולגה גרושין
4*. במחצית הראשונה של הספר, ההתפעלות צוברת תאוצה: העושר הלשוני מפתיע ומרענן, הדמויות מנותחות לעומק, הסביבה מתוארת בכישרון, והריאות מתמלאות שמחה על מציאת ספר נדיר ביופיו בתוך בליל מדשדש שקראתי לאחרונה. ואז, בחצי השני קורה בדיוק מה שמנבאת האימרה הידועה של וולטר: better is the enemy of good כי מה שהיה כל-כך טוב בחלק הראשון, הפך למייגע בחלק השני, קערת ההתפעלות התמלאה עד סופה ונשפכה כמעט במלואה וכמה חבל: אולגה גרושין פשוט לא ידעה לבלום את ההתפרצות הזאת של כישרון, חזרה על עצמה ומיחזרה את עצמה עד מיאוס כמו גרפומנית שמדקלמת את אותם משפטים כי היא מאוהבת בקול של עצמה. למה אף אחד מהאנשים המקסימים שאת שמם היא מציינת ב'תודות' לא אמר לה את זה? זה היה יכול להיות ספר מושלם. ולמרות הפספוס הגדול הזה, יש כאן סיפור רחב יריעה, עמוק ואינטנסיבי שמתאר תקופת חיים של אומה שלמה דרך נפש אבודה של איש אחד, והוא שווה קריאה והתפעלות.
52. חרש הלבבות / בוריס ויאן
2*. פסיכיאטר בשם ג'אקמור מרגיש ריקנות ומגיע לכפר מלא מוזרויות כדי לעשות פסיכואנליזה לתושביו ההזויים. בשלבים הראשונים של שהייתו בכפר הוא מזדעזע ונגעל, אחר-כך מתרגל ומרשה לעצמו אי אלו מעשים דומים. במקביל מתרחש סיפור על שלישיית תינוקות שגורמים לאמא שלהם לאבד כמה ברגים ולפתח אובססיות ופרנויה לביטחונם ושלמותם. המוסר של אנשי הכפר רדום רוב הזמן, והם משליכים את תוצאות הפשעים שלהם לנהר שבו שוחה שעיר לעזאזל שלוקח על עצמו את מצפונם. המעשיות בספר מפוזרות ללא סדר או הגיון אבל הבעיה העיקרית שלו היא בהעדר פואנטה, אין בו שום מסר קוהרנטי משמעותי שאפשר להיאחז בו, ולסבול למענו את כל המוזרויות והמעשים הדוחים שנעשים בכפר. בטוח שבוריס ויאן רצה להגיד משהו חשוב אבל התוצאה יצאה מגומגמת וחסרת ערך מוסף.
53. טיהל שומר המסילה / ההכרח - ספריית תרמיל #98 / גרהארט האופטמן
54. כוחו של הכלב / תומס סוואג'
4*. בין הסלעים מול בית החווה בדרום-מערב מונטנה, רואה פיל ברבנק, החוואי המחוספס ומולטי-טאלנט מקומי, את דמותו של כלב רץ. הוא רואה אותו לעתים קרובות ואין לו ספק שבסוף הכלב ישיג את טרפו. רק פיל ועוד אדם אחד בעולם כולו הצליחו לראות את הכלב הזה, וזהו המבחן האולטימטיבי לכל מי שעובר בסביבה – אם יקרה נס והכלב יתגלה למישהו מלבד פיל יהיה זה סימן לאיכותו הנדירה של אותו אדם ויהיה לו סיכוי להשתוות לפיל הכל-יכול. אז מי הוא באמת, אותו פיל ברבנק: בוב הבנאי המוכשר? הגבר שבגברים? מנהל חוות בקר מתוסכל שלא מוצא פורקן לשכלו החריף ולכישוריו החריגים? הבריון ששונא נשים, יהודים, אינדיאנים, מתעשרים חדשים, עירוניים, כפריים ואת כל היתר (אולי חוץ מקוצרי חציר נוודים שאין להם אלוהים) או אדם אומלל ובודד שמחביא סוד גדול ומקדים לכסח את החיים באגרופיו החשופים בטרם החיים יכסחו אותו, או במילים של הסופר "הוא תיעב את העולם לפני שזה יקדים לתעב אותו"? תומס סוואג' בונה כאן עלילה של המערב הישן מלפני מאה שנים, עולם קשוח של עובדי אדמה וחוואים ששורדים בתנאי אקלים קשים כאשר המוות הוא אירוע שגרתי ומי שקופא מקור או נהרג על ידי סוס משתולל או נלכד בלהב של מכונת קציר, זוכה לניד ראש ומשיכת כתפיים כי ככה זה - "הערבה לקחה אותו". וכך קורה שבמקום שאין בו רחמים ויש תבנית קבועה שממנה אמורים להיות עשויים אנשים ראויים, צומחים סודות וסבל וכאבי לב נסתרים.
55. כיכרות לחם של מכשפות - הסדרה הקטנה # / או. הנרי
3*.
56. לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? - עמודים לספרות עברית # / עוזי וייל
4*. ספר מתח על רקע מיסטיקה וזיכרון שמתעתע בחיים אחרי שהמתים האהובים עוזבים אותם וגורמים לדמיון לרכך את הצער. הסיפור מתובל בז'רגון רחוב אותנטי, בתיאורים עסיסיים וציניות משעשעת. לא הכול הגיוני, הרוב לא חוקי אבל עוזי וייל מפתיע לטובה.
57. לפעמים הבית הוא רוצח / שמעון צימר
4*. המשפט האחרון של יוני ליבנה בכתבה על הספר הזה ב- ynet קולע בול לרוח הספר: "מי שמסוגל לגעת בכאב העמוק ביותר שלו באופן מבדר, חשוף ולא בכייני זוכה באמון מלא מצד הקהל באולם - גם אם באולם יושב קורא אחד, שבעצמו אולי שקוע בחול." האנטי-גיבור של צימר מתחיל את עמודיו הראשונים כגיבור: אב שכול לבן שספק נהרג בתאונת דרכים ספק התאבד, אב דואג לבת שמחפשת לעצמה זהות פנויה, בעל של פסיכולוגית קלינית מזדקנת, מוזיקולוג שניהנה (לכאורה) ממה שהוא עושה לפרנסתו. אט-אט קופת השרצים נפתחת, כמו שקורה במיליון ספרים אחרים, אבל הכתיבה לופתת, האומללות מחלחלת טיפין-טיפין לעומק, תהליך ההתפוררות הרגשית והפיזית מתואר במשפטים קצרים וחדים, וגם אם נדמה שקראתי סיפורים דומים למכביר, יש כאן ייחודיות מפתיעה, ואפילו לא מתעורר שמץ של רתיעה מגבר מזדקן בעל דמיון מיני בלתי מרוסן – חרב פיפיות שמנחמת בתחילה אבל מתרסקת על ראשו והורסת את חייו בסוף. והסוף, גם אם ידוע מראש – כואב. למרות שהוא נראה מגוחך כמו אורי גוטמן עצמו: חרמן זקן ופתטי שחי חיים רגילים מינוס: שאב, קיווה, ודמיין במחשבותיו אבל איכזב, פגע והזניח במעשיו. גם כאן השיפוטיות המתבקשת לא מגיעה. הצער על הנפש האבודה שמנסה נואשות למצוא אחיזה, גדול יותר.
58. לצאת אל החיים / אניטה ברוקנר
5*. רות וייס גדלה וחונכה לפי כל כללי הספר הקלאסי, בלזק מלווה אותה גם במקצועה כדוקטור לספרות ונדמה שהספרים הם האוויר שהיא נושמת אבל בגיל 40 היא מגיעה למסקנה שהספרות הרסה את חייה. אניטה ברוקנר מלווה את הגיבורה שלה צעד-צעד, בניתוח אופי מדוקדק וכישרון סיפורי בלתי רגיל, היא מתארת חלום ושברו, היא יורדת לעומקם של הדברים ומקלפת שכבות עדינות של דעות קדומות ומנהגים מקובלים, ללא שיפוטיות. ספר נהדר.
59. לצידו / עירית אבני כהן
3*. "סיפורם של עודד, חזי, סימה, טליה, גאולה וכל הקורה בתוכם, ביניהם ובסביבתם" מתפרס על פני 40 שנה בדילוגים חינניים קדימה ואחורה והצידה בזמנים, יש בו שילובים עדינים של רקעים שונים, נגיעות מחושבות של מזרחים-אשכנזים, שיכון מול קיבוץ והכול מונח על מצע של שני חברי ילדות בלתי נפרדים כאשר אחד מהם חולה בסרטן בשלביו האחרונים. על פניו יש כאן כר פורה לספר מלא בסטראוטיפים וישראליות יתר אבל מבחינה הזאת הוא דווקא מפתיע לטובה. נקודת התורפה שלו נמצאת בעיקר בקשר אהבה מחוץ לנישואין בין טליה לעודד שמתואר כחיבור שמימי קסום ואלוהי, משהו שאין דברים כאלה ומה אתם יודעים בכלל. זה דביק, זה לא אמין וזה מוריד את הספר שיכל להיות רומן ביכורים מרגש וכתוב טוב, לרמה בינונית של טלנובלה. פספוס.
60. מדליונים / זופיה נלקובסקה
61. מדעי הרוח - תשע נשמות נואר #3 / פבלו דה סנטיס
3*. סיפור מוזר על סופר מסתורי שהומצא לצורך מטרה לא ברורה, על הערצה עיוורת של פרופסורים ומלומדים, על האירוניה הגלויה שבהתפוררות בניין הפקולטה למדעי הרוח לרבות רוחות רעות של קנאה וצרות עין ורוחות רפאים של סודות ושקרים, ורוחות תהילה שהתפזרו זה מכבר מעל אלפי ספרים נשכחים שקוברים אנשים חיים שרצו יותר מדי להיות צודקים.
62. מוות הוא שם המשחק - תשע נשמות נואר #2 / דן ג' מארלו
3*. קשוח, אפל ולא מתפשר. בהתחלה טסתי ב- 150 קמ"ש לכיוון 5 כוכבים, ואיכשהו לקראת האמצע התחלתי להאט למהירות המותרת, ככל שהאדרנלין של האקדוחן עלה – שלי ירד. לקראת הסוף כבר התנמנמתי בשוליים. הרבה יותר מדי טסטוסטרון, בדיחות דיקט, שמות של רחובות שלא אבקר בהם לעולם, מרוצי סוסים שלא הזיזו לי, והכול הולך בדרך בטוחה לאבדון בגלל עודף ביטחון.
63. מוזיאון הנשמות הספרותיות - BiblioMysteries # / ג'ון קונולי
3*. אנחנו מתרגשים איתן ומהן, לפעמים בוכים איתן או מגורלן, ובמקרים רבים – משתעממים מהן. הדמויות הספרותיות מקבלות מימד שלישי בעיני הקוראים כאילו היו אנשים בשר ודם. מה יקרה אם הן יקומו מדפי הסיפורים ויהפכו לכאלה באמת? זאת שאלה מסקרנת שיכולה לעורר אינספור סיפורים בפני עצמה. אז הנה סיפור אחד כזה, חביב וחינני וגם זכה בפרס הסיפור הקצר. הוא לא רע בתור מתאבן לסיפור עמוק ומעמיק יותר שהיה אפשר לכתוב על הרעיון הדמיוני המסקרן הזה אבל הוא לא מספיק טוב בשביל להיות מנה עיקרית בארוחה, וחבל.
64. מול היערות - סיפורים / אברהם ב. יהושע
4*. ארבע נובלות קודרות שלא יכולתי לקרוא ברצף אבל כל פעם שחזרתי, נשאבתי לתוך האומללות כי היא מסופרת כל-כך טוב שמרגישים אותה זוחלת מתחת לעור. הרבה ייאוש ושתיקות, כישלונות ואכזבות היו כאן, הרבה תקווה לא הייתה כאן, ועדיין זה ספר מרתק בדרכו, במינונים קצובים.
65. מחזור החיים של גופי תוכנה / טד צ'יאנג
2*. בהתחלה נושבת רוח מרעננת של משהו אחר, סיפור שמדבר על בינה מלאכותית ועל גופים רובוטיים בצורות שונות אבל בעצם מדבר עלינו, על חולשותינו ועל הצורך שלנו לטפל, לדאוג ולחנך יצורים חדשים שבניגוד לילדים, במידה ומגיעים לתוצאה לא רצויה בשלב כלשהו, תמיד נוכל ללכת אחורה עד הגיבוי האחרון ולמחוק את הטעויות. הרעיון מעניין אבל הדרך מייגעת, עמוסה במכשולים טכניים מיותרים ובכתיבה חובבנית. ננטש ב- 66% באנחת רווחה גדולה.
66. מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין
4*. אם חד-הורית צעירה מאבדת את זה. לא יודעים למה, מתי ואיך זה קרה אבל הפריים תופס אותה בשלבים היותר שפויים של המציאות, למזלם של הקוראים שגם כך יתקשו לבלוע חלק גדול מהסיפור מבלי שהוא ייתקע עמוק בגרון. אילנה ברנשטיין פותחת את הקרביים של חוויית האימהות ומחטטת בהם בלי מעצורים ובכישרון לא מבוטל, במשפטים קצרים שמכים בראש כמו פטישים, מהדהדים ומצלצלים ולא משאירים אותך אדישה. ספר שורט שגורם לאי נוחות גדולה. כמו שן רגישה. כמו עצב חשוף. בלי לעגל פינות ובלי להתנצל. חד כתער. //"החיים לא התאכזרו אליי. אני לא רוצה להיות אמא, אני לא רוצה שני ילדים. אילו הייתי מתחילה מחדש לא הייתי יולדת אותם. אני לא יכולה להיות אמא, אמרתי להם. אני רק ילדה. תנשכי את הלשון לפני שאת מוציאה מילים כאלה מהפה שלך, הם אמרו. אם את אישה נורמלית, ואת אישה נורמלית, היית יולדת אותם מחדש. אני דיברתי. אני הזהרתי. והם סתמו את האוזניים. העיקר לא לנתץ את קדושת האימהוּת."// "הילדים שלי היו מוצלחים פי כמה וכמה ממני. היה עליי להודות בכך. הגיעו להם חיים טובים יותר ממה שיכולתי לתת להם. אבל הם היו נידונים. כלואים בסיפור שלי. נגזרנו להיטלטל יחד."//
67. מי הולך הוא גם חוזר - הכבשה השחורה # / תמר קרון
68. מי הרג את פאלומינו מולרו / מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה
4*. חקירת רצח אכזרי של חייל מבסיס חיל האוויר מתגלה כהצצה אותנטית ומלאת צבעים לחיי הכפריים הפרובינציאליים בפרו של שנות ה-50, לרבות גזענות גלויה ובוטה כלפי תושבים "צבעוניים" לעומת לבנים, ושנאה מפורשת לגרינגוס – הזרים שעובדים בסביבה ומתגוררים בנפרד מהמקומיים ובתנאים משופרים.
האוכלוסייה מאשימה את המשטרה האזרחית באוזלת יד ובעצימת עין מול "הדגים השמנים" – אנשי צבא ופוליטיקאים. כדי להפריך את הסטיגמה, לפחות הפעם, הסגן סילבה ועוזרו הנאמן ליטומה משנסים מותניים בניסיון לפתור את הרצח ולהעמיד את הרוצחים לדין אבל המאמץ ההרואי של שני השוטרים (וכאן כדאי להרים גבה ולתהות האם מדובר בקריצה לז'אנר), מתהפך עליהם כדלי שמן רותח.
האמירה הפוליטית-חברתית של יוסה די ברורה. הוא מציג מציאות עגומה שבה לחקר האמת יש השלכות הרסניות עבור רוב המעורבים, ועשיית צדק היא מילה גסה, ולא רק בפרו של מלפני 70 שנה, ויחד עם זאת ולמרות הכול, הסיפור מסתיים בחצי חיוך כמו מנסה לא לקחת את עצמו ברצינות יתרה.
69. ממורי ליין / פטריק מודיאנו
2*. סוג של יומן זיכרון שמשחזר את חברותו של הסופר בחבורה בוהמית שנקראה "הקבוצה הקטנה" - קבוצת צרפתים (לרוב) נהנתנים ובטלנים שסופם ברור. הסיפור כתוב ביובש, מלאי השמות יכול למלא אנציקלופדיה ובתכלס לא מגיעים לשום תובנה או פואנטה, אין כמעט עניין במהלך הסיפור ורק בזכות האיורים המיוחדים זה לא ממש בזבוז של זמן. פטריק מודיאנו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2014. מתוך נימוקי הוועדה: "עבור אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא משחזר ומציף את הגורלות האנושיים הבלתי נתפסים..."// טוב, לזכותו ייאמר שהספר הזה נכתב בשנת 1981, והיו לו עוד 33 שנים לשכלל את כתיבתו אבל עדיין יש לי תחושה שאין בשביל מה לטרוח ולחפש סיבה מוצדקת לקבלת הפרס כי לא נראה לי שיש כזאת.
70. מנוחת הלוחם / כריסטיאן רושפור
2*. בורגנית צרפתיה קטנה וביישנית מגלה את מיניותה הנסתרת כשהיא מתאהבת בניהיליסט-בטלן-עצלן-נצלן אהבה 'ממבט ראשון' בנסיבות הזויות (אחרי שהיא טועה בחדר במלון ומצילה אותו מהתאבדות). ב- 1958 זה אכן היה מהפכני אבל ב- 2019 זה טרחני עד מאוד. מקווה שהסרט עם בריז'יט בארדו היה יותר מוצלח אבל אין לי כוונה לבדוק.
71. מסיפורי אברם סוראמלו - ציורים: אורי ליפשיץ / יוסי בנאי
3*. פולקלור ירושלמי חביב. קצת בדיחות קרש, קצת דאחקות על חשבונם של כל-מיני...קראתי במנות קטנות, הוציא ממני קצת צחקוקים ולא מתיימר לעשות יותר מזה.
"תראו תראו תראו מה אני קורא בעיתון, אמר לנו יום אחד סוראמלו כשהוא מחזיק עיתון ביד, תראו באיזה גיל צונחים היום. הנה כתוב פה בעיתון שאיש אחד בן שמונים ותשע צנח אתמול ברחוב ומת..."
72. מסר מצמרר / ג'ון קצנבך
4*. רוצח סדרתי! בררררררר....או כמו שנאמר בספר: "רצח סדרתי בימינו שכיח כמו נזלת". לא מספיק להיות "סתם" רוצח סדרתי. כמו בכל תחום, צריך להיות ייחודי ויצירתי, ולא רק כדי לא להיתפס, להירקב בכלא ולהזדקן משיעמום אלא כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה (כן, גם לרוצחים סדרתיים יש ספרי תהילה). אז איך עושים את זה? ג'ון קצנבך מסביר, מנמק וממחיש היטב את המתכון המנצח להגשמת השאיפה, למתקדמים בלבד. התנאי העיקרי לפרויקט-העל הגרנדיוזי הזה הוא מצב דמיוני מצוץ מהאצבע אבל יש שיגידו שגם זה עניין של זמן כי לאמריקאים יש אישיו כבד עם נושא הביטחון האישי, ועם קצת חזון והרבה כסף גם האוטופיה המתוארת בספר אפשרית במידה כזאת או אחרת.
73. מרד ההיפופוטמים / דב בהט
2*. לדב בהט היו כמה רעיונות ספורדיים, אולי שאריות שנשרו בעריכה מספרים קודמים, אולי סתם מחשבות רנדומליות שהתגבשו לכדי כמה פסקאות כל אחת, ואיך לחבר את הספק-אג'נדה-ספק-הזיה למשהו שממנו עשויים ספרים? מרד ההיפופוטמים זה בהחלט גימיק שאף אחד לא חשב עליו. גם אם אין לו שום בדל של קשר לפליטי ההכשרה הקיבוצית או לרדיפת נשים זרות למטרות של בילוי בזק לא מחייב או התאבדות מטורללת באמבטיה של מישהו שהפסיד את כל כספו באיזו השקעה מוזרה, ככה סתם בלי שום הכנה, ועוד יציאות שכאלה שדב בהט מנחית עלייך אאוט אוף דה בלו. שיהיה. אז מה אם זה לא קשור לכלום? באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה!
74. מרק סוס / ולדימיר סורוקין
4*. סורוקין משחק באוכל ובמוחות של אנשים. הוא אוהב ללוש ולבחוש, ללקק עצמות של אצבעות הידיים, לנגוס נגיסות גדולות מבשר הירכיים, ללעוס ברעש ולהשקות עם וודקה. או ליקר. או יין. אם עדיין לא שבעים אפשר לקנח בגלידת קונדומים משומשים המכילים זרע ומוקצפים בשמנת מתוקה, ליקר ושוקולד חם או בכדורי ציפורניים קצוצות בתוספת יין לבן, בזיליקום ופירורי לחם. ואל תגידו איכס על אוכל!
קשה להגדיר את הכתיבה של האיש: זאת פרודיה פרועה וגם סוג של דאחקה וקריאת תיגר על ספרות, סופרים ומה שביניהם. זה גם מניפסט חברתי שבא לזעזע ולטלטל, בתקווה שמתוך זעזוע עמוק שגובל בגועל וחלחלה אפשר לגרום לאנשים לחשוב. יש גם ביקורת מתריסה: על השינויים שעוברת השפה המדוברת, על הדוניזם ואגואיזם, על רדיפת ממון ואוליגרכים. לסורוקין יש מה להגיד לא רק על סגנון החיים הרהבתני המודרני אלא גם על פסאודו אינטלקטואלים ברוסיה של המאה ה- 19 שמדברים על פילוסופיה ומוסר תוך כדי זלילה של... ויש כאן דוגמה מובהקת להקצנה קשה לעיכול שזיכתה אותו בתארים כמו 'מחבל ספרותי' וגרמה להשמדת ספריו, ומאידך יש המכנים אותו גיבור תרבות, גאון, אמן האבסורד וכו' (או כך לפחות מספרת אחרית דבר). לסיכום, פרוע ושונה, מאתגר שכלית (וגם קיבתית), מעניין במידה אבל לא מושך לרומן בהמשכים – רק לטעום מהמאכל הביזרי הזה ולעבור למשהו יותר רגוע.
75. משחק הדמים / דיויד מורל
4* (3.5 ליתר דיוק). לא זוכרת יותר מדי את הסרט אבל הוא היה מאוד אלגנטי לעומת הספר שבו מכונת ההרג בשם רמבו לא עצרה עד שלא חיסלה עשרות אנשים, שוטרים ואזרחים, וגם כמה כלבי צייד.
בלי קשר לניחוח עוצמתי של נרטיב אמריקאי לגבי וייטנאם, אין ספק שדיוויד מורל הצליח להעביר את תחושת ההרס העצמי של חייל שהפך לקילר וכבר לא יכול לעצור.
76. משי / אלסנדרו בריקו
4*. אגדה של סופר איטלקי על סוחר בתולעי משי שהוא צרפתי ועל אישה יפנית צעירה ושותקת, ובעיקר על האמת הפשוטה והאוניברסלית שבטבע האנושי: רק אחרי שאתה מאבד מישהו אתה לומד להעריך אותו באמת, ולא פעם גם להכיר אותו באמת.
77. משפט דיבה - QB VII / ליאון יוריס
4*. את ליאון יוריס היה צריך להציב בקדמת מאמצי ההסברה הפרו-ישראליים כי אין שום ספק שהוא אחד השגרירים הטובים ביותר ליהודים. בשנת 1947 הגיע יוריס לחוף בית ינאי ושכר צריף רעוע לצורך איסוף חומר לכתיבת ספרו המפורסם 'אקסודוס'. תהליך כתיבתו יכול להוות רומן בפני עצמו אבל בשורה התחתונה, יוריס הזכיר ב'אקסודוס' את שמו של רופא פולני שביצע ניתוחים אכזריים ללא הרדמה באלפי יהודי אושוויץ. אותו רופא תבע את יוריס תביעת דיבה בבית המשפט בלונדון, וכך נולד הספר הזה, ובעקבותיו גם מיני-סדרה. בסיפור הזה, השמות אמנם בדויים אבל אין ספק שכל היתר נאמן לאירועים אמיתיים ולעדויות של הניצולים שנאספו על-ידי יוריס, והם מזעזעים כל פעם מחדש. הספר התפרסם ב- 1970 ונכתב על סמך משפט אמת משנת 1964, ואין לנו אלא להתפעל מהבנתם העמוקה וממסקנותיהם המתקדמות של פרקליטים לונדוניים שמרניים דאז. // "בנסיון האנושי יש רגע בו חייך שלך שוב אין להם טעם כשהם מכוונים לריסוק-אבריו של אחיו בן-האדם ולרציחתו. יש קו-תחום של מוסר שאין איש יכול לעבור אותו ולטעון כי עדיין חבר הוא למשפחת האדם, ודבר זה כוחו יפה באותה מידה הן בלונדון הן ביאדוויגה."//
78. נשיפה (סיפור קצר) / טד צ'יאנג
2*. איש-מכונה חוקר את המוח שלו ומגלה שביום מן הימים האוויר הנשאב יתאזן עם האוויר הננשף ו...בום, סוף העולם! הוא כותב את מסקנותיו (יותר נכון, חורט את חריטותיו), ותוך כדי המאמץ מקצר את חייו כי חשוב לו להעביר את המסר לחוקר עתידי ערטילאי כלשהו ואולי להועיל במשהו (שאיפה של כולנו, אני מניחה).
כתיבה סתמית, מסר סתמי, סיפור סתמי. אולי יתאים למישהו שמתעניין בשאלה פילוסופית כגון: האם העולם שלנו נברא כתוצאה מנשיפה של כוח עצום כלשהו? וואו.
79. סופר הצללים / פיליפ רות
2*. קצת לא נעים אבל לא נורא. פיליפ רות הראשון שלי, וכנראה האחרון. תמיד קיימת אפשרות שאני לא מספיק אינטליגנטית בשבילו אבל קיימת גם אפשרות שהוא פשוט קשקשן בגרוש ואיכשהו לא מקובל לחשוב כך על סופר עטור פרסים וכל זה. כך או אחרת, שמתי סוף לקשקשת חסרת פואנטה כי החיים קצרים מדי ורזומה הקריאה שלי יסתדר גם בלי פיליפ רות.
80. סיפורים אינטימיים - רוח צד # / נינה פינטו אבקסיס
2*. נינה פינטו אבקסיס נפטרה מסרטן בגיל 48. היא הייתה אישה משכילה, מגישה ברדיו וכתבת לענייני משטרה בעיתון הארץ, בעלת תואר שני בספרות, ועיקר הישגה - חקר הפולקלור והלשון של יהודי מרוקו הספרדית, ובפרט תרומתה להחייאת השפה החכיתיה הנכחדת (דיאלקט של לאדינו).
הסיפורים סיקרנו בתחילה, וכל הזמן זמזם ברקע הסוף הטרגי של האישה וכמה עוד יכלה להספיק, גם בחיים האישיים וגם במחקר המעניין שהיא הקדישה לו את שנותיה האחרונות. ככל שהתקדמתי בקריאה, הגבות הורמו יותר ויותר כי לא מצאתי שום ביטוי להישגים אלא בעיקר ערימה הולכת ומצטברת של בחורים צעירים שהסופרת התאהבה בהם במרוצת השנים, וכל אחד מהם היה אהבת חייה ועם אף אחד מהם היחסים לא התקדמו לשום מקום, היא תמיד הרגישה סוג של תחליף ולא מספיק טובה, וחשקה בכל אחד מהגברים האלה גם אחרי שנים רבות.
בשלב כלשהו כבר מאסתי לגמרי באותו סיפור של נישקתי-את-האדמה-שהוא-דורך-עליה-אבל-נפרדנו-כידידים, רק בשינויים קלים של שמות ונסיבות ההיכרות. גם שפת הכתיבה דלה ומאכזבת, בטח לא שפה שהיית מצפה מאחת שעוסקת בכתיבה ובספרות ברמה מקצועית. צר לי אבל עזבו.
|