• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של חובב ספרות

תמונה של חובב ספרות
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של חובב ספרות

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של חובב ספרות
הוצאה לאור:משכל
שנת הוצאה:2006
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
rea
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני שנתיים

“שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם. מונולוג”

4/6
ביקורות על הטובע
הבאה
מתישהו
לפני 3 שנים

“ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

כחובב מוסיקה קלאסית, הספר הנ"ל סקרן אותי. יצירות של באך, גלן גולד הפסנתרן המחונן, נשמע לי מהנה ומעניין. בפועל זה הייה הרבה מעבר לכך משום שהופתעתי מעוצמתו של הספר והדברים שהוא עוסק בהם.

שלושה פסנתרנים צעירים מגיעים ללמוד אצל גדול מורי הפסנתר. כשהם מנגנים את "וריאציות גולדברג" ו"אומנות הפוגה" של באך מתגלה להם מי הוא הגדול מכולם והם עדיין לא מבינים עד כמה אותו מפגש עתיד לשנות את חייהם ולהשפיע על גורל כל אחד מהם. לכל אחד מהם יש את האמת והיעוד שלו, אך לא פעם הם מטילים בכך ספק ונאלצים לקבל החלטות למורת רוחם, דבר שאינו פשוט כלל וכלל.

ברנהרד משתף אותנו בסיפורו האוטוביוגרפי לכאורה, שהתרחש לפני 28 שנה, כאשר הוא למעשה היחיד שנשאר מביניהם בחיים ובו בזמן, מנצל את ההזדמנות, גם להוקיע את מולדתו אוסטריה, בין היתר על חלקה לפני ובמשך מלחמת העולם השניה, עד כדי כך, שאסר לאחר מותו, על פרסום ספריו ומחזותיו באוסטריה במשך 50 שנה.

למרות הפסימיות שיש בספר, ברנהרד חושב שעצם זה שאנו "חיים", אזי, יש לנו מספיק סיבות טובות להיות מאושרים: "... הייה מאושר, מאושר בדרכו, אבל גם להחלטה מסוג זה לא הייה לו אומץ, הפנייה הקטנה לאחור, שעליה דיברתי איתו פעמים רבות, לא התקבלה על דעתו. הוא רצה להיות אמן, אמן בלחיות לא הספיק לו, אף שאם ניטיב להתבונן, דווקא המושג הזה כולל את כל מה שהופך אותנו למאושרים...". (עמוד 114)

ספר חזק, מטלטל ויוצא דופן שעשה עלי רושם שכדאי מאוד לנגני מוסיקה קלאסית לקרוא וגם לאחרים, מכיוון שהוא מעלה שאלות, שכל אחד צריך להתמודד במהלך חייו.

למעוניינים קישור ל"וריאציות גולדברג" בביצוע של גלן גולד. http://www.youtube.com/watch?v=N2YMSt3yfko

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של בוב
בוב
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של Mr. Vertigo
Mr. Vertigo
תמונה של עמיר
עמיר
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של כרובי
כרובי
11קוראים|גיל ממוצע51|64%נשים

על המבקר

תמונה של חובב ספרות

חובב ספרות

ותיק
חבר מזה 16 שנים
118 ביקורות•10 נבחרות•1,386 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות118
ביקורות נבחרות10
לייקים שקיבל1,386
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית20מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

3 תגובות
בוב
בוב•לפני 8 שנים

הפרשנות של גלן גולד לבאך היא יחידה במינה.

עד היום הביצועים שלו הם מופת ולא ניתנים להעתקה. דמותו התמהונית האדירה את המיתוס סיביבו עוד יותר. הוא היה ונותר חידה עד עצם היום הזה. מעניין אם הספר הצליח לתפוס את האישיות המופלאה של האדם הזה.
ח
חובב ספרות•לפני 14 שנים

תודה עמיר.

אני גיליתי את ברנהרד בספר הזה כסופר וכותב מצוין ומאז קראתי כמה משלו ואף פעם לא התאכזבתי.
עמיר
עמיר•לפני 14 שנים

יפה מאד

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חובב ספרות

מוזיקה שקולה

מוזיקה שקולה

ויקראם סת

לאהבה אין חוקים, לפעמים מספיק ניצוץ אחד...

אני אוהב מוסיקה קלאסית וזו הסיבה שבגללה בחרתי לקרוא את הספר, אבל מה שתפס אותי יותר בספר הזה מלבד הסיפור על רביעיית כלי הקשת החל בשיחות, החיכוכים ביניהם ועד למוזיקה הנפלאה של היידן, ברהמס, באך ואחרים שהם מבצעים, הוא סיפור האהבה של אחד מנגני הרביעייה שחודש לאחר עשר שנים עם חברתו מימי לימודיהם כשהיא כבר נשואה, אם לילד וטומנת בחובה סוד מעברה . פגישה מקרית ביניהם מעוררת לחיים רגשות רדומים, ומחדשת את הקשר ואת להט האהבה שכבה זה מכבר הימים ומאלצת אותם לקבל החלטות שישפיעו על המשך חייהם.

היה מעניין ומסקרן לקרוא על הנגנים שחוברים לרביעייה קאמרית אבל לפעמים היה גם משעמם ואילולא סיפור האהבה שברקע יכול מאוד להיות שהייתי נוטש אותו מוקדם. בסופו של דבר אני שמח שלא, כי התגמול לא אחר להגיע.

צריך לומר, זה ספר טוב מבחינת הנושאים שהוא עוסק בהם (מוזיקה ואהבה) אולם הוא סובל לעיתים מחוסר עניין והנאה ולכן הדרוג בהתאם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
האחים טאנר

האחים טאנר

רוברט ואלזר

"זאת קריירה רעה מאוד, אבל רק קריירה רעה נותנת אור לעולם."

בשנים האחרונות חווה אצלנו הסופר השווייצרי רוברט ואלזר ( 1878-1956) לעדנה והראיה לכך היא שני קובצי הסיפורים: "איש שלא הבחין בשום דבר" הנהדר(2010) ו"אפר, מחט, עפרון וגפרור" (2013) ועכשו הרומן הראשון "האחים טאנר" משנת 1907 שיצא כעת לראשונה בעברית לצד שני הרומנים הנפלאים האחרים שלו שיצאו עוד בסוף המאה הקודמת.(כתבתי עליהם בעבר) הספר תורגם רק לאחר שני האחרונים שהזכרתי והאמת היא שיש בזה היגיון כי הוא הוא עוסק יותר בקורות חיו ומשפחתו , אבל למה חיכו כל כך הרבה זמן ?

באחים טאנר הספר הראשון שכתב מסופר על ארבעה אחים ואחותם ואת קורותיהם בעולם כאשר כל אחד מהם מנסה למצוא את מקומו החל בסימון הגיבור המספר בן העשרים הצעיר מבניהם שסביבו נסוב הסיפור, צעיר שמחליף עבודות ומקומות שבאמצעותם הוא מתוודע אל העולם ואל האנשים, קספר הצייר, הדוויג המורה שמואסת במקצועה ומעדיפה אושר על פני כבוד, אמיל שמצבו הנפשי הרעוע מביאו לאשפוזו במוסד פסיכיאטרי וקלאוס הבכור שמודאג מגורל אחיו.

לצד אחיו של סימון יש דמויות נוספות כמו מעבידים למיניהם, משורר צעיר חבר של אחותו שמוצא את מותו ברומן באורח פלא כמו שואלזר ימצא את מותו בשלג כנראה מהתקף לב שעה שיצא לעוד טיול מני רבים שאהב לעשות, וגם בעלת בית שאליה מגיעים סימון ואחיו הצייר לגור ואף מתאהבים בה.

באחד הפרקים סימון מגיע לאחד מבתי המרזח ומאזין לסיפור שאחד מיושביו מספר על בחור צעיר ואומלל שחיפש את דרכו בחיים והגיע לאמריקה ומי שלא צלח שם חזר לאירופה ועבד כמורה עד שמצבו הנפשי הרעוע הביא אותו למוסד פסיכיאטרי ולסימון מתחוור שמדובר בלא יותר מאשר אחיו אמיל שלא ראה זמן רב. דבר שהביא אותי למסקנה שיתכן מאוד שפרנץ קפקא שסיפק את הכותרת שאתה פתחתי על דמותו של גיבור הרומן שהיה מחסידיו של ואלזר לקח ממנו את ההשראה לרומן המפורסם שלו " אמריקה" הראשון בטרילוגיה הנודעת שלו

כאמור זה הרומן הראשון שכתב והפחות מסודר מבחינה טכנית מבניהם משום שאין בו מסגרת ועלילה כהלכתה שיבואו לידי ביטוי ברומנים האחרים שלו. מצד שני יש בו תיאור כנה, רגיש ועמוק של מערכות יחסים בין האחים ומי שיש לו אחים אף ירגיש זאת ביתר שאת. באחרית דבר ששופכת אור על ואלזר וספרו מציינת בנוסף טלי קונס שהיו לו יסודות אוטוביוגרפים שלימים אף התחרט על שחשף כך את עצמו וחלק ממשפחתו. ואפרופו אחים ספרו של ינץ לוי "תוחלת החיים של אהבה" גם עוסק בזה מלבד מחלתו של אחד האחים ומומלץ בחום..

לקראת סופו של הספר מסכם ואלזר את דעתו על בני האדם מפיה של מנהלת בית הארחה שעה שסימון נפגש עמה: "אז מה מלמדת ההבנה המצטברת בבני האדם? את הדבר הכי פשוט בעולם: להיות נחמדים לכולם! הרי כולנו, כל בני האדם על הכוכב האבוד, הבודד הזה, כולנו אחים!" (עמוד 270)

ואלזר כתב ארבעה רומנים נוספים מלבד השלושה שהוזכרו אולם רק אחד מהם "השודד" משנת 1925 שרד ונמצא בעיזבונו ופורסם לאחר מותו ואני תקווה שגם הוא יתורגם. מי שקרא בעבר את ואלזר והתרשם מכתיבתו יערוך ברומן הזה היכרות עם חייו ומשפחתו וימצא בו את הבסיס לרומנים שיבואו אחריו.

תודה לעם עובד ולמתרגם ארז וולק על התרגום היפה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו

צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו

הרוקי מורקמי

חברים יש לכולם, מי קרוב יותר ומי פחות, אבל מה קורה שיש חבורה שקשורים זה לזה בחבל הטבור ולאחר תקופה מסוימת ניתקים ממנה? הספר מביא את סיפורם של חמישה, שלושה בנים ושתי בנות שבזמן התיכון יום אחד אחד מהם מתבשר על הרחקתו ללא מתן כל הסבר ורק שהוא כבר בן 36 הוא מחליט לברר עם כל אחד מהם מדוע הורחק, דבר שפותח בפניו תיבת פנדורה טראגית אך גם הפתעה לא צפויה.

זה ספר טוב, אפילו טוב מאוד שעוסק בחברויות ומה שביניהם כמו אהבה, קנאה ושנאה ואיך אנחנו מושפעים מזה בחלוף הזמן, אבל בעיקר על חייו ובדידותו של האדם ועל דרכיו למצוא בהם משמעות. יש בו גם אירועים שמשאירים אותך עם שאלות פתוחות כמו לא מעט דברים שקורים לנו בחיים שאין לנו עליהם תשובות ולכן הספר הזה מאוד קרוב למציאות מה שהופך אותו לאנושי מאוד.

זה הרומן הראשון של מורקמי שאני קורא (מלבד הקצרים שלו) וניכר בעליל שהוא כותב בעל יכולת גבוהה, כך שלהמליץ עליו למי שכבר קרא את ספריו נראה לי מיותר, אבל מי שעדיין לא קרא אותו (כמוני) ייהנה במיוחד.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
יפעת החיים

יפעת החיים

מיכאל קומפפמולר

"נקל לשער שיפעת החיים מזומנת לכל אחד ואחד בכל עת במלוא תפארתה, אבל היא מכוסה בפרגוד, במעמקים, סמויה מן העין, רחוקה מאוד. אך היא שם, לא עוינת, לא סוררת, לא חירשת כשקוראים לה במילה הנכונה, בשם הנכון, מיד היא באה. הרי זה טיבו של כישוף, שאינו יוצר אלא מזמן." (פרנץ קפקא, 1921)

לא מעט ספרים נכתבו על קפקא האדם והסופר ביניהם גם כמה ביוגרפיות ומן הסתם יכתבו עוד בעתיד. הספר הזה מספר על שנת חייו האחרונה בין קיץ 1923 לקיץ 1924 שבה קפקא מחליף דירות ומחפש בתי מרפא. הוא מגיע לברלין בתקווה לשפר את מצב בריאותו (חולה שחפת), וגם לחוות בחייו אהבה וזוגיות תחת קורת גג אחת עם דורה הצעירה ממנו ב-15 שנה שהכיר באתר נופש ליד הים הבלטי בזמן ששהה שם עם אחותו, בעלה וילדיהם. מאז שהכירו דורה רואה בו אדם שעתידו עוד לפניו ובכלל זה עתיד לשניהם למרות מחלתו עד כדי מחשבות על עליה לארץ ישראל וסיפור אהבתם נתפס ע"י קפקא כנס שלו חיכה כל ימי חייו למרות שכבר היה מאורס פעמיים אירוסים שלא הגיעו לידי מימוש.

המחבר, גם לצד ניסיונותיו של קפקא להיאחז בחיים והזוגיות עם דורה מתאר את ניסיונותיו לכתוב ובכלל זה את הסיפור האחרון "יוזפינה הזמרת או עם העכברים" שמבוסס על מישהי שהכיר ואת החיים בתקופה ההיא בברלין כמו האינפלציה הדוהרת שמקשה על חייהם של האנשים וכך אנו מקבלים תמונה מאוד בהירה ומוחשית למה שבהחלט היה יכול להיות.

ספרו של קומפפמולר מעניין ומרגש למרות סופו הידוע ואפשר לראות בו ניסיון יפה לתאר את שנת חייו האחרונה עם דורה דיאמנט, ואני בטוח שלא היה לו פשוט בלשון המעטה להיכנס לראשו של קפקא, אע"פ שהמחבר הכיר את כתביו. אם תהיתם מניין שמו של הספר אז באחד הראיונות שנתן המתרגם ארנו בר שתרגם יפה, הוא סיפר שלקח אותו מהקטע שצוטט למעלה שנכתב ע"י קפקא ונראה שאין מתאים ממנו.

קפקא הלך לעולמו ב 3 יוני 1924 חודש אחד לפני יום הולדתו ה-41 ובמותו בטרם עת ניתן בהחלט לראות נקודת ציון בספרות העולמית שאילולא כך ואני אומר זאת בזהירות לא היינו נחשפים לכתביו בזכות חברו הקרוב מאכס ברוד שלא מימש את צוואתו לשרוף אותם והוציא אותם לאור. דורה אהובתו הגרה לאנגליה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפטרה שם ב 1952 והיא בת 54.

מי שקרא את ספריו ורוצה לדעת קצת יותר על קפקא ימצא עניין וגם מי שרוצה לקרוא על סיפור אהבה טראגי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
שורף הגופות

שורף הגופות

לדיסלב פוקס

השנה היא 1938 בצ'כוסלובקיה והסכם מינכן בפתח (חבל הסודטים סופח לגרמניה). גיבור הספר שעובד בקרמטוריום ואב מסור לשני ילדיו מאשתו היהודייה שידוע גם באהדתו ליהודים ואף מעסיק שניים מהם מוסת ע"י חברו להצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) ומכאן מתחילה הידרדרותו הנפשית והמוסרית שלא יודע את נפשו למעט קידומו והאידאולוגיה השטנית שאליה נחשף למרות היותו איש תרבות, חובב מוסיקה קלאסית (הרבה מלחינים ויצירות מוזכרות בו) וספר אחד על טיבט והדלאי לאמה שהוא מרבה לקרוא בו.

הסיפור מצליח לזעזע ולהראות עוד פן מחריד של האדם בחסותו של הרוע הנאצי ולכן מוזר בעיני שלא תורגם עד עכשו. האם זה בגלל תוכנו הקשה לעיכול או שסתם נפל לו ככה בן הכיסאות מאז יצא ב 1967. הוא מעלה שאלות קשות על מוסריותו של האדם ועל הגבולות שהוא מציב לעצמו בתחום האישי והמקצועי ולא אטעה אם אומר שהוא מרחיק לכת ובכלל קשה לי לעלות על הדעת שדברים מסוג הדברים שקורים בו יתרחשו במציאות , אבל אי אפשר לדעת מכיוון שלנאצים וחבריהם לא היה "אלוהים" כפי שההיסטוריה הוכיחה.

מלבד הסיפור המצמרר אני קבלתי גם את הרושם שלדיסלב שהיה פילוסוף בהשכלתו בא לומר דבר נוסף והוא שהסבל לא ראוי והמוות עדיף עליו, גישה קיצונית לכל הדעות. מה, אין אנשים עם מחלות כרוניות שדבקים בחיים למרות סבלם. ועם זאת שאפו להוצאה ולמתרגם שגם הוסיף אחרית הדבר על הספר והסופר. זה ספרו הראשון שמתורגם ואני מקווה לראות עוד מספריו בעברית.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
ארוחת בוקר ישראלית

ארוחת בוקר ישראלית

ניצן ויסמן

אם תשאלו אותי מה ישראלי בעיניי אוכל למנות רשימה ארוכה של דברים, אבל הדבר הראשון שעלה לי לראש שראיתי את הכריכה של הספר הזה הוא ארוחת בוקר, ואיפה? אומר שהסמל המסחרי של אותה רשת הא כוס קפה (ולו כדי לא לפרסם את שמה). אתה מזמינים ואחרי כמה דקות קוראים לכם ואתם לוקחים את המגש ואוכלים להנאתכם מבלי שאיזה מלצר יסתובב סביבכם וישאל אם לא חסר לכם כלום ואם הכול בסדר במטרה לזכות בטיפ המיוחל, דבר שממנו מי לא רוצה להימנע. את ספרו של ויסמן אני מוסיף בשקט לאותה רשימה.

ויסמן שזהו ספר הפרוזה השני שלו בסה"כ מביא חמישה סיפורים לא פשוטים על גברים ישראלים שעוברים משבר על רקע אישי או מקצועי ומחפשים פתרונות לצאת מהם. לדמויות המשנה יש תפקיד והם לא משמשות רק כניצבים כמו בסיפור הראשון כאשר הסב עוזר לחולל את השינוי המתבקש. מתוך החמישה בחרתי להתייחס דווקא לראשון. כן, זה עם הסב ששבה אותי למרות שגם האחרים לא פחות טובים, אבל את זה אני ישאיר לכם לגלות לבד.

שמו של הסיפור "מֶענְטְשׁ" (תבינו בהמשך למה?) מספר על בחור צעיר שערק מהצבא בגלל התעללויות מצד מפקדו ומגיע לאחר שהות בנואיבה אל סבו האלמן. מן הסתם היה ראוי שאזדהה אם אותו בחור שערק אבל זה קרה לי דווקא עם סבו מכיוון שזה סבא שעומד על דעותיו, שנותן לך להרגיש בבית גם אם עשית מעשה שלא יעשה, ממטיר עליך חיבה ואהבה, מכבס את בגדיך ומכין לך ארוחת הבוקר כל כך טעימה שבא לך לנשק ולחבק אותו ובכלל לא מפסיק לומר לך שהכי חשוב הוא להישאר בן אדם ואם תרצו קבלתם גם רמז לסופו...

לא כל יום אני נתקל בספר שכתוב היטב, עמוק, מהנה וגורם לך לחשוב מה היה קורה בחייך אילו... בן הטובים שקראתי השנה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
פרבולה של הצלחה

פרבולה של הצלחה

לאוניד פקרובסקי

אם יש סופר שמגיעות לו מחמאות הוא ללא ספק לאוניד פקרובסקי שהוציא כעת את ספרו השני "פרבולה של הצלחה". את ספרו הראשון והמפתיע קראתי בהנאה ותהיתי אם יהיה המשך והתשובה לכך לא אחרה להגיע בחלוף שנתיים ולכן אני שמח בשבילו ועבור קוראיו, אבל ויש גם אבל. יש סופרים שכיף לקרוא אותם, הם לא מחייבים, מעבירים יפה את משנתם ובכלל אם תרצו הם קיימים על מנת שנוכל להעריך את הגדולים אז מי אנו שנלין.

ספרו השני כמו הראשון מכיל סיפורים וחוויות מעבודתו כשומר שהתרחשו קרוב למקום עבודתו ומתובלים בפילוסופיה, סופרים וספרים שאהב וגם סיפורים אישים כמו על לכתו של אביו שגרם לי להזיל דמעות וסיפור על שמו של הספר שבו הוא מספר על עלייתו לארץ ואיך הגיע לכתוב סיפורים עד להוצאת ספרו, ולא פחות מעניין, גם תשובה לפשר הפסל המונומנטלי שהופיעה על כריכתו של ספרו הראשון שלא ניתן לו הסבר בשעתו (?) אגב, הפעם ניתן הסבר.

כדאי לקרוא את פקרובקסי, הוא סופר של הפרטים הקטנים, הוא חד עין ובעל יכולת חקירה וניתוח של מצבים, אנשים וספרים. מי שקראו את ספרו הראשון ייהנו גם מהשני שלו, ואלו שעדיין לא טעמו ממנו, יופתעו.

שנה טובה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
מדרגות לשעת חירום

מדרגות לשעת חירום

מיקי קאופמן

מאזיניו הקבועים לתכניתו של אבי אתגר בשבת בצהריים ברשת ב' יזהו מיד את שמו של מחבר הספר שמתנוסס על עטיפתו ואף יעלו חיוך על פניהם. מיקי, תרשה לי לקרוא לך בשמך הפרטי למרות שאני לא מכיר אותך רק באמצעות אותם הסיפורים שסיפרת בתכנית, מפני שאתה הפכת אצלי לבן בית. כל שבת במשך שנים הייתי מחכה לאחת וחצי בצהריים אם אני זוכר נכון את השעה, שעה שהיית עולה לאוויר כדי להקשיב לסיפור פרי עטך בקולך המונוטוני והמהפנט. לפני מספר שבועות קפצת לביקור לאחר שנים שלא שמענו ממך וחיפוש עליך ברשת גילה להפתעתי שהוצאת ספר. היה זה רעיון נהדר לקבץ את הסיפורים כעדות לפועלך ובכלל כמזכרת נהדרת למאזיניך ואני חייב לציין שבעונג רב קראתי את 23 הסיפורים שבחרת לקבץ בספר למרות שאת רובם הכרתי. קודמתי לי יניני ויהודה אטלס מתוך דבריו על הספר הטיבו לתאר אותם ולכן לא נשאר לי אלא להודות לך על השבתות שהקדשת לנו מזמנך ועל הספר.

נ"ב למי שלא שמע והכיר אותך להלן סרטון שבו אתה מתארח אצל אבי אתגר ומספר את סיפור הצלמניה שכמובן נמצא בספר

https://www.youtube.com/watch?v=jmtdx4UMnK4

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו

מיליונר יהודי מאמריקה רוצה להנציח את אשתו שנפטרה בארץ הקודש באמצעות מקווה ומשה חוזר בתשובה ועוזרו האישי של ראש העיר מופקד על בנייתו כדי לממש את חזונו של היהודי מאמריקה, אבל פה מתחילות הצרות כאשר תושביה, עולים מרוסיה, חושבים שזה בכלל מועדון שנבנה עבורם.

פסיפס צבעוני של דמויות יש בספר הזה, מחילונים, דתיים, עולים חדשים וגם ערבים שבאים לידי ביטוי בסיפורים שמחים ועצובים וגם אהבה אחת שקמה לתחיה. נבו משום מה לא נותן לעיירות שבספר שמות ומשאיר זאת לדמיוננו ואני בהחלט יכול להבין מדוע נהג כך. ראשית כדי לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי משום שאני קבלתי את הרושם שהעיר שמדובר בה בעיקר היא צפת (מעניין אם נבו חשב עליה שכתב?) מכיוון שקברים רבים של צדיקים יש בקרבתה ובכלל זה בסיס צבאי שמוזכר לא פעם, עוד סיבה...

הספר קולח, מהנה ומעורר מחשבות על היחס שלנו לזולת. יופי נבו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות

ביקורות נוספות על "הטובע"

הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•rea
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי אושר - עבורי זו ברכה לחיות בעולם שבו פעלו גולד ובאך הגאונים. אבל הספר הזה משתמש בגולד כדי לתאר כיצד אמן בעל כשרון אדיר מרעיל את סביבותיו, רק משום שאיש אינו יכול להתחרות בו. בעיני זה לא ספר על אמנות טהורה, או על האומן האולטימטבי או כל חרטה דומה, זה ספר על קנאה מהסוג שמלאני קליין תיארה בתור envy, שמקבלת איזה טוויסט. בקנאה קליניאית רגילה, המקנא הורס את מושא קנאתו מתוך מחשבה ש'אם לא יהיה לי גם לך לא יהיה'. ואילו כאן ההרס מופנה בעיקר כלפי העצמי, נוסח'אם לא יהיה לי אז אני לא אהיה'. כאן עושים לקנאה הרבה כבוד, כאילו מדובר בהישג אישיותי יוצא דופן שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתרומם אליו. כמובן שגם אין עלילה כי עלילה זה לא מספיק מנוכר בשביל הרמה האינטלקטואלית של הטקסט. קשה להאמין אבל חוץ משנאה וקנאה הספר מטוהר כמעט לחלוטין מכל רגש חי. שוב ושוב חוזרים אותם תיאורים של אותה הרסנות ופגיעה עצמית, אותו תיעוב, ואותה בחילה. מה לאמר, לבריאות למי שזו הדיאטה הספרותית שלו.

לפני 3 שנים•מתישהו
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.
את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.
לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם". לעתים אף היה לי נדמה שפגשתי את אביו הרוחני של בני ציפר.
מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל. ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עמיר
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

עשרות פעמים ניסיתי להכין קובה אורז. עד היום, למרות שבדרך כלל זה מצליח לי, אני בעצם מנסה. בכל פעם אני עושה משהו קצת אחרת, אני מחליפה מטחנה, אני מנסה סוג אחר של אורז, מערבבת בין סוגים, מוסיפה יותר בשר לתערובת, קצת פחות שמן, הרבה בהרת, בכל פעם זה משהו קצת אחר ולמרות שאני כבר מבינה למה דודה שלי התכוונה כשהיא אמרה "תוסיפי מים עד שתרגישי את הבצק", למרות זאת, עדיין בכל פעם שהבן שלי ניגש לסיר יש סקרנות על הפנים שלו, כי הוא לא בטוח איזה טעם יהיה לזה ונדמה לי שעבורו ההפתעה הזאת הפכה להיות חלק מההנאה.

הסיפור הזה מסופר ככה. הסיפור שמסופר שוב ושוב ושוב, כשהניואנסים המשתנים לא הפסיקו להפתיע ולרתק אותי, הוא על שלושה חברים, פסנתרנים, שנפגשו כשהיו שלושה צעירים אמביציוזיים שרוצים להיות נגני פסנתר וירטואוזיים והמפגש ביניהם שינה את חייהם. לשלושתם יש מספיק זמן ומספיק כסף כדי להיות אומללים והם מבוססים בה, באומללות הזאת, כל אחד בדרכו.

וכמו שיש אנשים ששמים מוזיקה ברקע כשהם מנסים להתרכז, ככה הסיפור הזה איפשר לי לחשוב על החלומות שיש לי ועל אלה שהיו ואיך נפרדתי מחלקם ולמה, וגם על החלומות של הילדים שלי, על מה משפיע עליהם, על איך זה להיות האחות הקטנה של מי שהיכולות הקוגנטיביות האובייקטיביות שלו הן פנומנליות, האם בהכרח תחשבי שאת לא מספיק טובה או מטומטמת, או עד כמה יכולה תחושת האושר שלי להשתנות, האם היא לא חלק אינהרנטי מהאישיות שלי, אולי לא מחשבות שנמצאות ברומו של עולם, אולי דוקא כאלה שנמצאות בבסיסם של חיים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

זהו מונולוג בלתי-נדלה, מפוכח, חסר רחמים, אובססיבי ומהפנט. המונולוג שיש בו הרבה חזרות, מתפתח לקצב "ווריאציות גולדבר" ואמנות הפוגה של באך, שהיו אהבתו של גלן.

"הטובע" איננו ביוגרפיה של גלן גולד. הוא סיפורה של ידידות טרגית, שמסתיימת בכאב ובמוות. שלושה פסנתרנים צעירים: המספר, חברו ורטהיימר וגלן גוּלד – נפגשים בשנת 1953 במוצארטאום שבעיר זלצבורג, שהגיעו אליה כדי ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ הגדול. לנוכח גאוניותו הגמורה, הכמעט "ברוטאלית", של גלן גולד, מחליטים השניים האחרים לזנוח את ייעודם המוזיקלי. המספר חשב שורטהיימר פנה למדעי הרוח בלי לדעת מהם מדעי הרוח ואילו המספר עצמו זרם בינתיים עם תחושותיו האישיות, נמלט אל כתיבת אפוריזמים (אמרות כנף, מימרות) על משקל פילוסופים למחצה, שלדעתו התכוונו להשפיע ולרמות את האנושות.

המספר נטש את הנגינה בפסנתר ברגע אחד ונתן במתנה את פסנתרו. הוא לא יכל לנגן טוב יותר מגלן. לא עברו ימים רבים וורטהיימר עשה כמוהו, כשהוא מוכר את פסנתרו במכירה פומבית. את תסכולו הגדול הוציא ורטהיימר על אחותו בת 46 שגר עמה כל השנים. האמירה, "היא לעולם לא תמצא חתן " התבררה בדיעבד כטעות אכזרית מבחינתו.
המספר מקדיש את חייו לכתיבה, וּורטהיימר (שגלן גולד אהב לקרוא לו "הטובע"), חי במשך עשרים שנה בבדידות מייאשת, משותק מחרטה על אמנותו האבודה, עד שתלה את עצמו בפתח ביתה של אחותו. "הטובע" הוא סיפור על תקוות הרוסות, על הקשר המוזר בין כשרון לכישלון אמנותי, על חיים שמתנהלים בצל הגעגועים ועל האימה שחש האדם הממוצע אל מול ה"גאון".
"אתה חושב שהייתי יכול להיות פסנתרן וירטואוז? שאל אותי ורטהיימר, כשאינו מחכה לתשובה כמובן וצוחק צחוק נורא האומר ל ע ו ל ם ל א. אתה כן, אמר, אבל אני לא. היה לך את זה, הוא אמר, הלוא ראיתי את זה, צלילים אחדים שלך והיה לי ברור, אתה כן אבל אני לא. ולגבי גלן, היה ברור כבר מהתחלה שהוא גאון. הגאון האמריקאי-קנדי שלנו. כל אחד מאיתנו נכשל מהסיבה ההפוכה, אמר ורטהיימר. לי לא היה מה להוכיח, יכולתי רק לאבד הכול, אמר. היכולת שלנו הייתה מן הסתם אומללותנו, אמר והוסיף מיד: גלן לא חיסל את היכולת שלו, היא הפכה אותו לגאון. כן, אילו לא היינו פוגשים את גלן, אמר ורטהיימר. אילו לשם הורוביץ לא הייתה משמעות בעינינו. אילו כלל לא היינו מגיעים לזלצבורג! אמר.
בעיר הזאת הבאנו על עצמנו את המוות, כשלמדנו אצל הורוביץ והכרנו את גלן גולד. ידידנו סימל בעבורנו את המוות".

המספר (ברנהרד כפי הנראה) נותר הניצול היחיד של המפגש הגורלי. דמות המספר מאזנת בין ההקצנות האישיותיות של גולד וורטהיימר, ולכן היא זו המייצגת את דרך החיים, כפי שראוי לחיותם על פי ברנהרד. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

לא פשוט לכתוב סקירה על הספר, מה עוד שהוא לא ספר קל לקריאה. אינטנסיבי ועמוס הרהורים, שחוזרים על עצמם ללא הרף, אבל חכם, מהפנט ומרגש. הרומן נכתב ללא חלוקה לפרקים ובפסקה אחת בלבד. את הספר צריך לקרוא במנות קטנות.
ספר מאתגר למיטיבי לכת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•lola bar