שבא מישהו ודבר ראשון הוא אומר לי: תקשיב! אני מבין שהוא יש לו דברים חשובים להגיד לי אז אני מקשיב. במיוחד אם הוא יכתוב ספר ויקרא לו תקשיב!
אם אתם שואלים למה אני אומר את זה על ספר שהשם שלו זה לחטוב עצים אז אני יסביר: פעם קראתי ספר אחר של הסופר הזה. זה ספר אחד הכי מעולים שקראתי וקראו לו "ילד". שמה הוא מספר על סבא שלו שהיה איש שלא אוהב בני אדם באופן כללי והסבא היה אומר שלא שווה להקשיב לבני אדם כי על פי רוב הם סתם מפטפטים. והכי מפטפטים לפי הסבא שלו זה המשכילים בעיני עצמם וכמה שהם חושבים שיש להם יותר השכלה ככה הם מקשקשים יותר וככה גם אי אפשר לסבול את הקשקושים שלהם. סבא שלו היה אומר לו שיקשיב רק לבנאים או לחוטבי עצים שהם אומרים רק מה שצריך. אולי אני אהבתי את זה שגם אני אין לי יותר מידי השכלה ואני חושב שלפעמים יש לי דברים שצריך להגיד אותם. בכל מקרה מהשם של הספר הבנתי שזה כמו שהוא רוצה להגיד שיש לו על הלשון דברים חשובים ולא סתם מקשקשים.
בכל מקרה אם עוד לא קראתם שום דבר משל הסופר הזה אז אל תתחילו עם הספר הזה. יותר טוב שתקחו את "ילד" שהוא גם אולי הכי קצר וגם קל לקרוא את זה ואפילו אני חושב שיותר תהנו. הספר לחטוב עצים זה לפי דעתי רק למי שמיודד כבר עם הסופר הזה וקלט כבר את הראש שלו.
כמו בהרבה ספרים שלו הוא כל הזמן חוזר על עצמו. זה כמו שהיו נותנים לי בבית ספר את העונש לכתוב מאה פעם אותו הדבר. ברור שזה לא בדיוק ככה כי הוא כל הזמן משנה את זה קצת וכל פעם מוסיף איזה משהו שעושה לך להסתכל אחרת על מה שהיה ממקודם ולהבין את הראש שלו עוד יותר טוב כאילו אתה קודח עם מקדחה בבטון וכל פעם נכנס עוד איזה חצי סנטים לבפנים. אולי זה כמו שאומרים על מוזיקה שיש איזה משהו אחד שמנגנים ועושים עליו כל מיני דברים שמשנים אותו קצת אז פה זה גם ככה. יושב איש אחד על כסא בבית של אנשים שפעם הוא החזיק מהם ועכשיו רק הם מחזיקים מעצמם וכל הזמן מעביר ביקורת בראש שלו עליהם ועל כל החברים שלהם שכולם הם כאילו משכילים או כאילו אומנים אבל לפי דעתו הם כולם רק עושים כאילו והכי הרבה שקורה זה שהוא מחליף את הכסא שלו אבל המחשבה שלך על מה שהוא אומר עושה רונדלים כי כל הזמן אתה קולט שיש מה שהוא אומר ויש מה שהוא מתכוון ועל פי רוב זה לא חייב להיות אותו הדבר.
אני זה גם הזכיר לי שפעם שלחו אותי אצל אחת של הוצאת ספרים לקחת ממנה חבילה להביא אותה אצל משרד של איזה קליינט. נכנסתי בבית מה שאומרים עליו מליון דולר (אבל זה עולה הרבה יותר ממליון שהיום בית של מליון דולר זה לא מה שהיה). בקיצור בית פרטי שיש לה בריכה ומעלית בתוך הבית והכל בסגנון גם של כפר וגם מודרני וגם שרואים שזה של הביוקר. בסלון היה לה ספריה על כל הקיר והכל מסודר לפי צבעים יעני ספרים שהפס שלהם לבן ביחד ואלה שהפס אצלם אדום ביחד וככה כל הספרים. עד שחיפשה את החבילה אני מסתכל בספרים והיה לה כל הסופרים שיש להם שם גדול ואני מתחיל לשאול אותה על הספרים ואני רואה שהיא כמעט כל מה שאני שואל עוד לא פתחה אותו יעני אין לה מושג. ובהתחלה אתה חושב שרק אחת כזאת הוא מדבר עליה בספר הזה אבל לאט לאט אתה קולט שגם אם היתה קוראת את כל הספרים האלה והיתה לה גם מחשבה משלה על כל ספר הוא היה ממשיך לדבר עליה.
כל הספר זה כמו להכנס בתוך הראש של אחד שלא סובל בני אדם ולשמוע את המוזיקה שמתנגנת אצלו בתוך הראש והמוזיקה הזאת זה כמו תקליט שכל הזמן חוזר על עצמו עם קפיצות ועם שני צדדים של התקליט. עכשיו אם אתם מדמיינים את זה עם שיר כמו הלו של ביונסה שנמאס אחרי קצת זמן אז אולי תחשבו שזה לא כיף אבל אם זה נגיד החלק האחרון של אופוס 125 של בטהובן אז אולי בכל זאת תחשבו שזה הדבר הכי יפה.

















