ביקורת ספרותית על הלדנפלאץ - שני מחזות מאת תומס ברנהרד
ספר טוב

---

אתם בטח תוהים מה לי ולמחזות של ברנהרד, אבל מי שעוקב אחרי שם לב לעובדה שקראתי כבר כמה מספריו ואהבתי (בהזדמנות אספר למה) קל וחומר שחיפשתי עוד מספריו וכך הגעתי לזה האחרון שהוא מבחינתי החותמת הסופית לגדולתו בעיניי ולא סתם נחשב לדעת רבים לגדול הסופרים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה-20.

בספר שני מחזות מתוך כמה שכתב ועד כמה שידוע לי הם הבודדים שתורגמו לעברית. הראשון "הלדנפלאץ" על שמה של כיכר הגיבורים שבמרכז וינה שבה הכריז היטלר ב-1938 על סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי לקול תרועות אזרחיה של אוסטריה. הוא עוסק במשפחה יהודית אינטלקטואלית שעזבה את אוסטריה לאחר אותו אירוע ובחזרתם לאחר המלחמה. מאורעות העבר לא נותנים להם מנוח ובאים לידי ביטוי בין היתר בשאגות שהאם ממשיכה לשמוע מאותו כיכר ופוגעים בשפיותה, ובאב המשפחה שלא מסוגל להתמודד עם המצב... המחזה עלה ב- 1988 ולא התקבל יפה בלשון המעטה, קורט ולדהיים קנצלר אוסטריה בזמנו הכתיר אותו שלא במפתיע "עלבון לעם האוסטרי".

המחזה השני שונה מקודמו מבחינת הדמויות ועוסק בצדו השני של המתרס, בקצין אס.אס מפקד מחנה ריכוז לשעבר שהתחבא עשר שנים לאחר המלחמה ולאחר מכן מתמנה לנשיא בית המשפט (??) וחוגג כל שנה את יום הולדתו של הימלר מפקדו עד שיום אחד הוא קורס... מחזה לא פשוט לקריאה, שמביא את הלך הרוחות לאחר המלחמה ואת האבסורד שזועק לשמיים.

ואם לסכם: אלו שני מחזות שמביאים את קולם של שני הצדדים ובעוד הראשון נתפס ומעורר אהדה מעצם עיסוקו במשפחה יהודית השני שמספר על אותו קצין אס.אס, הוא ניסיון מעניין להציג את המעשים הנפשעים ומכאן חשיבותו הרבה למרות הקושי להתחבר אליו אם בכלל אפשר.

ברנהרד הוא לא עוד סופר מבחינתי, אני מוצא בו את הקול השפוי שמרגיש חובה מוסרית לספר על מה שקרה, דבר שסופרים רבים נמנעים ממנו ולו מהפחד להזדהות עם סבלו של עמנו, סיבה מספיק טובה בשבילי להערכה.

» ביקורות נוספות של חובב ספרות
» ביקורות נוספות על הלדנפלאץ - שני מחזות