חשבתי שאנחנו הישראלים הבאנו לידי אמנות את ההלקאה העצמית והחברתית של עצמנו ושל הסובב אותנו, אי אפשר להתחמק מכך, זה בחדשות, ברדיו, בחברה ובין אדם לחברו, זה סובב אותנו מכל עבר. הספר הזה אפילו שובר את השיאים שלנו בתחום.

הספר כתוב בסגנון זרם התודעה ומספר את מחשבותיו של סופר כושל בוינה המוזמן לארוחת ערב אצל זוג חברים ותיקים האוורסבורגים אותם הוא כמובן שונא ומתעב, אך בכל זאת מופיע לארוחה. ההזמנה לארוחה מגיעה בעקבות התאבדותה של יואנה, חברה משותפת של כל הנוכחים בסעודה, בנוסף מוזמן גם שחקן תיאטרון נודע לארוחה כדי לרומם את הנפש ולהעלות את רמת הארוע. המספר סוקר לקורא את חוויותיו מן העבר עם הנוכחים בסעודה, חוויות שהתרחשו בשנות החמישים של המאה הקודמת בעוד הסעודה נערכת בשנות השמונים. לאורך כל הסיפור המספר מלקה במחשבותיו את כל המשתתפים אחד אחד כולל שחקן הבורגתיאטר הנודע שמשתתף בארוחה. הסיפור כולו הוא העמדת פנים וצביעות ונראה שכל המשתתפים שונאים האחד את השני ומנצלים כל הזדמנות לנגח את חבריהם.

מדוע נקרא הספר "לחטוב עצים" אתם שואלים? שחקן התיאטרון במסגרת ההלקאה העצמית שלו ולמרות הצלחתו הכבירה בתיאטרון הווינאי אומר שהיה מעדיף במקום זאת לחיות קרוב לטבע ולהיות חוטב עצים במקום שחקן תיאטרון, אך החיים הביאו אותו למקום אחר.

זהו ספרו הראשון של תומס ברנהרד שאני קורא, הוא כותב היטב ולמרות מוטיב ההלקאה העצמית ששזור לאורך כל הסיפור הקריאה מרתקת וקולחת.

המספר נענה להזמנה של זוג חברים מהעבר לבוא ל"סעודת ערב אמנותית". במהלך הסעודה פותח הגיבור במונולוג פנימי וסוער בו הוא מעלה את מחשבותיו ואת סלידתו מהאנשים שבאו לסעודה.
גיבור הספר הוא איש בשנות החמישים לחייו שחזר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון.
הוא מעלה זיכרונות מהעבר תוך שהוא כותב על התאטרון בווינה ועל התרבות השוקעת שלה בשנות השמונים.
למעשה הוא שונא כל אדם בסעודה ובאופן כללי מתעב את כל האנשים.
גם עם עצמו הוא מחמיר וניכר כי הוא אדם מיוסר שמרגיש שחייו קרובים אל קיצם.
זה הספר השני של ברנרהד שאני קורא וגם בו כמו בקודם יש תיעוב גדול כלפי המין האנושי וכלפי החיים בכלל, למעט רגעי חסד בהם הוא מגלה דברים יפים באנשים ובקיום.
הספר נכתב ב1984. ב1989 ברנרהד נפטר.
תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
למרות שלא קל לקרוא את הספר אני ממליץ עליו למי שאוהב ספרות לא מתחנפת. מאוד נהניתי לקרוא אותו.

שבא מישהו ודבר ראשון הוא אומר לי: תקשיב! אני מבין שהוא יש לו דברים חשובים להגיד לי אז אני מקשיב. במיוחד אם הוא יכתוב ספר ויקרא לו תקשיב!

אם אתם שואלים למה אני אומר את זה על ספר שהשם שלו זה לחטוב עצים אז אני יסביר: פעם קראתי ספר אחר של הסופר הזה. זה ספר אחד הכי מעולים שקראתי וקראו לו "ילד". שמה הוא מספר על סבא שלו שהיה איש שלא אוהב בני אדם באופן כללי והסבא היה אומר שלא שווה להקשיב לבני אדם כי על פי רוב הם סתם מפטפטים. והכי מפטפטים לפי הסבא שלו זה המשכילים בעיני עצמם וכמה שהם חושבים שיש להם יותר השכלה ככה הם מקשקשים יותר וככה גם אי אפשר לסבול את הקשקושים שלהם. סבא שלו היה אומר לו שיקשיב רק לבנאים או לחוטבי עצים שהם אומרים רק מה שצריך. אולי אני אהבתי את זה שגם אני אין לי יותר מידי השכלה ואני חושב שלפעמים יש לי דברים שצריך להגיד אותם. בכל מקרה מהשם של הספר הבנתי שזה כמו שהוא רוצה להגיד שיש לו על הלשון דברים חשובים ולא סתם מקשקשים.

בכל מקרה אם עוד לא קראתם שום דבר משל הסופר הזה אז אל תתחילו עם הספר הזה. יותר טוב שתקחו את "ילד" שהוא גם אולי הכי קצר וגם קל לקרוא את זה ואפילו אני חושב שיותר תהנו. הספר לחטוב עצים זה לפי דעתי רק למי שמיודד כבר עם הסופר הזה וקלט כבר את הראש שלו.

כמו בהרבה ספרים שלו הוא כל הזמן חוזר על עצמו. זה כמו שהיו נותנים לי בבית ספר את העונש לכתוב מאה פעם אותו הדבר. ברור שזה לא בדיוק ככה כי הוא כל הזמן משנה את זה קצת וכל פעם מוסיף איזה משהו שעושה לך להסתכל אחרת על מה שהיה ממקודם ולהבין את הראש שלו עוד יותר טוב כאילו אתה קודח עם מקדחה בבטון וכל פעם נכנס עוד איזה חצי סנטים לבפנים. אולי זה כמו שאומרים על מוזיקה שיש איזה משהו אחד שמנגנים ועושים עליו כל מיני דברים שמשנים אותו קצת אז פה זה גם ככה. יושב איש אחד על כסא בבית של אנשים שפעם הוא החזיק מהם ועכשיו רק הם מחזיקים מעצמם וכל הזמן מעביר ביקורת בראש שלו עליהם ועל כל החברים שלהם שכולם הם כאילו משכילים או כאילו אומנים אבל לפי דעתו הם כולם רק עושים כאילו והכי הרבה שקורה זה שהוא מחליף את הכסא שלו אבל המחשבה שלך על מה שהוא אומר עושה רונדלים כי כל הזמן אתה קולט שיש מה שהוא אומר ויש מה שהוא מתכוון ועל פי רוב זה לא חייב להיות אותו הדבר.

אני זה גם הזכיר לי שפעם שלחו אותי אצל אחת של הוצאת ספרים לקחת ממנה חבילה להביא אותה אצל משרד של איזה קליינט. נכנסתי בבית מה שאומרים עליו מליון דולר (אבל זה עולה הרבה יותר ממליון שהיום בית של מליון דולר זה לא מה שהיה). בקיצור בית פרטי שיש לה בריכה ומעלית בתוך הבית והכל בסגנון גם של כפר וגם מודרני וגם שרואים שזה של הביוקר. בסלון היה לה ספריה על כל הקיר והכל מסודר לפי צבעים יעני ספרים שהפס שלהם לבן ביחד ואלה שהפס אצלם אדום ביחד וככה כל הספרים. עד שחיפשה את החבילה אני מסתכל בספרים והיה לה כל הסופרים שיש להם שם גדול ואני מתחיל לשאול אותה על הספרים ואני רואה שהיא כמעט כל מה שאני שואל עוד לא פתחה אותו יעני אין לה מושג. ובהתחלה אתה חושב שרק אחת כזאת הוא מדבר עליה בספר הזה אבל לאט לאט אתה קולט שגם אם היתה קוראת את כל הספרים האלה והיתה לה גם מחשבה משלה על כל ספר הוא היה ממשיך לדבר עליה.

כל הספר זה כמו להכנס בתוך הראש של אחד שלא סובל בני אדם ולשמוע את המוזיקה שמתנגנת אצלו בתוך הראש והמוזיקה הזאת זה כמו תקליט שכל הזמן חוזר על עצמו עם קפיצות ועם שני צדדים של התקליט. עכשיו אם אתם מדמיינים את זה עם שיר כמו הלו של ביונסה שנמאס אחרי קצת זמן אז אולי תחשבו שזה לא כיף אבל אם זה נגיד החלק האחרון של אופוס 125 של בטהובן אז אולי בכל זאת תחשבו שזה הדבר הכי יפה.

מזה זמן רב אני מהרהרת כיצד להעלים ידידות רבת שנים ביני לבין אדם שעסוק רק בעצמו.
אינני זוכרת מתי החל הקשר בינינו, מי היה אומלל קודם ונזקק באופן נואש לחברותו של השני.
אני חושבת שבהיותי אדם קשוב, הסכמתי לחיבור בינינו וחשבתי כי ישנם יחסי גומלין מצויינים בינינו; אני לומדת מכאביו, מזדהה עם בעיותיו והוא מוצא בי מעין כלי הכלה.
מספר לי משפע הרעות שפקדו אותו במהלך שבע השנים בהן הכרתיו ואפילו חוזר לשורשי ילדותו.
כל מה שהיה עלי לעשות הוא להנהן הנהון טלפוני, וירטואלי. לשגר לו לבבות, פרחים ופרצופונים אוהדים מעבר לים, העיקר שהרגשתו תשתפר.
בשלב מסויים זה החל להעיק עלי, בעיקר משום שזה היה חד צדדי.
כל אימת שניסיתי לספר לו דבר מה מייסר אודותי, היה מעביר את הנושא בחטף ומכוון את הזרקורים אליו, פעם נוספת.
באחת הפעמים בה הפליג בגוזמאותיו וכעס שאינני מבינה אותו, יצא ממני כל הרפש בבת אחת והפניתי אותו לפסיכיאטר בתשלום. שחרר אותי מנוכחותך המעיקה, הקלדתי בזעם, ממילא לא יצא לי דבר - מה טוב, ממנה.
הוא הבטיח שזה אכן מה שיעשה ואני, שלא האמנתי על היוזמה שסוף-סוף יצאה ממני, מיהרתי לחסמו בכל האמצעים שלרשותי ואני שלמה עם החלטתי ונטולת נקיפות מצפון.

בקוראי את ״לחטוב עצים״ נזכרתי בו, בידידי הרטנוני.
ביום שבו העזתי לנתק קשריי עימו, התחלתי לקרוא את הספר ונדהמתי מהדמיון הרב לדמות הגיבור.
אדם בשנות החמישים לחייו אשר לא נותר לו דבר משמעותי מרצף המאורעות שפקדוהו והוא פוצח במונולוג מיזנתרופי ומייסר אודות האנשים שקלקלו אותו, שהרסו כל חלקה טובה בחייו, שהביאוהו עד הלום; גלמוד וערירי.

בראשית הקריאה עוד הזדהיתי עמו. חייכתי והסכמתי לדבריו שהיה בהם מין ההגיון שהרי דמותו שונה הייתה מכל אותם אמנים אשר מחשיבים עצמם ומלהגים על קשייהם , מתגאים בכישרונם ועוטים על עצמם את מסיכת הצביעות.
הוא אינו כמותם אלא דיקדנטי בדעותיו ומאוסים עליו זרמי התקופה: הריקבון פושה בכל והנמק מתפשט לתרבות בווינה של אז; התיאטרון, המוסיקה והאמנות.
בעוד הוא קוטל את סובביו מימינו ושמאלו, אינו חס גם על עצמו ומאשים את אופיו הפחדני והחלש בגל הטינופת שסחף אותו.
וכך, כשהוא יושב על הספה הגבוהה בסלון של אצילים כפריים ומשתחצנים, מביט על ההמולה הכעורה, המגעילה של אמנים ומרכל אודותיהם, נאלצתי אני לספוג את דבריו והרגשתי דחייה וגועל, כאילו אותו ״חבר״ מצא דרך נלוזה לחדש עמי את הקשר; זונדה כפויה שמזינה אותי בחרטוטים חסרי טעם אודות חיים שהתפספסו ואנשים שאופיים רע ונכלולי.

כש 90% מהיצירה עוסקת בהטלת רפש על אנשים אחרים, במציאת מומים בתוך החברה האנושית, בקיטורים, בבכיות, ב-אכלו לי ושתו לי
זהו רמז עבה לעזוב הכל ולהמשיך הלאה, למשהו שאינו בהכרח אופטימי אך נמנע מלהיות יללני ומתיילד.

וותרו, רבותי.