"אויי" הוא צליל האנחה אותו סבתי משמיעה (או " קרֶעכץ") למשמע כל סיפור המעציב אותה אך בד בבד מעורר בה הזדהות, אכזבה וכמובן ביקורת. סוג של חמלה פולנית.
כל אימת שסיפרתי לה על פרידה מבת זוג בעקבות אמתלה קטנונית או כאשר שיתפתי אותה בכובדו של עול הקיום על כתפיי הרזות, תמיד הייתה משחררת אחת בתוספת "מאמאל'ה שלי" פסקני.
את הספר קיבלתי במתנה מאחותי, עת עברתי עוד תקופה אבודה ותהיתי בין בחירות וסופים והספר היה נראה כמתנת עידוד מושלמת נוכח כריכתו היפה והתקציר הקולע. קולע למצבי התמידי, בטח אתחבר וארגיש פחות לבד, היא חשבה לעצמה. "תגיד כן" היא כתבה לי בהקדשה המצורפת.
בניגוד לה, מצב רוחי מעולם לא היה בעל נטייה לטורים גבוהים ותמיד הרגשתי שאני מתקיים כהלך בודד ביער, מחפש את מקומי, ''משלים עם ההכרח להתקיים'' כמילות ברנהרד (עמוד 67). היא ידעה זאת אבל בניגוד אליי, אחותי לא קראה את הספר.
"כן" של תומס ברנהרד הוא קרֶעכץ אחד גדול. נאנחתי לדידו של המספר חסר השם לכל אורכו של הסיפור הקצר. הוא מתאר בצורה מהפנטת את הריקנות כמו גם את האשליה להפטר ממנה באמצעים חיצוניים, במקרה הזה – האישה.
הספר הקצר תפס אותי לקריאה כפייתית כמעט כמו הדרך בה מסופר סיפורו של הגיבור, איש רוח זקן ודכאוני, המתקשה להשלים את כתביו ומתבודד בבית ישן בכפר קטן בארץ זרה לו. הוא תולה את יהבו באישה אקזוטית חצי מסתורית המגיעה לכפר גם היא, כדי לרכוש בו בית בית שאפילו המקומיים לא רוצים. בדיוק כמו שהוא עשה שנים לפני כן, כמו שהמחבר עשה בעצמו.
"כן" הוא הכל חוץ מכן. הסיפור המשמים אודות הזקן מתהפך ברגע לתיאורים קדחתניים של מצבו הנפשי שהעבירו בי צמרמורת וסיפוק. רגע אחר אלו הגיגים ארסיים (למשל אודות "האדם השנוא" בעל כושר ההבחנה והתבוננות המתברר כמציל חיים), שוב אובד בהליכה ביער ולפתע המתח בחיפוש המסקרן שלו אחר גאולה, או בית, דרך האישה.
"כן" הוא תמוה ואפל, מספק ומאכזב. המתכון לקרֶעכץ משובח שיוצא לך מהקרביים. רק אל תגידו כן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
