ביקורת ספרותית על כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג

---

מאז ומתמיד, האומה האמריקאית היוותה תעלומה. מייצרים ים של שפע כדי לטבוע בו, מפלים מיעוטים אבל מורכבים מהם, לא מסוגלים לעכל מורכבות מחשבית מעבר לבחירה בין פיל לחמור, הם תמיד יספקו סיבות חדשות לתהות על קנקנם.

לסיכום ההקדמה, אמריקה מספקת הרבה חומר למחשבה ותהייה מבולבלת גם בלי להחשיב את דונלד טראמפ והיוצא בו. אחוז הנרצחים מנשק חם אצלם הוא מהגבוהים בעולם, החוב שלהם לסין הוא מספר שמפאת קוצר היריעה לא נפרט כאן, ועדיין, הם מייצרים את רוב הספרים שאני (וכנראה גם שאר העולם הנאור) קוראים. מה שמביא אותי לתעלומה לא פשוטה אחרת בנוגע לדוברי האנגלית המשופצרת: איפה כל הבנות, ומה עשיתם להן? אני לא מכירה אף אחת מהבנות שנעלמו/נרצחו/נחטפו/נאנסו/התאבדו/כל התשובות נכונות, אבל כל ספר מלמד אותי לאהוב אחת אחרת ואני רוצה שתחיה, והיא לא, אז עצוב לי. האם זה העולם שהסופרים האמריקאים מכירים? ואם כך, איך הוכתרה הברית בת חמישים המדינות כבירת המערב? נותר לי רק לקוות שהמצב לא משקף את המציאות. הרי על הילדה שלא נחטפה אין סיבה לכתוב ספר.

עכשיו לספר: מרבית הספרים בז'אנר מתמקדים בתעלומת הבת הנעלמת/נרצחת וכו', אבל הספר הזה בחר להתמקד בתיאור המשפחה, לפני ואחרי האסון. לא שזה חידוש גדול, גם הנישה הזאת מלאה בספרים סבירים (פירגנתי) אבל ריענון כלשהו יש כאן.
המשפחה שנראית מאושרת ומגובשת, אבל הספר חושף לאיטו את פגמיה ואת אומללותה. וכמה אומללות מסתתרת מאחורי החיוכים הרחבים. אומללות שורשית ומעמיקה, אומללות מוחבאת היטב. כל כך הרבה אומללות, ש... אני לא קונה את זה.

אני לא קונה את הבינאריות של הראש האמריקאי. טוב או רע, ישן או חדש, גן עדן או גיהנום, אומלל או מאושר, שחור או בלונדיני. אני לא קונה דמויות שטחיות בעלות מניעים מוצהרים וקבועים, שנשארות באומללות הסטטית שלהן במהלך כל הספר.
לעומת הדמויות המקובעות, מרחב הזמן כאן גמיש למדי ויש קפיצות לעבר ובחזרה. אני אישית מחבבת את הקונספט, אבל זה עלול להיות מבלבל. הכתיבה מוצלחת בסך הכול. מומלץ לחובבי הז'אנר, קבוצה שכרגע החלטתי סופית שלא כוללת אותי.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על כל מה שלא סיפרתי