ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - כריכת הסרט מאת ג'אנט וולס

---

אני מביטה בתמונה היפה של הזוג ביום חתונתם, המופיעה בתחילת הספר. בתמונה הישנה בעלת האיכות הירודה האופיינית לזמן בו צולמה, הם נראים כמו חתן וכלה סטנדרטים: שמחים. יפים. רגילים.
שום פרט בתמונה לא מרמז על המרחק העצום שיש בינם לבין דבר הניתן לכנותו רגיל. לרוב כשהיא מגיעה מהפה שלי, המילה מוזר מובעת כמחמאה, אך במקרה הזה ההפך הוא הנכון.
"אני מאשימה," מכריזה ג'אנט וולס בקול קשה, שמהדהד בין כתלי המשפט שהוא ליבנו. "אני מאשימה את הזוג הזה." ואוזנינו מצטלצלות למשמע רשימת חטאיהם, עיננו מתעוורות מסינוורן של הראיות. העדויות קשות לעיכול. חלקנו לא נצליח לישון הלילה. חלקנו נחזור במחשבותינו שוב ושוב אל הספר הזה, שהדבר המזעזע ביותר בו הוא העובדה שהוא לא בדיוני. כולנו מוצאים אותם אשמים.
אשמים, גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים, שאני נבחרתי לייצג כיוון שאני כותבת את הביקורת ובחרתי את המטאפורה הזאת אז מותר לי. אשמים בהזנחה פושעת של ילדיהם. בכך שהניחו להם לרעוב, להיפצע, להיות נתונים לחסדיהם של בריונים ופושעי מין. בכך שהביאו אותם לעולם מלכתחילה.
זאת אמירה קשה, ובכלל החוק הוא קשה. מי שמנו להכריע איזו דרך היא דרך הישר, ואת מי מותר לנו להעניש? ובאיזה אופן? קשה לומר, וגם קשה להכריע שחייבים לגזול מהם את ילדיהם ולפזר אותם בבתי אומנה. קשה, אבל זו המסקנה היחידה המתקבלת מקריאת הספר.
בכל זאת, מעדיפה ג'אנט להישאר יחד עם אחיה ולסבול מנחת זרועם (המטאפורית, כי הכאה דווקא לא ממש נמנית ברשימה הארוכה של חטאיהם) של אביהם השתיין ואמם חסרת האחריות.
ואני מבולבלת כנציגת חבר המושבעים, כשאני רואה את אותה פרקליטה בעמדת התובעים והנתבעים גם יחד. ג'אנט לא חוסכת מהוריה דבר. היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, בלי פחד ומדי פעם עם ניתוק רגשי מסוים, שמעט צרם לי. אך היא גם חומלת עליהם. "זה מי שהם, ואני אוהבת אותם."
אוהבת למרות ראשם שלא מחובר לכתפיהם, למרות סדר העדיפויות הלקוי השם בעלות על טבעת יהלום מעל אוכל על השולחן, וגאווה מעל פחם בתנור. למרות עצלנותם וחוסר היכולת להחזיק בעבודה קבועה, דבר שילדיהם לא מתקשים כלל לעשות ברגע שהם יוצאים מחסותם. בסופו של דבר הצליחו הילדים בעולם, שלא כמו רבים כמוהם שנאלצים ללכת בעקבות הוריהם. זוהי סנגוריה מסוימת שניתן להגיד על הצמד ההזוי שמוצג לנו באותה תמונה יפה.
בסוף היא אוהבת אותם וסולחת להם, ואם הקורבנות סלחו, גבירותיי ורבותיי, מה עוד נשאר לנו לעשות?
נשאר לנו להינות מספר מופרע ומופרך, ומהנה במיוחד. נשאר לנו לשמוח מסיפור ההצלחה הניו יורקי, האמתי הראשון מסוגו בו נתקלתי, ולהצטער שלא פורט בו מעט יותר. נכון שזה לא הנושא של הספר, אבל למה לא להאריך אותו מעט? אני הייתי שמחה. נשאר לנו להמליץ לחברים, ולהימנע בכל מחיר מלראות את הסרט.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - כריכת הסרט