ביקורת ספרותית על נעלי תיאטרון מאת נואל סטריטפילד

---

מי לא אוהב את ספרי הנעליים?
ומי לא שמח כשהתגלו עוד שניים שעוד לא תורגמו?
שמם של הספרים רק מסמל דמיון הרבה יותר גדול בין כולם: למעשה הם אותו ספר. תמיד יש לנו את שלישיית הילדים, תמיד יש היקלעות מקרית לתחום הבידור שהספר עוסק בו, ותמיד הוא מוביל להצלחה מסחררת שמובילה ליהירות בלתי נסבלת. תמיד יש קונפליקטים הנוגעים לכסף, ותמיד פער בין עושר לעוני. תמיד יש אומנת, ותמיד יש דמות גברית ידידותית שאפשר לסמוך עליה. אפילו הגיבורים דומים. אני בטוחה ששכחתי משהו, מוזמנים להוסיף ולהחכים.
אם כן, נשאלת השאלה המתבקשת, איזה מבין ספרי הנעליים הוא הטוב ביותר? אני מניחה שאקבל הסכמה רחבה כשאגיד ש"נעלי בלט". מישהו מתנגד? ובכן, סטריטפילד עצמה מסכימה! אחרת, למה שתחזור אל אותה אקדמיה ואל אותה שלישיית גיבורות בשני ספרים נוספים?
ב"נעלי קולנוע", האיזכור הוא קטן וכל החלק הזה מרגיש כמו צ'ופר חביב לספר. ב"נעלי תיאטרון", ובכן, מוטב שתקרא לו "נעלי בלט 2". הרי גם ב"נעלי בלט" יש עיסוק נרחב בתיאטרון- זה מה שפאולין עושה.
שלא תבינו אותי לא נכון, ממש שמחתי לספר המשך ל"נעלי בלט". התגעגתי לפאולין, פטרובה ופוזי המקסימות, ומאוד נהניתי לחזור ולקרוא עליהן, מה גם שכולן עדיין חמודות ועליזות כמקודם. הייתי גם שמחה אילו היינו פוגשים אותן באמת, ולא דרך המכתבים שלהן. אבל יש בזה מין חוסר צדק כלפי ילדי פורבס. גם ככה הם מוסתרים בצילן של בנות דודתיהן, אז זה קצת מוגזם להחביא אותם תחת עוד שלישייה של בנות נהדרות ואהובות על כולנו. בכנות, אני מרחמת עליהם. אם כי אהבתי שההצלחה המתוארת בספר הזה, שלא כמו בספרי הנעליים האחרים, היא מתונה ולא מסחררת. זה מציאותי ועדיין עליז.
בקולנוע ובתיאטרון יש אתגר משותף, והוא לשאוב את הצופה עד כי ישכח- ולו לכמה רגעים- שהמחזה שנגלה לעיניו הינו מבוים ולא אמיתי, והוא עצמו לא חלק מהמתרחש אלא צופה בלבד. האתגר הזה נמצא גם אצל ספרים, ואפילו קשה יותר. במקרה של ספרים, על דמיונו של הקורא להשלים פערים גדולים יותר: עליו להחיות את המילים הכתובות על הנייר הלבן, בלי אמצעי עזר חיצוניים נוספים.
בכל זאת, אני הצלחתי. אולי זה בגלל אהבתי הגדולה ל"נעלי בלט", אולי כי היה לי מצב רוח מאוד מסוים, אך כאשר קראתי את אחד מהעמודים ראיתי בבירור את פאולין. היא חבשה כובע חום בסגנון שנות החמישים שכיסה על שיערה הבלונדיני. לחייה היו סמוקות והיא חייכה, ורקדה כחלק מהסרט בו היא משחקת. אני לא יודעת מה היא לובשת או על מה הסרט, או לצלילי איזו מנגינה היא רוקדת, אבל עד עכשיו אני רואה אותה בבירור. וברגע שראיתי אותה, ראיתי גם את פוזי. שיערה המתולתל פרוע ואסוף במרושל, ומבטה רציני מאוד- באופן לא אופייני אולי- ונעוץ בכפות רגליה, שעליהן לעמוד בקצב ולא למעוד. מבט רציני דומה יש על פניה של פטרובה, כשהיא סוקרת בעיניה החומות את צגי השליטה והבקרה במטוס שהיא מטיסה. אך את פאולין ראיתי הכי ברור, ואני עדיין רואה אותה. אם במקרה אני אפגוש אותה ברחוב, אני אוכל לזהות אותה ולומר לה, "הי פאולין!" והיא תסתכל עלי במבט מוזר ותמהר להתרחק ממני כי איזו מוזרה אני, ובכלל קוראים לה נועה.
עד שהאשליה נשברה. וזה קרה כשבספר נכתב השם 'פולין' במקום פאולין.
אני מתקטננת כאן כי האכזבה שלי הייתה קשה כל כך, הקריעה מהדמיון אכזרית כל כך. בסדר, זה עניין של תעתיק. אפשר לומר שפאולין, Pauline, נשמע יותר כמו פולין. זה לא נכון, וגם אנחנו מדברים כאן על בחורה בת עשרים ושתיים ולא על מדינה עם דגל אדום לבן, אבל על כך הייתי מוכנה למחול. אלא שתעתיקים צריכים סיבה ממש ממש טובה כדי לשבור את הכללים שנקבעו בספרים הקודמים להם! שגיאות דומות ניתן למצוא בספרים כמו "אן שרלי" ואהובה החביב גילברט בלייט או בליית. פאולין הייתה פאולין ב"נעלי בלט" וב"נעלי קולנוע". ואם זה לא מוצא חן בעינייך, גברתי המתרגמת, תרגמי את שני הספרים האלה מחדש או שתחזירי לי את פאולין!
אכזבה, אכזבה קשה. הייתי קרובה להאמין לספר הזה, על אף הרפיטיביות והילדותיות המובנית. בספרות, כמו בתיאטרון, מה שחשוב הוא הפרטים הקטנים, והפאשלה שבהם פירקה לי את כל התפאורה.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על נעלי תיאטרון