בילדותי היינו משתוללים בחוץ כל אחר צהריים. המון תעלולים והנאות עתירי פעולה ולכלוך ונטולי מבוגרים, אני זוכרת עד היום מהאתנחתא שבין לימודים לשינה. כל הילדים השתתפו, חוץ מהירה. לה הוקצבה שעה אחת למשחק, בתנאי שזה יהיה ליד הבית והיא לא תתלכלך. בשאר הזמן היא היתה צריכה להכין שיעורים ולהתאמן בנגינה בפסנתר. אני זוכרת ששמעתי פעם את אמא שלה מסבירה לאמא שלי כמה הירה אוהבת את הפסנתר, ואיזו פסנתרנית דגולה היא תהיה אם תתאמן ברצינות. היא למדה אתי בכתה - אבל לא היכרתי את קולה. אחרי שנתיים היא עזבה ולא חסרה לאיש. אולי היא הפכה לפסנתרנית דגולה? אולי הפסנתר היה תחליף הולם למה שנגזל ממנה?

נראה כאילו הכל כבר נאמר על נושא היחסים במשפחה, כי משפחה זה דבר מעניין. ומשפחות של אחרים על אחת כמה וכמה.והמון ספרים על הנושא יוצאים לאור, כאילו אם נקרא נפענח משהו על עצמנו, או, לפחות, נוכל להגיד "איזה מזל שאצלינו זה לא ככה. למרות זה וזה, לא הייתי רוצה משפחה אחרת".

המשפחה שאינג מתארת בסיפור "זכתה" במנה נדיבה של בעיות ושריטות: החל מנישואים בין-גזעיים שנחשבו באמריקה של שנות החמישים והששים מגונים ו"לא טבעיים", ילדים שחיצוניותם מבטאת את זרותם בסביבה הלבנה של המערב התיכון, צורך עז של ההורים שבתם תגשים את השאיפות שלהם, שהם לא הצליחו להגשים, במסווה של "היא בודאי רוצה את זה כמו שאני רציתי". בעיות חברתיות וקשיי השתלבות של הילדים, חשבונות בלתי סגורים של ההורים עם הוריהם שלהם, בעיות בזוגיות, ואבל עמוק שאי אפשר להכיל, על אובדן ילד.

הספר כתוב היטב, מעניין בדרך כלל. אבל נראה לי שכמות הבעיות שאינג הקנתה למשפחה הזו, יכולה לפרנס כמה ספרים. זה מכרסם באמינות הסיפור ותורם לשטחיותו. והמסקנות של אינג? אין מילה רעה לומר עליהן. משהו כמו היו קשובים לילדכם, ואל תאנסו אותו לתבניתכם, היו סובלניים לזולת ולשונה... אמירות המקובלות על הכל. מה חבל שאנחנו יכולים לאתר את הכשלים אצל אחרים. הכשלים של עצמנו הם כאותה גיבנת. אותם אנחנו לא רואים.

אז לאחר שמאוד נהניתי מ"שרפות קטנות בכל מקום" היה ברור לי שזה עניין של זמן עד שאקרא עוד ספר של סלסט אינג.
הספר הזה מתחיל מצויין: כבר במשפט הראשון אתה מבין שיש פה איזה תעלומה... דמות המספר כבר אומר לנו שמישהי מתה והמשפחה שלה עדיין לא יודעת.
הפרקים הראשונים של הספר הזה היו נראים מבטיחים מאוד. דמויות עגולות... קפיצה להיסטוריה שלהם וגם חזרה להווה על מנת לסגור לנו עוד פרט לגביהם אבל גם שנבין אותם יותר טוב לאחר חשיפה על העבר שלהם.
משפחה אמריקאית מעורבת (האבא ממוצא סיני) המתמודדת עם מות הבת המתבגרת שלהם ובעצם בתהליך הזה נחשפת לנו המורכבות של המשפחה וכל הרקע של הארועים שהם חוו בשנים שקדמו לארוע הטראגי.

החצי הראשון של הספר היה נורא מבטיח ולכן כנראה ציפיתי ליותר מידי מהחצי השני.
התאכזבתי מהסוף... הספר בחלקו השני די משעמם.
כל ההרמות להנחתה שכביכול הגיעו בחצי הראשון התבררו כלא כלום.. שום דבר לא ממש התרומם למשהו משנה מחשבה עבור הקורא.
היתה איזו תקווה לסוף מעורר מחשבה או משהו יותר מורכב.
נשארנו עם ספר שכתוב טוב (סלסט אינג כותבת טוב ואת זה לא ניתן לקחת ממנה) וזה שווה לרוב 4 כוכבים אבל האכזבה שלי מהסוף הורידה כוכב.

רומן קליל, במספר מקומות התחנן שאחזיר אותו למדף אבל הצלחתי לעבור את המשוכה ולסיים אותו. בציון בסדר לא כולם זוכים בנובל ...

כל מה שלא סיפרתי , מתרחש בחברה האמריקאית. מציף בעיות בין גזעיות אסיאתיים לבין לבנים אשר נולדו בארה"ב. מציף בעיות במשפחה בנושא זוגיות, הגשמת חלומות דרך הילידים ותקשורת במשפחה.
זהו סיפורה של משפחה אמריקאית-סינית בשנות השבעים , מרילין וג'יימס לי. ילדתם לידיה הבכורה מבין ילידיהם הינה בבת עינם של הוריה. דרכה הם מנסים להגשים אך שאיפותיהם וחלומותיהם.
כשנמצאת גופתה של לידיה, היציבות שלכאורה הייתה קיימת במשפחתם מתערערת.
הרומן נוגע מציף הרבה בעיות במשפחה , במערכות יחסים כגון זוגיות, יחסים בין הורים וילדים. יחסים בין אחים במשפחה. אך הנגיעה בהם מאוד שטחית לטעמי, אשר הצליחה לחדור אל ליבי.
הספר יכול לרגש, הקריאה זורמת.
לשיקולכם.

אמר פעם מישהו, שציפיות יש רק בכריות. כמה חכם המשפט הזה. מוטב להן לציפיות, שיישארו על הכריות, ולא יגדלו למשהו גדול ובלתי אפשרי אשר עתיד להתפוצץ לנו בפנים, כמו בלון גדול האוגר בתוכו קונפטי בשלל צבעים עליזים ושמחים המתעופפים לכל עבר ולנצח יהוו עדות להתפוצצות ולאחריה לואקום שהשאירו.

כי ציפיות הן אומנם חסרות משקל, אך הנטל שלהן כבד מאוד. ולעיתים, האדם שממנו מצופה, לא יכול לשאת את הנטל, והוא קורס. כמו שקרה ללידיה. נערה בת שש עשרה, אשר היתה אמורה להיות בתקופה הכי יפה בחייה, תלמידת תיכון נטולת דאגות, אשר כל מה שהיה אמור להדאיג אותה היו דברים קלי משקל- כי מה כבר יכול להעיב על חייה של נערה בגילה הצעיר של לידיה? אז זהו, שלא ממש כך. לידיה מוכנסת למעין מירוץ של רדיפה אחרי מצויינות בלימודים, השגת ציונים גבוהים, אין ספור שעות למידה ושקידה על שיעורי בית, וכל זה מנוהל ומנותב בידי אמה של לידיה, אשר חלומה הגדול להיות רופאה התמסמס מבין ידיה, ואת כל השאפתנות האדירה הזו כמו צררה אמה של לידיה למעין שק גדול, קשרה אותו חזק בקצוות, והטילה את כל זה בצורת ציפייה מפלצתית על כתפיה השבריריות של בתה, אשר מצידה כלל לא רצתה בזה.

הספר הזה, שמצד אחד הרחיב לי את הלב בכתיבה הנקייה והמרגשת שלו, ובה בעת פצע אותו, לנוכח חיים כל כך צעירים שנגמרים, ועל מה? ולמה?

ספר יפהפה, המעורר מחשבה.

מאז ומתמיד, האומה האמריקאית היוותה תעלומה. מייצרים ים של שפע כדי לטבוע בו, מפלים מיעוטים אבל מורכבים מהם, לא מסוגלים לעכל מורכבות מחשבית מעבר לבחירה בין פיל לחמור, הם תמיד יספקו סיבות חדשות לתהות על קנקנם.

לסיכום ההקדמה, אמריקה מספקת הרבה חומר למחשבה ותהייה מבולבלת גם בלי להחשיב את דונלד טראמפ והיוצא בו. אחוז הנרצחים מנשק חם אצלם הוא מהגבוהים בעולם, החוב שלהם לסין הוא מספר שמפאת קוצר היריעה לא נפרט כאן, ועדיין, הם מייצרים את רוב הספרים שאני (וכנראה גם שאר העולם הנאור) קוראים. מה שמביא אותי לתעלומה לא פשוטה אחרת בנוגע לדוברי האנגלית המשופצרת: איפה כל הבנות, ומה עשיתם להן? אני לא מכירה אף אחת מהבנות שנעלמו/נרצחו/נחטפו/נאנסו/התאבדו/כל התשובות נכונות, אבל כל ספר מלמד אותי לאהוב אחת אחרת ואני רוצה שתחיה, והיא לא, אז עצוב לי. האם זה העולם שהסופרים האמריקאים מכירים? ואם כך, איך הוכתרה הברית בת חמישים המדינות כבירת המערב? נותר לי רק לקוות שהמצב לא משקף את המציאות. הרי על הילדה שלא נחטפה אין סיבה לכתוב ספר.

עכשיו לספר: מרבית הספרים בז'אנר מתמקדים בתעלומת הבת הנעלמת/נרצחת וכו', אבל הספר הזה בחר להתמקד בתיאור המשפחה, לפני ואחרי האסון. לא שזה חידוש גדול, גם הנישה הזאת מלאה בספרים סבירים (פירגנתי) אבל ריענון כלשהו יש כאן.
המשפחה שנראית מאושרת ומגובשת, אבל הספר חושף לאיטו את פגמיה ואת אומללותה. וכמה אומללות מסתתרת מאחורי החיוכים הרחבים. אומללות שורשית ומעמיקה, אומללות מוחבאת היטב. כל כך הרבה אומללות, ש... אני לא קונה את זה.

אני לא קונה את הבינאריות של הראש האמריקאי. טוב או רע, ישן או חדש, גן עדן או גיהנום, אומלל או מאושר, שחור או בלונדיני. אני לא קונה דמויות שטחיות בעלות מניעים מוצהרים וקבועים, שנשארות באומללות הסטטית שלהן במהלך כל הספר.
לעומת הדמויות המקובעות, מרחב הזמן כאן גמיש למדי ויש קפיצות לעבר ובחזרה. אני אישית מחבבת את הקונספט, אבל זה עלול להיות מבלבל. הכתיבה מוצלחת בסך הכול. מומלץ לחובבי הז'אנר, קבוצה שכרגע החלטתי סופית שלא כוללת אותי.

הנה כלל אצבע נחמד: לא כדאי לקחת מהמדף ספר שהעטיפה שלו עוצבה בפוטושופ עם תמונת אימאג' בנק. רוב הסיכויים שהוצאה שלא השקיעה בעטיפה, גם לא השקיעה בתרגום הטקסט, או בעריכה שלו, או בבחירה איכותית שלו.

הנה עוד כלל אצבע נחמד: ספרים שעל העטיפה שלהם מופיע שם הספר בגופן המדמה כתב יד, נוטים להיות רומנטיים וקיטשיים וקצת שטחיים. תבדקו את הכלל הזה, הוא עובד יפה.

כי ככה זה. הכריכה מורה על הספר, הקנקן רומז על מה שיש בו, וכללי אצבע הם כלים טובים לייעול החיים. עד שהם לא. ואני שמחה לבשר שיש ספרים, שעל אף שהכריכה שלהם לא מצטיינת בעיצוב שלה, הם ספרים טובים. ועל אף ששם הספר כתוב בצורה המשדרת רומנטיות קיטשית, הם בעצמם מספרים אמת.


בסוף שנות השבעים לינדה לי היא אמריקאית בת שש עשרה ממשפחה ממוצא סיני למחצה. היא הבת האמצעית והמועדפת במשפחה, תלמידה מצטיינת בלימודים, ומשולבת יפה בחברה, על אף המוצא והמראה החריג שלה בעיירה בה הם מתגוררים. או שככה חושבים ההורים שלה לפחות, עד שהיא נעלמת ונמצאת מתה בתחתית האגם בעיירה. מכאן הכל מתמלא בשאלות: אם לינדה היתה כל כך בודדה, מדוע היא המציאה חברות ובדתה בילויים איתן? אם היא כל כך כשלה בלימודים, מדוע ההורים שלה לא היו מודעים לכך? אם היא כל כך לא אהבה מדעים, למה היא המשיכה להתעמק בתחומים האלה עוד ועוד? ומה החלק של בן השכנים ג'ק בכל הסיפור הזה? מדוע לינדה הסתירה את הקשר הזה, ומה בעצם רצה ממנה ג'ק? יש המון שאלות, והקביעה המשטרתית שמדובר בהתאבדות לא עונה על אף אחת מהן.

התקציר הוא כזה שמתאים לספר מתח. כזה שבו הבלש החובב או המקצוען יבוא לטובת המשפחה האבלה, יפענח את התעלומה וימצא את הרוצח. אלא שזה אינו ספר בלשי, והוא לא מתקדם על פי חוקי הז'אנר. הוא לא מתקדם בכלל. במקום זאת עלילת הספר חופרת לאחור ולעומק. אל ג'יימס האב, שהוא מרצה באוניברסיטה, שניתק את קשריו עם מוצאו הסיני, ומעוניין להשתלב. אל מרילין האם שויתרה על הצלחה לימודית, ועל קריירה כדי להקים משפחה, ואל התקוות שתלתה בבת שלה, שגדלה אל דור אחר ואפשרויות אחרות. אל נייתן, האח הגדול והמקופח, ואל חשדותיו בבן השכנים ג'ק ובמה שגרם ללינדה לעשות. ואל האנה הקטנה, ואל הסיבות שבגינן נוכחותה שקופה ואינה מורגשת במשפחה.

והספר הזה כואב. כמעט כל עמוד בו כואב. כואב אם אתה הורה למתבגר או למתבגרת, כי הוא פורט על כל הפחדים כולם. מה אנחנו יודעים על הילדים שלנו? מה אנחנו גורמים לעשות? מה מתוך העשייה שלהם היא באמת שלהם, ומה רק נגזרת של שאיפותינו ורצונותינו. מומלץ.

"לידיה מתה. אבל הם עדין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד לא יודע כלום..." אל תטעו, לא מדובר בספר מתח, אך משפט הפתיחה שלו מייצג אותו נאמנה. כאן לא תמצאו חמלה, כאן לא יחסכו לכם את הכאב. ההפך הוא הנכון. הכל גלוי ועל טעויות משלמים. הספר לוחץ בדיוק על הנקודות הכי כואבת ורגישות של הורים, עד כמה באמת אנחנו מכירים את ילדינו המתבגרים ? האם אנחנו באמת יודעים מה טוב עבורם ? האם אנחנו מכוונים אותם בצורה הנכונה ?
כביכול הסיפור פשוט, משפחה אמריקאית (אבא ממוצא סיני),בארה"ב של שנות השבעים. ההורים מתאמצים להשתלב בחברה ללא הצלחה, להתמודד עם אכזבות קשות ועם טרדות החיים, עד שהנורא מכל קורה. האובדן הגדול מערער את המשפחה וחושף את מערכות היחסים בין ההורים לילדיהם. לאורך קריאת הספר לא הפסקתי לחשוב איזו אמא אני עבור בני, ועד כמה חשוב לעצור מידי פעם ולבחון אם אנחנו כהורים לא מנסים להגשים את החלומות והשאיפות שלנו דרך ילדינו.

הספר הינו על משפחה מעורבת של מרילין אם אמריקאית וג'יימס אב סיני, אשר מתאהבים מתחתנים ומגדלים 3 ילדים.
האם מרילין שלא הספיקה לסיים את לימודי הרפואה שלה, מנסה להגשים את חלומותיה דרך ביתה האמצעית.
ההשלכות של הבחירות והפעולות של מרילין ואף ציפיותיה הגבוהות הופכות להיות משמעותיות ואף קשות מאוד.

הספר מרגש, מטלטל ומעורר מחשבה.
הספר גורם לנו להבין שאנחנו לא מכירים ולא מודעים למחשבות של האנשים הקרובים אלינו ביותר.
אני אישית לקחתי מהספר תובנות לחיים כבת אדם וגם כאמא.
ממליצה בחום !