ביקורת ספרותית על כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג
ספר מעולה

---

אמר פעם מישהו, שציפיות יש רק בכריות. כמה חכם המשפט הזה. מוטב להן לציפיות, שיישארו על הכריות, ולא יגדלו למשהו גדול ובלתי אפשרי אשר עתיד להתפוצץ לנו בפנים, כמו בלון גדול האוגר בתוכו קונפטי בשלל צבעים עליזים ושמחים המתעופפים לכל עבר ולנצח יהוו עדות להתפוצצות ולאחריה לואקום שהשאירו.

כי ציפיות הן אומנם חסרות משקל, אך הנטל שלהן כבד מאוד. ולעיתים, האדם שממנו מצופה, לא יכול לשאת את הנטל, והוא קורס. כמו שקרה ללידיה. נערה בת שש עשרה, אשר היתה אמורה להיות בתקופה הכי יפה בחייה, תלמידת תיכון נטולת דאגות, אשר כל מה שהיה אמור להדאיג אותה היו דברים קלי משקל- כי מה כבר יכול להעיב על חייה של נערה בגילה הצעיר של לידיה? אז זהו, שלא ממש כך. לידיה מוכנסת למעין מירוץ של רדיפה אחרי מצויינות בלימודים, השגת ציונים גבוהים, אין ספור שעות למידה ושקידה על שיעורי בית, וכל זה מנוהל ומנותב בידי אמה של לידיה, אשר חלומה הגדול להיות רופאה התמסמס מבין ידיה, ואת כל השאפתנות האדירה הזו כמו צררה אמה של לידיה למעין שק גדול, קשרה אותו חזק בקצוות, והטילה את כל זה בצורת ציפייה מפלצתית על כתפיה השבריריות של בתה, אשר מצידה כלל לא רצתה בזה.

הספר הזה, שמצד אחד הרחיב לי את הלב בכתיבה הנקייה והמרגשת שלו, ובה בעת פצע אותו, לנוכח חיים כל כך צעירים שנגמרים, ועל מה? ולמה?

ספר יפהפה, המעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על כל מה שלא סיפרתי