ביקורת ספרותית על שקרים הכרחיים - עין טובה # מאת דיאן צ'מברליין
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 26 ביולי, 2020
ע"י מרים


ביקורת הכרחית על "שקרים הכרחיים" נוגעת לנושא ההגהה, שהיא, בקצרה, על הפנים.
חלק מהספרים מציגים דיאלוגים כאשר כל משפט מוקף במירכאות, וחלק מהספרים נמנעים מכך. אישית אני לא אוהבת את האפשרות השנייה, אבל מרגישה מחויבת להכיר בה כלגיטימית. איזו אפשרות לא לגיטימית, אתם שואלים? הקפת המשפטים במירכאות, לא כולל הפיסוק. זה אולי נשמע קטנוני, אבל כזו אני, קטנונית, וזה באמת מטריף אותי. כי הפיסוק הוא חלק מהדיבור. אפשר לשמוע אותי אומרת פסיק, ממש כפי שאפשר לשמוע אותי אומרת סימן שאלה. ואיכשהו ברור שסימני השאלה כן כלולים בתוך המירכאות, אבל פסיק או נקודה לא. החטא הכי גרוע שספר יכול לחטוא בו הוא חוסר עקביות בלתי מכוון.
עוד חוסר עקביות ששיגע אותי היה השימוש בספרות על מנת לציין מספרים. הבעיה היא שספרות הן ייצוג טכני מאוד למספרים ומקומן במדעים מדויקים או מחירונים, ולא בסיפורת. כמובן שיש יוצאי דופן שמשתמשים בייצוג הטכני כאמצעי לאפיון של דמות, כמו בספר הנהדר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, אבל אלו מעטים. השימוש בספרות, אם כן, גרוע מספיק כשלעצמו, וכשהוא בא בחוסר עקביות כמו ב"שקרים הכרחיים" הרי זה ממש מוציא את הדעת.
דוגמה:
" "היא רק בת 15", אמרתי. "
ושתי שורות לאחר מכן:
" "ילדה בת עשר!" "
וזה כאילו, אחותי, מה את ממשלת ישראל בזמן הקורונה? אם קיבלת החלטה, דבקי בה.

ובנושא התחביר:
אף על פי, אם כי ולמרות שיש עוד כמה ביטויים שיכולים לתרגם את המילה eventhough, נרשם בספר שימוש מוגזם בעליל בביטוי מעורר החלחלה "אפילו ש". אני לחלוטין מוכנה לקבל דמות המאופיינת כחסרת השכלה שמשתמשת בביטוי כזה, זה אפילו מוצלח. אבל למרבה הזעזוע, גם דמויות שאמורות להיות משכילות מדברות כך.
" מילאתי את הטפסים שלי בכנות ובאובייקטיביות ככל האפשר, אפילו שזה לא היה קל. " גרר.
נראה גם שהסופרת (או המתרגמת) לא ממש סגורה על משמעות הניגודיות. או שהיא פשוט לא מסכימה איתי כשאני אומרת שלא כל שני דברים שונים שאומרים יחד מצדיקים שימוש של מילה כמו 'אבל' ביניהם.
" אני הזמנתי קפה, אבל היא הזמינה גלידת שוקולד עם קצפת וסירופ. "
נוסף על עניינים אלו, הופיעו מדי פעם פסקאות בעלות ניסוח מבולגן ולא ברור. לא תמיד הצלחתי להבין מה הקשר הלוגי בין משפט למשפט ולמה הם מופיעים יחד.

ולבסוף, העלילה. כן, העלילה די מעניינת, אבל הרבה יותר מדי ממוקדת. זאת בעיקר ביקורת על החברה ועל הממשל, אבל בהסתכלות של שישים שנה אחורה אנחנו צריכים קצת יותר מ"קרה א, ב וג, זה ממש מחריד והתנגדתי לזה". אנחנו צריכים הרבה הרבה יותר רקע מזה. ויש רקע, אני לא אגיד שאין, פשוט יש צורך ביותר. לדוגמה, אחת מגיבורות הספר היא ג'יין, עובדת סוציאלית, שמטפלת במשפחתה של הגיבורה השנייה בספר, אייבי הארט. וכך מתוארת הסיטואציה בה ג'יין קוראת את התיקים המועברים אליה:
" הבטתי בדף וראיתי שכתוב בו "ג'ורדן, הארט", ועוד כמה שמות מוכרים. "
הייתי שמחה לקרוא את כל השמות המוכרים הללו, אפילו בשם. ובמשפט קטן שיצייר לי תמונה גדולה יותר.
אז המיקוד המוגזם של העלילה, הקצנת הרגשות והדיונים (הרעים כל כך רעים), יחד עם ההבטחה להפי אנדינג והיעדרו המוחלט של כל סוג של סאב-טקסט הופכים את הספר הזה לקיטשי בטירוף, וזה חבל, כי את אותה עלילה היה אפשר לספר כרומן היסטורי סוחף או כמותחן סוחט דמעות- אבל באמת דמעות, לא כמו אלו שאני בכיתי כשהבנתי שהוצאתי כסף על הספר הזה.
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
כרמליטה, הן ידעו ועוד איך ידעו, שאלו כל אחת מהן.
חלקן החליטו לקבל את "הזריקה" (לא גלולות - זריקה שמנעה היריון לשלושה חודשים) אבל ידעו שהן חייבות להסתיר את זה מהבעלים, אז הן אמרו שהן לא יודעות. היו גם אלו שלא הסכימו ולא הכריחו אותן.
את סיפור ה"זריקה" הזאת שמעתי כשנתיים לפני שאותה כתבת "גילתה" את זה. היו לי אז הרבה מאוד שכנות אתיופיות, גם עכשיו יש אבל קצת פחות.
ומה בדיוק רצו כולם שאותה אחת שאמרה שהיא לא יודעת תגיד שהיא יודעת ותחטוף מכות מבעלה.
צריך להכיר תרבות של אנשים לפני שכותבים שטויות.
זה בארץ. על מה שקורה בארצות הברית אין לי מושג.
כרמלה (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אני חושבת שאת קצת קשה עם הספר.
גם לי יש השגות עליו, אבל הוא לא עד כדי כך גרוע. בהחלט אפשר לקרוא.
מעצם טבעו, הוא מאד אמריקני, ובזמן הקריאה מאד לוחץ על בלוטות הרגש (אצל אחדות גם בלוטות דמע).
אני כן חושבת שיש סבטקסט.הוא פשוט תופעה שאנחנו די מעדיפים להתעלם ממנה. היותם של גורמי רווחה ורפואה רשמיים (עו"סיות ורופאים ועוד) סוכנים של מדיניות ממשלתית שאינה בהכרח מתחשבת באמת בטובת המטופל. לפעמים השיקולים הם חסכון כספי. רופאים ועו"סים עושים זאת לפעמים בהסכמה עם הרעיון ולפעמים מתוך חשש למקום עבודתם. פעמים רבות הם נראים בעיני המטופלים כמלאכים, אך הם מסתירים מהמטופלים מידע חשוב שעלול לפעול נגדם. (כך שרלוט קנתה את ליבה של אייבי).
למרבה הצער, הפרקטיקות הללו של עו"סים ורופאים ממשיכות להתקיים בכל העולם. ראו בארץ תחילת 2010"S - נשים אתיופיות קיבלו גלולות נגד הריון מבלי שידעו. גם האאוגניקה עצמה ממשיכה להתקיים במקומות מסוימים המטרה צמצום הילודה, בעולם המערבי למטרה ראויה יותר - מניעת הולדה מבעלי צרכים מיוחדים (היום כבר אין צורך בעיקר לשם כך). ראו גם תלונות של מאומצים על אי מסירת מידע או מסירת מידע לא נכון ועוד.
בנושא התרגום, הפריע לי מאד איות השם אייב, כאשר במקור השם או Ivy.
מורי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
כבר בעמוד 60 ועוד לא קרה כלום.
שופי ינשופי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
קטילה נהדרת
מורי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אני קורא אותו עכשיו, דף כל יומיים בצמוד לספר אמיתי. ההסתייגויות שלי אחרות. יכול בהחלט להבין את ההסתייגויות שלך.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ