ביקורת ספרותית על שקרים הכרחיים - עין טובה # מאת דיאן צ'מברליין
בזבוז של זמן

---

ביקורת הכרחית על "שקרים הכרחיים" נוגעת לנושא ההגהה, שהיא, בקצרה, על הפנים.
חלק מהספרים מציגים דיאלוגים כאשר כל משפט מוקף במירכאות, וחלק מהספרים נמנעים מכך. אישית אני לא אוהבת את האפשרות השנייה, אבל מרגישה מחויבת להכיר בה כלגיטימית. איזו אפשרות לא לגיטימית, אתם שואלים? הקפת המשפטים במירכאות, לא כולל הפיסוק. זה אולי נשמע קטנוני, אבל כזו אני, קטנונית, וזה באמת מטריף אותי. כי הפיסוק הוא חלק מהדיבור. אפשר לשמוע אותי אומרת פסיק, ממש כפי שאפשר לשמוע אותי אומרת סימן שאלה. ואיכשהו ברור שסימני השאלה כן כלולים בתוך המירכאות, אבל פסיק או נקודה לא. החטא הכי גרוע שספר יכול לחטוא בו הוא חוסר עקביות בלתי מכוון.
עוד חוסר עקביות ששיגע אותי היה השימוש בספרות על מנת לציין מספרים. הבעיה היא שספרות הן ייצוג טכני מאוד למספרים ומקומן במדעים מדויקים או מחירונים, ולא בסיפורת. כמובן שיש יוצאי דופן שמשתמשים בייצוג הטכני כאמצעי לאפיון של דמות, כמו בספר הנהדר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, אבל אלו מעטים. השימוש בספרות, אם כן, גרוע מספיק כשלעצמו, וכשהוא בא בחוסר עקביות כמו ב"שקרים הכרחיים" הרי זה ממש מוציא את הדעת.
דוגמה:
" "היא רק בת 15", אמרתי. "
ושתי שורות לאחר מכן:
" "ילדה בת עשר!" "
וזה כאילו, אחותי, מה את ממשלת ישראל בזמן הקורונה? אם קיבלת החלטה, דבקי בה.

ובנושא התחביר:
אף על פי, אם כי ולמרות שיש עוד כמה ביטויים שיכולים לתרגם את המילה eventhough, נרשם בספר שימוש מוגזם בעליל בביטוי מעורר החלחלה "אפילו ש". אני לחלוטין מוכנה לקבל דמות המאופיינת כחסרת השכלה שמשתמשת בביטוי כזה, זה אפילו מוצלח. אבל למרבה הזעזוע, גם דמויות שאמורות להיות משכילות מדברות כך.
" מילאתי את הטפסים שלי בכנות ובאובייקטיביות ככל האפשר, אפילו שזה לא היה קל. " גרר.
נראה גם שהסופרת (או המתרגמת) לא ממש סגורה על משמעות הניגודיות. או שהיא פשוט לא מסכימה איתי כשאני אומרת שלא כל שני דברים שונים שאומרים יחד מצדיקים שימוש של מילה כמו 'אבל' ביניהם.
" אני הזמנתי קפה, אבל היא הזמינה גלידת שוקולד עם קצפת וסירופ. "
נוסף על עניינים אלו, הופיעו מדי פעם פסקאות בעלות ניסוח מבולגן ולא ברור. לא תמיד הצלחתי להבין מה הקשר הלוגי בין משפט למשפט ולמה הם מופיעים יחד.

ולבסוף, העלילה. כן, העלילה די מעניינת, אבל הרבה יותר מדי ממוקדת. זאת בעיקר ביקורת על החברה ועל הממשל, אבל בהסתכלות של שישים שנה אחורה אנחנו צריכים קצת יותר מ"קרה א, ב וג, זה ממש מחריד והתנגדתי לזה". אנחנו צריכים הרבה הרבה יותר רקע מזה. ויש רקע, אני לא אגיד שאין, פשוט יש צורך ביותר. לדוגמה, אחת מגיבורות הספר היא ג'יין, עובדת סוציאלית, שמטפלת במשפחתה של הגיבורה השנייה בספר, אייבי הארט. וכך מתוארת הסיטואציה בה ג'יין קוראת את התיקים המועברים אליה:
" הבטתי בדף וראיתי שכתוב בו "ג'ורדן, הארט", ועוד כמה שמות מוכרים. "
הייתי שמחה לקרוא את כל השמות המוכרים הללו, אפילו בשם. ובמשפט קטן שיצייר לי תמונה גדולה יותר.
אז המיקוד המוגזם של העלילה, הקצנת הרגשות והדיונים (הרעים כל כך רעים), יחד עם ההבטחה להפי אנדינג והיעדרו המוחלט של כל סוג של סאב-טקסט הופכים את הספר הזה לקיטשי בטירוף, וזה חבל, כי את אותה עלילה היה אפשר לספר כרומן היסטורי סוחף או כמותחן סוחט דמעות- אבל באמת דמעות, לא כמו אלו שאני בכיתי כשהבנתי שהוצאתי כסף על הספר הזה.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על שקרים הכרחיים - עין טובה #