תמיד הייתי סבורה כי ילדותי הייתה ענייה. לא בידע ובלימוד, חלילה, ספרים היו תמיד אוצרותינו החשובים ביותר, ואבי לימד אותי להרכיב משפטים ולחפש מילים נרדפות הרבה לפני שכיסו אפשר לו לקנות לי משחקי קופסה. לא היינו עניים כמו בספרים, שבהם שכנתי כתולעת עמלנית. לחם אכלנו לשובע וביתנו הקט לא מט ליפול. אבל בשר אכלנו רק בשבת, וכשרווח לנו קצת, פעמיים בשבוע, וקציצות פילה נידמו לי כעשויות מבהמה ששמה "פילה". למעשה

איזו ילדות נוראית, מפחידה, מדהימה, מעוררת השראה, מזעזעת ומרגשת הייתה ל<mark>ג'אנט וולס</mark> ולאחיה!

לספר "טירת הזכוכית" הגעתי לאחר ששמעתי וקראתי עליו לא מעט. בדרך כלל במקרים כאלה הספר עצמו מאכזב והידע המוקדם הרב פוגע בראשוניות הקריאה, אך לא במקרה זה. סיפורה האישי של וולס ערער וטילטל אותי באופן בלתי צפוי. הוא גרם לי להעמת עם הקונספציות והדעות הקדומות שלי לגבי הורות ומשפחתיות, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לגנו

בובע מייסעס של סינדרלה מודרנית. כך אני מסכמת את הספר.
האבא סיפר מעשיות לילדה והילדה מספרת מעשיות לקוראים. והם מתים על זה.
'טירת הזכוכית' למבוגרים הוא כמו 'אשמת הכוכבים' לנוער. שני הספרים מניבים שלל ביקורות משתפכות ודומעות, וידויים מרגשים, כעס על העולם הלא צודק ותלי תלים של זיכרונות ילדות ותובנות הוריות.

וכל זה בגלל סיפורי מעשיות.


ילדים שגדלים באינקובטור הוֹרִי גם אחרי שיצאו מהרחם, כשהם ע

ג´נט וואלס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", חוזרת אלינו בספר זה בסיפור על סבתה, לילי קייסי סמית,
אישה חזקה ומיוחדת שמגיל חמש, אביה לימד אותה לאלף סוסים בחוות הבקר שבו גדלה, במערב טקסס, ארה"ב.
היא נולדה בתחילת שנות העשרים. היא הייתה מורה, טייסת, רוכבת סוסים קשוחה שנהגה להשתתף בתחרויות ואישה נועזת.
כשהייתה בחורה צעירה, היא רצתה לעסוק בהוראה למרות שלא היה לה תואר בהוראה,
היא הצליחה לה

<mark>ג'אנט וולס</mark> עלתה על נוסחה מנצחת. אני לא אומרת את זה לגנותה. היא לא מעתיקה מאיש, רק מעצמה. כתיבתה טובה ומעניינת, הסיפור שהיא רוקחת יכול להיות סביר במציאות של ארצות הברית של העיירות הקטנות, אלה שעל קורותיהן קראנו בספרים רבים של סופרים אמריקאים רבים. נראה שעיירות מהסוג הזה - כה שונות מהדימוי המקובל של "אמריקה" של האגדות - עיירות מהסוג הזה יכולות להתקיים רק שם. עיירות המוקמות מסביב למפעל שהוא גם המעסי

סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת האמריקאית <mark>ג'אנט וולס</mark>, הסיפור הבלתי יאמן הזה מתחיל כשג'אנט נוסעת במונית למסיבה וכשהיא מציצה מבעד לחלון,
היא רואה את אימה נוברת במכולת זבל גדולה ואז מסתבר שהוריה חיים כהומלסים ברחובות ניו יורק.
הזיכרון הראשון של ג'אנט מתחיל בגיל שלוש כשהיא נעמדת על כיסא ומבשלת לעצמה נקניקיות,
היא ידעה שאימה עסוקה בציורים שלה ולא תתפנה להכין ארוחה לילדיה, על כן אם הם רוצים לאכול, הם

את הספר הנוכחי לקחתי לידי מסיבה אחת בלבד- שם הסופרת: <mark>ג'אנט וולס</mark>. מוכר לכם?
קראתי את ספרה האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", שהתנוסס במשך שש שנים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ומאוד אהבתי.
בעבר, כתבתי באחת מסקירותיי, שיש סופרים שב-ד.נ.א. שלהם, יש דפוס כתיבה מסויים. גם <mark>ג'אנט וולס</mark> נכנסת לקטגוריה הזו לפחות, על-פי הספר הנוכחי.
בדרך כלל הסופרים הללו כותבים ספר אחד שהוא בדרך כלל מצוין וגם רב-

יצר הסקרנות גבר עלי אחרי שקראתי באחד ממאמרי הספרות, שהספר "טירת הזכוכית" של העיתונאית <mark>ג'אנט וולס</mark> נמצא למעלה משש שנים, ברשימות רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס". לאחר שסיימתי לקרוא הבנתי למה.
הסיפור מתחיל בסצנה לא נחמדה כלל וכלל שמוכרת גם לנו מסרטים, מהטלביזיה ומהעיתונות.... הכותבת <mark>ג'אנט וולס</mark> נוסעת במונית בדרכה למסיבה, כאשר היא רואה מעבר לשמשת המונית, אישה שנוברת במכולות אשפה. האינסטינקט המידי

בעבודה שלי, אחרי שמנקים הכל, בסוף יש שם כמה מחשבים וכמה כרטיסים וכמה חוטים שמחברים ביניהם וכשמעלים את המתח או מפעילים את הסוללה קורה משהו. כשאנחנו מסיימים להכין מערכת יש סדרת בדיקות שעושים לה כדי לוודא שמה שקורה זה מה שהתכוונו שיקרה. ולפעמים זה לא מצליח. לפעמים מפעילים בדיקה ויש איזו תוצאה שלא צפינו ובדרך כלל יש מישהו שאומר "משום מה זה לא עובד". וה"משום מה" הזה תמיד הצחיק אותי. כי במערכות כאלה שיש