ביקורת ספרותית על כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג
ספר מעולה

---

"לידיה מתה. אבל הם עדין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד לא יודע כלום..." אל תטעו, לא מדובר בספר מתח, אך משפט הפתיחה שלו מייצג אותו נאמנה. כאן לא תמצאו חמלה, כאן לא יחסכו לכם את הכאב. ההפך הוא הנכון. הכל גלוי ועל טעויות משלמים. הספר לוחץ בדיוק על הנקודות הכי כואבת ורגישות של הורים, עד כמה באמת אנחנו מכירים את ילדינו המתבגרים ? האם אנחנו באמת יודעים מה טוב עבורם ? האם אנחנו מכוונים אותם בצורה הנכונה ?
כביכול הסיפור פשוט, משפחה אמריקאית (אבא ממוצא סיני),בארה"ב של שנות השבעים. ההורים מתאמצים להשתלב בחברה ללא הצלחה, להתמודד עם אכזבות קשות ועם טרדות החיים, עד שהנורא מכל קורה. האובדן הגדול מערער את המשפחה וחושף את מערכות היחסים בין ההורים לילדיהם. לאורך קריאת הספר לא הפסקתי לחשוב איזו אמא אני עבור בני, ועד כמה חשוב לעצור מידי פעם ולבחון אם אנחנו כהורים לא מנסים להגשים את החלומות והשאיפות שלנו דרך ילדינו.

» ביקורות נוספות של מאירה ברנע
» ביקורות נוספות על כל מה שלא סיפרתי