“בילדותי היינו משתוללים בחוץ כל אחר צהריים. המון תעלולים והנאות עתירי פעולה ולכלוך ונטולי מבוגרים, אני זוכרת עד היום מהאתנחתא שבין לימודים לשינה. כל הילדים השתתפו, חוץ מהירה. לה הוקצבה שעה אחת למשחק, בתנאי שזה יהיה ליד הבית והיא לא תתלכלך. בשאר הזמן היא היתה צריכה להכין שיעורים ולהתאמן בנגינה בפסנתר. אני זוכרת ששמעתי פעם את אמא שלה מסבירה לאמא שלי כמה הירה אוהבת את הפסנתר, ואיזו פסנתרנית דגולה היא תהיה אם תתאמן ברצינות. היא למדה אתי בכתה - אבל לא היכרתי את קולה. אחרי שנתיים היא עזבה ולא חסרה לאיש. אולי היא הפכה לפסנתרנית דגולה? אולי הפסנתר היה תחליף הולם למה שנגזל ממנה?
נראה כאילו הכל כבר נאמר על נושא היחסים במשפחה, כי משפחה זה דבר מעניין. ומשפחות של אחרים על אחת כמה וכמה.והמון ספרים על הנושא יוצאים לאור, כאילו אם נקרא נפענח משהו על עצמנו, או, לפחות, נוכל להגיד "איזה מזל שאצלינו זה לא ככה. למרות זה וזה, לא הייתי רוצה משפחה אחרת".
המשפחה שאינג מתארת בסיפור "זכתה" במנה נדיבה של בעיות ושריטות: החל מנישואים בין-גזעיים שנחשבו באמריקה של שנות החמישים והששים מגונים ו"לא טבעיים", ילדים שחיצוניותם מבטאת את זרותם בסביבה הלבנה של המערב התיכון, צורך עז של ההורים שבתם תגשים את השאיפות שלהם, שהם לא הצליחו להגשים, במסווה של "היא בודאי רוצה את זה כמו שאני רציתי". בעיות חברתיות וקשיי השתלבות של הילדים, חשבונות בלתי סגורים של ההורים עם הוריהם שלהם, בעיות בזוגיות, ואבל עמוק שאי אפשר להכיל, על אובדן ילד.
הספר כתוב היטב, מעניין בדרך כלל. אבל נראה לי שכמות הבעיות שאינג הקנתה למשפחה הזו, יכולה לפרנס כמה ספרים. זה מכרסם באמינות הסיפור ותורם לשטחיותו. והמסקנות של אינג? אין מילה רעה לומר עליהן. משהו כמו היו קשובים לילדכם, ואל תאנסו אותו לתבניתכם, היו סובלניים לזולת ולשונה... אמירות המקובלות על הכל. מה חבל שאנחנו יכולים לאתר את הכשלים אצל אחרים. הכשלים של עצמנו הם כאותה גיבנת. אותם אנחנו לא רואים.”
