שלום לכם !
עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי פה, יותר מדי זמן.
לא התכוונתי לכתוב את הביקורת הזאת, באמת שלא. היא פשוט יצאה ממני.
את הספר הזה רכשתי בתאריך ה-19 בספטמבר 2016 וסיימתי אותו בתאריך ה19 בספטמבר 2016.
הוא היה מהפנט.
יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה, וארצה להתחיל עם הדבר שלפי דעתי הפך את הספר הזה למעניין כול כך.
הדמויות.
דמויות הם המרכיב העיקרי בכול ספר, אם הדמויות לא טובות - הספר לא יהיה טוב. לא משנה עד כמה מעניינת העלילה תהיה, ברגע שהדמות הראשית מבאסת, היא מבאסת את כול הספר והופכת אותו לביאוס אחד גדול.
אבל אם יש ספר שהעלילה בו היא די פשוטה, אפילו סיפור אהבה ראשונה בין נער ונערה, והדמויות בו מורכבות ומעניינות הספר יהיה טוב, או לפחות סביר.
כי הדמויות מרכיבות לפי דעתי 80 אחוז מהספר.
אז בספר הזה העלילה הייתה די פשוטה, עולם דיסטופי, הבנים חיים עד גיל 25, הבנות עד גיל 20, והרבה בנות נחטפות ונמכרות להיות כלות כדי שיולידו ילדים, המין האנושי גווע. העולם הרוס.
ריין - הדמות הראשית, נחטפת ונאלצת להתחתן עם לינדן - בן עשירים. יחד עם עוד שתי בנות ומנסה לחזור הביתה.
לא מסובך במיוחד.
אבל הדמויות לקחו את העלילה הפשוטה הזאת ומילאו אותה בכול כך הרבה ציבעוניות ועניין ורגש ופשוט היפנטו אותי.
אתחיל עם ריין.
אהבתי אותה, האומללות שלה נגעה לליבי, היא הייתה דמות חזקה ועצמאית. היא לא הייתה דמזל אין דיסטרס וחיכתה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה (כמו בהרבה ספרי נוער אחרים). היא הסתמכה רק על עצמה, הייתה מוכנה לנצל את לינדן כדי לברוח, ואפילו גררה איתה את גבריאל, שבלעדיה הןא בחיים לא היה יוצא מהאחוזה הזאת.
היא הייתה באמת דמות חזקה, והדמות היחידה האחרת שעליה היא הסתמכה הייתה ג'נה (גירלס פאוור !!!) רציתי ללמוד עוד עליה. היא הייתה מרתקת. מהפנטת. אני מבינה למה היא הקסימה את לינדן כול כך.
ועכשיו, לדמות השנייה האהובה עלי, ג'נה.
ג'נה הייתה אולי אפילו יותר אומללה מריין. לאחר שאחיותיה נרצחו והיא הוכרחה לחיות באותו בית עם הרוצחים שלהן, היא וג'נה חוברות ביחד וג'נה עוזרת לה לברוח, היא לא בורחת בעצמה כי היא כבר בת 19 - משמע, עוד שנה היא תמות.
אהבתי את ג'נה, וריחמתי עליה. החיים שלה היו נוראיים כול כך. רציתי שיהיה לה טוב.
חוסר האופטימיות שלה וההשקפה העצובה שלה על העולם פשוט שברה את הלב שלי. קיוויתי שהיא איכשהו תברח עם ריין, קיוויתי שאיכשהו החיים שלה יסתדרו. אבל זה לא קרה. כי ג'נה לא תוכל להיות שמחה יותר.
את רגשותיי לסיסלי עוד לא הצלחתי לפענח. אני קרועה בין שנאה ובוז כלפיה ובין רחמים.
ההתרפסות שלה על לינדן הייתה דוחה, אבל אני יכולה להבין למה היא רצתה לאהוב אותו. היא רצתה חיים טובים באחוזה מפוארת ובעל שאוהב אותה. אני לא יכולה להאשים אותה או לשנוא אותה על זה.
התמימות הילדותית שלה הייתה מרעננת והביאה קצת אופטימיות לספר, היו קטעים שבאמת אהבתי אותה וקטעים שרציתי לחנוק אותה.
אבל היא הייתה מאוד אנושית. מאוד מובנת.
אני לא יכולה לומר שחיבבתי אותה, אבל היא דמות מצויינת.
אני לא אוהבת את לינדן.
אני מצטערת.
הוא רכיכה, חסר עמוד שדרה, ילד של אבא, די טיפש, ומעצבן בצורה יוצאת דופן.
אני לא אוהבת אותו.
ההשקפה שלו כלפי העולם צרה כול כך, הוא מסתמך על אבא שלו בהכול (בשונה מאוד מריין) ולא מסוגל לעשות כלום בעצמו.
הוא פשוט עלוקה. כן. זה המילה המתאימה בשבילו.
הוא מתעלק על אבא שלו, הוא התעלק על רוז, ולאחר שהוא מתה והוא היה צריך עוד מישהו להתעלק עליו הוא מתעלק על ריין.
ממש נמאס לי מהמילה מתעלק.
אני באמת לא מבינה איך דמות חזקה ומקסימה כמו ריין יכלה לסמפת עם הרכיכה הזאת.
אני מניחה שהיא פשוט ריחמה עליו.
אבל עד כמה שלא אהבתי את לינדן אני לא יכולה להכחיש שהוא דמות מעולה. כלומר, אבא שלו כלא אותו באחוזה כול החיים שלו, והוא ורוז היו פחות או יותר החברה היחידה שלו.
אז אני מניחה שזה לא פלא שהוא יצא כמו שהוא יצא.
ועכשיו לדמויות האחרות.
גבריאל, מושא האהבה של ריין היה דמות חמודה.
אין לי הרבה מה לומר עליו, בחור נחמד. חיבבתי אותו, אבל לדעתי הסופרת הייתה צריכה להרחיב הרבה הרבה יותר על מערכת היחסים שלו עם ריין. כי זה ממש חסר לי.
את רוז ממש חיבבתי גם, היא די הזכירה לי את ססילי, שוויתרה על החופש בשביל חיים שקטים וחסרי מודעות עם בעל שהיא בחרה לאהוב בכלוב של זהב.
ווהן היה פשוט חלאה. שנאתי אותו. אבל הוא היה דמות מרתקת. רציתי לדעת עוד עליו. מה גרם לו להיות כול כך מעוות ואפל, אולי המוות של הבן שלו? *ספוייילר!!** דרוש רוע אמיתי כדי לעשות ניסויים על הגופה של אישתו המתה של הבן שלך, להרוג עוד אישה של הבן שלך ואולי אפילו את הנכדה שלך. זה היה עוד קטע שממש אהבתי בווהן. את המיסתוריות שאפפה אותו. לא היה ברור עם הוא באמת מאחוריי הרצח של הנכדה שלו.
הכתיבה הייתה סוחפת.
היא הייתה קרה ומרוחקת, היא התאימה לדמות של ריין. קרה מרוחקת ואומללה והפכה את הספר למעט מלנכולי. אהבתי אותה.
לסיכום, לורן דסטפנו הצליחה ברוב כישרונה לקחת עלילה, לא חזקה במיוחד או מסובכת במיוחד, ולמלא אותה בחיים וציבעוניות.
שאפו.
מומלץ ביותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
