הנה עובדה קטנה,
אתם תמותו.
אז מה הופך את המשפט הזה לגאוני?
הוא לא חכם במיוחד, או שנון במיוחד, או מלא משמעות , או מתפלסף.
וזאת הגאונות שלו, ושל כל הספר הזה.
הכתיבה, סוחפת, מעניינת, מנוסחת היטב, וגבוהה, לא מתכמת במיוחד, לא מנסה לגרום לנו לבכות, ולא מנסה לחזק אותנו, או ללמד אותנו מה היא משמעות החיים.
היא קלילה, זורמת, וגאונית.
היא לוקחת אותנו לתקופה שבה דם זרם ברחובות, שבה צחנת המוות נישאה למרחקים, ושערמות על גבי ערמות של גופות נערמו עד לקצה האופק.
הכתיבה של זוסאק לוקחת אותנו לשם בקלילות ובפשטות, כמו שרק סופר טוב יכול לעשות. קראתי את המילים, והמילים קמו לתחייה, ויכולתי לטעום את המילים, לראות את המילים, ולשמוע את המילים. לראות את האדום שהכתים את השלג, לטעום את הטעם של העשן כשהעלו את הספרים באש, לשמוע את הצעקות, להריח את הפחד.
לא רק קראתי את הספר, הרגשתי אותו, וכדי להרגיש אותו לא הייתי זקוקה לכתיבה מתפלספת או למשמעות עמוקה. הייתי זקוקה לסופר טוב.
הרגשתי, אני לא יודעת מה הרגשתי, אני לא יכולה להגדיר את ההרגשה, אבל הרגשתי.
אני חייבת לציין, שהדמות האהובה עליי בספר לא הייתה ליזל, אמנם היא הייתה מקסימה ועמוקה, אבל היא לא הייתה מיוחדת, הדמות האהובה עלי הייתה ללא ספק פאפא, פאפא הטוב והחמים, הרגשתי טוב לב בוקע מהדמות הזאת, ומציף את הספר, טוב הלב של פאפא עודד ושימח את כול האנשים בחייו, האופטימיות שלו לא הייתה מוגזמת, הוא לא היה גאון הדור, הוא פשוט היה אדם טוב ועדין, והוא נגע בי כול כך.
מאמא, רודי, והמוות, (אני בטוחה שאני ומרקוס זוסאק הראשונים שמקשרים את כול השלושה במשפט אחד) שלושתם הוסיפו כול כך הרבה לסיפור, המוות וההתייחסות הכמעט... אדישה שלו לטבח המחריד במלחמת העולם השנייה, אחד הדברים שאהבתי בו היה שלצד האדישות שהיית מצפה שתגיע מהמוות, יש בו גם צד אכפתי, כואב לו לראות כול כך הרבה אנשים מתים, וגם אהבתי את ההתייחסות למוות של אנשים באופן כללי, הוא התייחס למוות, לא למוות של אהובים, או של אנשים מיוחדים, הוא דיבר בכלליות, וכלל את כול האנושות בדבריו.
מאמא הזכירה לי צבר, קשה מבחוץ, אך רכה מבפנים. אולי הדמות שלה לא הייתה עדינת נפש במיוחד, או חכמה במיוחד, אבל היא וה"זאומנש" היו בלתי נשכחים, אהבתי אותם, ואני בטוחה שהספר היה נראה אחרת בלעדיהם (הזאומנש היה מרכיב מאוד חשוב בספר, יותר ממאמא, וכשאני אומרת זאומנש אני לא מתכוונת לרודי, אלא לשימוש הגאוני במילה הזאת, זאומנש זאת מילה גאונית, תנסו לומר אותה חמש פעמים ברציפות, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש). מאמא הייתה אישה פשוטה שמנסה לשמור על היקרים לה, ולחיות בשלווה, בתקופה שקשה מאוד לעשות זאת. האנושיות שלה והפשטות שלה נגעו בי, והוכיחו שלא צריך תכונות מדהימות, או כישרון מדהים כדי להפוך דמות לדמות טובה.
רודי, ג'סי אוונס, זאוקל. (גם זאוקל היא מילה גאונית, אבל זאומנש יותר).
לילדים גרמנים נאצים במלחמת העולם השנייה הייתה מסגרת מאוד ברורה שצריך לחיות על פיה, ורודי מסרב לחיות על פי חוקים שמכתיבים לו, הוא מורד. מורד בלי לדעת שהוא מורד, מורד בתמימות של ילד קטן, כי הוא באמת ילד קטן, והתמימות והילדותיות שלו הפכו אותו לדמות הכול כך מקסימה שהוא.
הוא מצליח להיות מיוחד ושגרתי גם יחד, הוא מצליח לעצבן אותך, ותוך כדי גורם לך לאהוב אותו, הוא דמות נהדרת, וזאומנש לתפארת.
ליזל הדמות הראשית, הזכירה לי אותי קצת, ואני בטוחה שכול אחד יכול להתחבר אליה, בגלל הכנות והאנושיות הבוקעים מהדמות הזאת.
האובדן שלה כשאחיה מת, ההתסגלות שלה לבית חדש, ההכירות שלה עם פאפא, האהבה שלה לספרים, התעוזה שלה, והגנבות, כול אלא עיצבו אותה לדמות עמוקה ואהובה, והיא זוכה לחמישה כוכבים ממני, ולתואר הכבוד זאומנש. (אני אוהבת את המילה הזאת.)
וכמובן, שליד ליזל יש את מקס.
מקס הוא לא אמיץ במיוחד, או אציל במיוחד, הוא בסך הכול איש מסכן שמנסה לשרוד בחברה שלא מעוניינת בהישרדותו. הוא מרגיש אשם על כך שהוא חי, ומרגיש הקלה על כך שהוא חי. הוא פוחד למות, הוא לא רוצה למות, אבל הוא לא רוצה שאנשים שהוא אוהב ימותו בשבילו. אלוהים, אהבתי אותו כול כך.
"כול מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממניגר ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם"
