שלום לכם !

עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי פה, יותר מדי זמן.
לא התכוונתי לכתוב את הביקורת הזאת, באמת שלא. היא פשוט יצאה ממני.
את הספר הזה רכשתי בתאריך ה-19 בספטמבר 2016 וסיימתי אותו בתאריך ה19 בספטמבר 2016.
הוא היה מהפנט.

יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה, וארצה להתחיל עם הדבר שלפי דעתי הפך את הספר הזה למעניין כול כך.
הדמויות.
דמויות הם המרכיב העיקרי בכול ספר, אם הדמויות לא טובות - הספר לא יהיה טוב. לא משנה עד כמה מעניינת העלילה תהיה, ברגע שהדמות הראשית מבאסת, היא מבאסת את כול הספר והופכת אותו לביאוס אחד גדול.
אבל אם יש ספר שהעלילה בו היא די פשוטה, אפילו סיפור אהבה ראשונה בין נער ונערה, והדמויות בו מורכבות ומעניינות הספר יהיה טוב, או לפחות סביר.
כי הדמויות מרכיבות לפי דעתי 80 אחוז מהספר.
אז בספר הזה העלילה הייתה די פשוטה, עולם דיסטופי, הבנים חיים עד גיל 25, הבנות עד גיל 20, והרבה בנות נחטפות ונמכרות להיות כלות כדי שיולידו ילדים, המין האנושי גווע. העולם הרוס.
ריין - הדמות הראשית, נחטפת ונאלצת להתחתן עם לינדן - בן עשירים. יחד עם עוד שתי בנות ומנסה לחזור הביתה.
לא מסובך במיוחד.
אבל הדמויות לקחו את העלילה הפשוטה הזאת ומילאו אותה בכול כך הרבה ציבעוניות ועניין ורגש ופשוט היפנטו אותי.

אתחיל עם ריין.
אהבתי אותה, האומללות שלה נגעה לליבי, היא הייתה דמות חזקה ועצמאית. היא לא הייתה דמזל אין דיסטרס וחיכתה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה (כמו בהרבה ספרי נוער אחרים). היא הסתמכה רק על עצמה, הייתה מוכנה לנצל את לינדן כדי לברוח, ואפילו גררה איתה את גבריאל, שבלעדיה הןא בחיים לא היה יוצא מהאחוזה הזאת.
היא הייתה באמת דמות חזקה, והדמות היחידה האחרת שעליה היא הסתמכה הייתה ג'נה (גירלס פאוור !!!) רציתי ללמוד עוד עליה. היא הייתה מרתקת. מהפנטת. אני מבינה למה היא הקסימה את לינדן כול כך.

ועכשיו, לדמות השנייה האהובה עלי, ג'נה.
ג'נה הייתה אולי אפילו יותר אומללה מריין. לאחר שאחיותיה נרצחו והיא הוכרחה לחיות באותו בית עם הרוצחים שלהן, היא וג'נה חוברות ביחד וג'נה עוזרת לה לברוח, היא לא בורחת בעצמה כי היא כבר בת 19 - משמע, עוד שנה היא תמות.
אהבתי את ג'נה, וריחמתי עליה. החיים שלה היו נוראיים כול כך. רציתי שיהיה לה טוב.
חוסר האופטימיות שלה וההשקפה העצובה שלה על העולם פשוט שברה את הלב שלי. קיוויתי שהיא איכשהו תברח עם ריין, קיוויתי שאיכשהו החיים שלה יסתדרו. אבל זה לא קרה. כי ג'נה לא תוכל להיות שמחה יותר.

את רגשותיי לסיסלי עוד לא הצלחתי לפענח. אני קרועה בין שנאה ובוז כלפיה ובין רחמים.
ההתרפסות שלה על לינדן הייתה דוחה, אבל אני יכולה להבין למה היא רצתה לאהוב אותו. היא רצתה חיים טובים באחוזה מפוארת ובעל שאוהב אותה. אני לא יכולה להאשים אותה או לשנוא אותה על זה.
התמימות הילדותית שלה הייתה מרעננת והביאה קצת אופטימיות לספר, היו קטעים שבאמת אהבתי אותה וקטעים שרציתי לחנוק אותה.
אבל היא הייתה מאוד אנושית. מאוד מובנת.
אני לא יכולה לומר שחיבבתי אותה, אבל היא דמות מצויינת.

אני לא אוהבת את לינדן.
אני מצטערת.
הוא רכיכה, חסר עמוד שדרה, ילד של אבא, די טיפש, ומעצבן בצורה יוצאת דופן.
אני לא אוהבת אותו.
ההשקפה שלו כלפי העולם צרה כול כך, הוא מסתמך על אבא שלו בהכול (בשונה מאוד מריין) ולא מסוגל לעשות כלום בעצמו.
הוא פשוט עלוקה. כן. זה המילה המתאימה בשבילו.
הוא מתעלק על אבא שלו, הוא התעלק על רוז, ולאחר שהוא מתה והוא היה צריך עוד מישהו להתעלק עליו הוא מתעלק על ריין.
ממש נמאס לי מהמילה מתעלק.
אני באמת לא מבינה איך דמות חזקה ומקסימה כמו ריין יכלה לסמפת עם הרכיכה הזאת.
אני מניחה שהיא פשוט ריחמה עליו.
אבל עד כמה שלא אהבתי את לינדן אני לא יכולה להכחיש שהוא דמות מעולה. כלומר, אבא שלו כלא אותו באחוזה כול החיים שלו, והוא ורוז היו פחות או יותר החברה היחידה שלו.
אז אני מניחה שזה לא פלא שהוא יצא כמו שהוא יצא.

ועכשיו לדמויות האחרות.
גבריאל, מושא האהבה של ריין היה דמות חמודה.
אין לי הרבה מה לומר עליו, בחור נחמד. חיבבתי אותו, אבל לדעתי הסופרת הייתה צריכה להרחיב הרבה הרבה יותר על מערכת היחסים שלו עם ריין. כי זה ממש חסר לי.
את רוז ממש חיבבתי גם, היא די הזכירה לי את ססילי, שוויתרה על החופש בשביל חיים שקטים וחסרי מודעות עם בעל שהיא בחרה לאהוב בכלוב של זהב.
ווהן היה פשוט חלאה. שנאתי אותו. אבל הוא היה דמות מרתקת. רציתי לדעת עוד עליו. מה גרם לו להיות כול כך מעוות ואפל, אולי המוות של הבן שלו? *ספוייילר!!** דרוש רוע אמיתי כדי לעשות ניסויים על הגופה של אישתו המתה של הבן שלך, להרוג עוד אישה של הבן שלך ואולי אפילו את הנכדה שלך. זה היה עוד קטע שממש אהבתי בווהן. את המיסתוריות שאפפה אותו. לא היה ברור עם הוא באמת מאחוריי הרצח של הנכדה שלו.

הכתיבה הייתה סוחפת.
היא הייתה קרה ומרוחקת, היא התאימה לדמות של ריין. קרה מרוחקת ואומללה והפכה את הספר למעט מלנכולי. אהבתי אותה.

לסיכום, לורן דסטפנו הצליחה ברוב כישרונה לקחת עלילה, לא חזקה במיוחד או מסובכת במיוחד, ולמלא אותה בחיים וציבעוניות.
שאפו.
מומלץ ביותר.

אני כועסת.
אני כועסת מאוד.
אני מבולבלת מאוכזבת עייפה מותשת ורעבה.
אבל בעיקר כועסת.

אני זוכרת שבשנה שעברה למדנו על דמות עגולה ודמות שטוחה.
דמות עגולה - דמות שעוברת שינוי ריגשי במהלך הספר.
דמות שטוחה - דמות קבועה ויציבה שאינה משתנה.
כמובן שהסופרת כתבה את הדמויות במטרה שהם יהיו עגולות, אבל בואו נשים את הניסיון הפטתי הזה בצד וניצמד להגדרות.

ספויילרים (אבל ברצינות, תמשיכו לקרא, תאמינו לי אני רק עושה לכם טובה)

אוקיי, יש את אלה. בחורה שלאחר התאבדות אימה מחליטה לברוח לקולג' רחוק מהעיירה המתפוררת שהיא גרה בה, להפוך מפרועה לילדה טובה ולקבור את כול סודותיה האפלים עמוק בפנים ובלה בלה בלה בלה בלה.
תגידי, ג'סיקה סורנסן, שי לך את זה ביותר קיטשי?
תכירו את מייקה, החלום של כול בחורה. הוא חתיך ומנגן על גיטרה... וחתיך... ו.. אה, ציינתי כבר שהוא מנגן על גיטרה?
אמממ... יש לו גם עגיל בשפה.
הוא חרמן (סליחה על המילה, פשוט אין דרך יותר יפה להגיד את זה.) על אלה מאז שהם היו בני שש עשרה. ושבור אחרי שהיא נטשה אותו כדי להירשם לקולג' ולנסות לעשות משהו בחיים האומללים שלה.
הספר מתחיל בזה שאלה חוזרת לבקר אחרי שנה שהיא לא הייתה בעיירה המדורדרת שלה, וגוררת איתה חברה עשירה, כי יש לה חברים עשירים עכשיו, כי היא כזאת ילדה טובה.
לוקח לאלה בדיוק יומיים כדי להשיל מעליה את תדמית הילדה הטובה הפטתית שהיא ניסתה לעטות על עצמה, לא שהיא פחות פטתית בלעדיה, כן ? להתאהב במייקה, שכובש את ליבה בעזרת המראה שלו, והגיטרה שלו ולחדש את הקשר שלה עם אביה ואחיה, שלא ברור למה היא ניתקה אתם קשר מההתחלה.
הכול קורה כול כך מהר בספר הזה, כמה זמן היא הייתה שם? חודש? ובזמן הזה כול כך הרבה קורה? סליחה אבל זה לא אמין בשיט.
ומייקה הוא פשוט חזיר. הוא שולח רמזים מיניים גסים מאוד לאלה כול עמוד שני, מחפש כול הזמן תירוצים לגעת בה, אפילו כנגד רצונה, וכשהסיפור מסופר מהנקודת מבט שלו, הדבר היחיד שהוא מדבר עליו זה כמה שאלה חתיכה וכמה שעומד לו, והגיטרה שלו. כן. איך שחכתי את הגיטרה ?
שאר הדמויות כול כך מישניות שאני לא אטרח אפילו לכתוב עליהם.
הספר הזה פשוט הגעיל אותי. המיניות הגסה שיש בו, ולווא דווקא קטעי הסקס, שדווקא היו סבירים בגסות שלהם. אלא התפיסה של מיניות בספר בכללי, מיניות היא לא דבר גס, היא לא חייבת להיות מכוערת. מיניות וסקס ומשיכה יכולים להיות כתובים בצורה עדינה ויפה, אבל הספר הזה עיוות אותה כול כך, מה שגם הסופרת בחרה לעסוק רק במיניות ובחיצונית, ולא באהבה עצמה. אני לא זוכרת משפט פיוטי אחד מהספר שמדבר על אהבתם, מה שאני כן זוכרת הוא אינספור משפטי "עמד לי כול כך עד ש... " שהופיעו בכול עמוד.
זוכרים את ההגדרות של הדמות השטוחה והעגולה ?
מייקה לא עבר שום שינוי רגשי בספר הזה, הוא התחיל בתור מניאק חרמן, וסיים בתור מניאק חרמן. הוא לא השתנה בכלל. מה השינוי הרגשי היה אמור להיות בכלל? שהוא היה אומלל כשאלה לא הייתה ועכשיו הוא מאושר כשהוא סוף סוף שכב איתה ? (וניגן בגיטרה אחרי. חשוב לציין. כי הוא אמן רגיש ומיוסר)
ואלה, השינוי הזה מילדה טובה עאלק לסמרטוט של מייקה. פטתי. עלוב. בזבוז של זמן ונייר.

הספר הזה גס, חסר עלילה, הדמויות בו הם לא יותר מאותיות שחורות על נייר, וכך גם הספר הזה. לא יותר ממילים שחורות על נייר לבן שלא מתחברות לי בכלל.
תודה ושלום.

כמה מרגש יהיה לחיות בעולמם של החצויים.
לצאת אל הלא נודע, לגלות דברים חדשים כול יום, להילחם במפלצות אימתניות, לדעת שאחד ההורים שלך הוא אל יווני !
אתם יכולים לדמיין ?
פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס. הגיבורים שלי.
אני לא יכולה להסביר מה הם בשבילי, הדמויות האלו, כי הם יותר מסתם מילים שחורות על נייר.
פרסי ואנבת', אני מרגישה כאילו התבגרתי איתם.
אבל פרסי לא מוכן להתבגר.
ואנבת' נאלצה להתבגר מהרגע שבו נולדה.
הם כול כך שונים, וכול כך דומים, ומאזנים אחד את השני באופן מושלם.
כמה פעמים דמיינתם שאתם תלמידים בהוגוורטס ? או בבית הספר למוטנטים של צ'ארלס אקסייביר, או ציידי צללים , או פיות, או ערפדים ואנשי זאב.
כמה פעמים זה קרה?
זה היופי שבפנטזיה, כי היא, תרתי משמע פנטזיה.
המכתב אף פעם לא יגיע אליי.
מפלצת אימתנית לא תתקוף אותי.
וכשאלך למועדון ריקודים, בחור נאה להפליא וחבריו הנאים להפליא שרק אני יכולה לראות לא יטבחו בנער מסכן.
אני אחיה את חיי, והפנטזיה תישאר בגדר פנטזיה.
חלום.
אבל יש בפנטזיה הזאת גם הנאה, למרות שהיא אף פעם לא באמת תקרה.
רוב מעריצי הפנטזיה יגידו
"כמה נפלא יהיה לחיות בעולם שלהם ... "
אבל אני אומרת
כמה נפלא לחיות בעולם שלנו, כשעדיין יש מקום לדמיון.


אני יודעת שלא ממש דיברתי על פרסי ג'קסון, אבל ניסיתי להעביר את התחושות שלי לגבי הסדרה הזאת ומהי פנטזיה בשבילי. ומה הספרים האלו בשבילי.

הנסיך הקטן חי בכוכבית, הכוכבית שלו היא בגודל של דירה ממוצעת בתל אביב, אולי רובכם יחשיבו את קוטנה של הכוכבית כחיסרון, אבל אתם לא הנסיך, מכיוון שהכוכבית קטנה כול כך הנסיך זוכה להנות לא משקיעת שמש אחת ביום, כמותנו, הרגילים, אלא לעשרות של שקיעות שמש ביום, כי כאשר הוא מעוניין לצפות בשמש השוקעת, הוא פשוט הולך כמו צעדים, ורואה את האזור בכוכבית שבו מתרחשת השקיעה. וצופה בה. יפה שקיעת השמש ללב עצוב.

הנסיך הקטן עזב את הכוכבית, ונטש את השושנה שלו לחסדי היקום.

הנסיך הקטן אוהב את השושנה שלו,מכיוון ששושנה כמו שלו יש רק אחת. ועכשיו, כשעזב אותה, מה יהיה על שושנתו המסכנה ? מה יקרה אם, חס וחלילה, כבשה תאכל אותה?

הנסיך הקטן מתמודד עם בעיית גינון חמורה, עצי הבאובב, שמאיימים להחריב את כוכביתו היקרה.

הנסיך הקטן, כול כך קטן, אבל עדיין כול כך גדול.

הנסיך הקטן הוא משהו שאני לא יכולה לגעת בו, או להבין אותו, כי אני לעולם לא אבין לחלוטין את הנסיך, את קסמו, את תחושותיו. כי הוא אגדה. הוא תעלומה. הוא בא באותה הפתאומיות שבה הלך. הנסיך הקטן הוא מיוחד, ואני מקבלת את העובדה שלעולם לא אוכל לדעת מה קרה לו בסוף, או האם הכבשה אכלה את השושנה, האם עצי הבאובב ביצעו את זממם והשתלטו על הכוכבית. כול מה שאני יכולה לעשות הוא לאהוב אותו, לאהוב אותו ולתהות כמה נסיכים קטנים אבודים יש בעולם, או כמה שושנים שכבשות עלולות לאכול אותם.

אני לא אכתוב יותר, ואתן לקסם של הספר לעשות את שלו.




להתראות, נסיך קטן, נתראה אי שם, בין הדפים.

ספויילרים

הביקורת הזאת מוקדשת לאדית' (שם בדוי) בת החמש, שילדותה נלקחה ממנה באכזריות על ידי הנאצים. שהייתה צריכה לחיות בשקט וברעב. שנשרפה יחד עם עשרות ילדות וילדים תמימים, שלא חטאו בדבר מלבד היותם יהודים . אדית', שלעולם לא תתנשק, שלעולם לא תתחתן, ושלעולם לא יהיו לה חברים.

למרות שהמלחמה נגמרה לפני שבעים שנה, השואה עדיין ממשיכה לרדוף אותנו. היא לא מרפה. היא לעולם לא תרפה. היא השאירה כתם כול כך גדול, היא השאירה חורים במשפחות של כולנו, היא השאירה גופות שלעולם לא יימצאו, והיא השאירה את כול העולם מזועזע.
זאת הביקורת השנייה שלי שמתעסקת בשואה, בביקורת הראשונה,בספר "גנבת הספרים", התייחסתי בעיקר לעם הגרמני.
לצד הגרמני בסיפור. הוכחה לכך שלא כול הגרמנים מרושעים. אבל מה אם הצד היהודי? שאם כול הכבוד לעוני שבו חיו הגרמנים בתקופה החשוכה ההיא, סבל הרבה יותר.

העלילה עוקבת אחרי כלב. ולא רק זה, היא גם מסופרת מנקודת מבטו של הכלב. ולא רק זה, הו לא, הכלב הוא כלב יהודי .
יהודי בכול רמ"ח איבריו. כול כך יהודי שאלוהיי הכלבים מתגלה אליו.

נשמע מגוחך, אני יודעת. אלוהיי הכלבים. אבל מבחינת הכלב היהודי זה לא היה מגוחך. וכך גם מבחינת הסופר.
ברור שלסופר יש כלב, כי הוא מצליח לתאר את הרגשות שלו באופן יפהפיה כול כך, באופן אינטילגנטי כול כך,
ועדיין, ברור למדי שהכלב אינו דומה לבני האדם, הדבר בא לידי ביטוי באופן הקסום שבו הוא מפרש את העולם, ואת האנשים שמסביבו.

הכלב נולד וחי את שנותיו הראשונות בבית משפחת גוטליב. משפחה יהודית שחיה בגרמניה. הוא מאושר שם. הם מאושרים שם.
רוחל'ה, אנשל ויהושע, שלושת הילדים המצחיקים לבית גוטליב. רוחל'ה הקטנה והתמימה, אנשל המתוק והנוגע ללב, ויהושע, יהושע הפיוטי ששלח מכתב אהבה לילדה מכיתתו, שהתברר שהיא בתו של קצין אס.אס, וכך הסתיימה השהות של שלושת ילדי גוטליב בבית הספר.

האב, שהכלב נוטר לו טינה על כך שיושב כול יום בבית קפה ומשאיר אותו בחוץ, הכלב, משוכנע שהאב מרמה את המוכרים, מפני ש"הוא מעניק להם כמה חתיכות נייר בתמורה לקפה ומאפה".
אהבתי את משפחת גוטליב, אהבתי אותם כמו שהכלב אהב אותם. אהבה עיוורת. חששתי לשלומם. פחדתי. באמת. פחדתי מהמוות שלהם. הכלב נלקח מהם, לאחר שיוצא חוק שאסור ליהודים להחזיק כלבים בביתם.

וכך הסתיימה תקופת הגוטליבים. הבעלים ההבאים של הכלב עלובים מדי כדי שאציין אותם. רק אומר שהם היו זוג זקן. אחד מהם היה הומוסקסואל, והשנייה הייתה מכשפה. ממש מכשפה.

הכלב ממשיך, ועובר לזוג נאצים חביב ובנם. הכלב היהודי אינו מודע לכך שהבעל, שאותו העריץ ואהב כול כך, הוא בעצם נאצי. הסופר מראה לנו עד כמה הכלב אינו רואה את העולם כמו בני אדם. הוא אינו מודע למלחמה באופן שהם מודעים אליה. וזה היה כול כך אמיתי עד שזה כאב.

כך הכלב עובר מיד ליד, הוא נהפך לכלב רחוב, משם לכלב שמירה במחנה, משם לפרטיזני.

הסופר מתאר את רגשותיו של הכלב, את החיים שלו, את הפרשנות שלו לעולם, את האהבה והנאמנות שהוא מרגיש כלפי הבעלים שלו, והכול נעשה בצורה כול כך טובה ומציאותית. הכלב היהודי אוהב נאצים ויהודים כאחד, נלחם עם הפרטיזנים ומתעלל בצוענים. והכול למען הבעלים שלו, הכול למען האנשים שהוא אוהב.

הדמויות היו מדהימות כולם. אהבתי ושנאתי יחד עם הכלב. בכיתי וצחקתי מהם, חששתי לגורלם וייחלתי למותם של חלק.

הכתיבה הייתה סוחפת, לא יכולתי להפסיק לקרא. הספר היה כתוב בצורה מעניינת ואמיתית כול כך. אין מילים, כול מה שאני יכולה לעשות זה להוריד את הכובע שלי בפני מר קרביץ, ולמחוא לו כפיים. הוא ללא ספק הסופר הישראלי הכי מוכשר שאי פעם נתקלתי בו. והיי, אולי התקווה לספרות הישראלית לא אבדה למרות הכול.


דרך אגב, שמתם לב שלא ציינתי את שמו של הכלב?
כורש, זליג, וילהלם, בליץ.
אלה כול השמות שלו.





"אני נובח משמע אני קיים"

דמיינו את האושר שלי כשגיליתי שאני הראשונה שתכתוב את הביקורת על הספר הזה.
אני מודה, היה משהו חמים ונחמד בלצלול בחזרה לתוך עולמם הקסום של הילדים המשונים, שמצד אחד, הוא עשוי כולו מפנטזיה, אבל מצד שני, הוא לא כולל שום ערפדים ואנשי זאב למינהם. שיכולים לעיתים להיות חביבים (בני הנפילים. מלאך מכני, הידד !) אבל הם די מאוסים.
היה נחמד כול כך לפגוש שוב פעם את הדמויות החביבות. אמה החריפה, ג'ייקוב שובה הלב, פיונה השתקנית, יו והדבורים שלו, מילרד המשעשע הנער הבלתי נראה, ועוד.
הסופר הצליח להכניס הרבה מאוד דמויות ראשית לסיפור בלי לקלקל אותו. הישג די מרשים, אם קראתם את הסדרה "גיבורי האולימפוס", מאת ריק רירדן, ניתן לראות בבירור שהספר קצת איבד מעצמו מעודף דמויות.
הדמויות היו טובות.
הצורה שבה הספר כתוב טובה.
העלילה הייתה בסדר. קצת מסובכת. אבל בסדר.
הכול טוב. באמת.
אז מה הפריע לי?
מה מנע ממני לתת חמש כוכבים לספר?


___________________________________________________________________________________________________________________


אולי זאת העלילה, שלעיתים הסתבכה קצת יותר מדי.
אולי אלו הדמויות שלפעמים עיצבנו אותי.
אולי התמונות בכול זאת קצת הרסו לי את החוויה.
אולי ואולי ואולי.
ואולי הבעיה היא בכלל אצלי, ולא אצל רנסום ריגל.

אז רנסום ריגל היקר,
זה באמת לא באשמתך. כי כמו שציינתי קודם, הכול היה טוב פלוס. שום דבר לא השתנה.
זאת פשוט אני, אני השתנתי.

גברת לורי האלס אנדרסון,
ראיתי את הסרט "דברי" בכיכובה של היפהפיה הנודעת, קריסטין סטיוארט, הלוא היא בלה מ-"דמדומים".
קראתי את הספר "דברי" שנכתב על ידיך.
ואני חייבת לומר משהו. מלינדה סורדינו היא לא קריסטין סטיוארט. לא שיש לי משהו נגד קריסטין סטיוארט, היא באמת שחקנית טובה. אבל מלינדה לא הצטיירה בדמיוני כיפהפיה במיוחד. כנחמדה במיוחד. כאמיצה במיוחד. כמוזרה במיוחד.
הדבר היחידי שהיא הייתה בו "במיוחד" זה להיות בת אדם.
היא הייתה בת אדם במיוחד.
לא, זה לא נשמע טוב כול כך.

העלילה עוקבת אחרי מל, מלינדה, נערה בת ארבע עשרה שאיבדה את התקשורת שלה עם העולם בעקבות אונס שחוותה שנה לפני.
אני לא אפרט פה על העלילה, שהייתה מצוינת ובנויה היטב.
אני לא אפרט פה על הדמויות, שהיו מקסימות.
אני לא אפרט פה על האלגנטיות שבה הספר היה כתוב.
אני לא אפרט פה על אפילו על הכריכה.
אני נשבעת שהביקורת הזאת, לשם שינוי, תהייה די קצרה ולא תכיל ספויילרים.

בכיתה ה' קרה לי מקרה דומה. לא נאנסתי, חס וחלילה, אבל בקושי דיברתי, אני לא ילדה שתקנית מטיבעי, אבל איפשהו במהלך השנה איבדתי כמעט לחלוטין את הקשר שלי עם העולם ועם אנשים אחרים. אני עוד מנסה להחזיר אותו.
למה אתה עושה את זה ?
איך אתה עושה את זה?
זה פשוט קורה. ככה זה. הקרח מתחיל להיסדק, החוטים מתחילים להיפרם. ואז אתה מוצא את עצמך עטוף בשכבה של אטימות, ושום דבר לא מסוגל לחדור דרכה. אתה נהפך ל...זומבי.
אבל אני מספרת על החוויה האישית שלי. וזה לא אותו דבר.

בסוף, מלינדה לא הופכת למקובלת הנהדרת שכולם אוהבים. ואוי היא כזאת מסכנה כי אנסו אותה בואו נהייה חברים שלה היא מלכת הבית ספר החדשה. לא.
היא לא חוזרת להיות חברותית ומדהימה וקוצ'י מוצ'י ואוהבת. פייר, היא אפילו לא חוזרת להיות חברה של החברות שלה לשעבר.
כי מה שהיא עברה נצרב בתוכה לתמיד. בשונה מאלנה גילברט, לוס, אוור ושאר הפרחות הספרותיות למינהן.
וזה מה שהופך את הספר הזה לטוב, וזה מה שהופך את מלינדה לדמות עגולה, שאפשר להתחבר אליה, ולאהוב אותה.
אז תודה לך, גברת לורי האלס אנדרסון.
תודה לך שהזכרת לי ריחות אחרים. רגשות אחרים. זמנים אחרים, שחשבתי שמזמן שכחתי.
ואולי זו לא הייתה חוויה כיפית במיוחד. ואולי כן.
תודה.

אנדרסון מוכיחה שלא צריך סרטן כדי שקיום שלך יהפוך לאומלל.
וואו, איזו אופטימיות.
ובנימה עליזה זו...

רציתי לכתוב ביקורת על "תיכון לילה."
התיישבתי מול המחשב, וחשבתי.
ואז הבנתי.
אין לי מה לכתוב.
אין מילים שיוכלו לתאר את גודל האכזבה שלי מהספר העלוב הזה. אני לא אוהבת להשמיץ ספרים, אבל הספר הזה פשוט דורש השמצה. הייתי מציעה לסופרת, או למי שלא אחראי על הכריכה המזעזעת למדי של הספר המזעזע למדי הזה לכתוב בגדול בכריכה :"השמיצו אותי."
אבל אני חושבת שמיצינו את המילה "השמצה".

מאיפה להתחיל? מהדמיות השיטחיות להפליא? מהעלילה הכול כך לא מעניינת, מהכריכה הכעורה?
אני חושבת שנתחיל בעלילה, כי זה הגורם הבעייתי ביותר בספר.

ההתחלה נראתה "מבטיחה" למדי, הגיבורה הראשית היא "פנקיסטית" "מגניבה", ואיך אנחנו יודעים את זה? כי היא ריססה על דלת חדר המנהל "רוס ההומו."
אלי, פושעת שכמוך.
הסופרים נורא אוהבים להקצין דמויות, או שהדמות היא גותית-שונאת אדם-חסרת חברים-מרססת על דלתות-פושעת מטורפת, או שהדמות היא ורודה מארץ הורדרדים-מלכת השכבה-אני אוהבת את עצמי יותר מדי.
במקרה של אלי, התחלתנו עם הפושעת, וסיימנו עם פרחה נוצצת.
אני מודה, אלי באמת עברה תהליך התבגרות.
ולא לטובה.
כלומר, היא התחילה בתור שונאת אדם, נכנסת לכלא, לובשת נעליים מגניבות להפליא, וסיימה בתור פרחה נוצצת, שאוהבת את עצמה ואת המראה שלה קצת יותר מדי.
מה הבעיה של סופריי הנוער של היום? אני לא מבינה, מה הבעיה שתהיה דמות נורמלית, אנושית לשם שינוי, עם מניעים מובנים, לא יפהפיה הורסת, לא מתאהבת בכול בן שהיא רואה.
כלומר, אני מסכימה שדמויות צריכות להיות מיוחדות, ובעיקר דמויות ראשית.
אבל הסופרים חייבים להבין שגיבורה ראשית לא חייבת להיות מוקצנת עד כדי כך, כדי שנוכל להתחבר אליה. אני לא אומרת שדמויות לא צריכות להיות משונות או מוזרות, אבל אני מוחה כנגד הגישה הזאת שאו שנערות הן פושעות, או מלכות ורודות.
ואנחנו נתקלים בזה כול כך הרבה פעמים.
נערה מגיעה למקום חדש, שני בחורים מתאהבים בה וכו'.
אבל אחד הדברים שהפריעו לי בספר היה שכול הזמן דיברו על ריכולים. רכילויות. ריכול.
חצי מהספר לפחות הוקדש לנושא הכול כך חשוב הזה. אני אישית חושבת שצריך לעודד ילדים לחשוב שמה שאחרים חושבים עליהם לא משנה, ושהם יכולים לעשות כאוות נפשם, אבל מי אני, נערה טיפשה בת 13 מישראל, שתתווכח מול הגאונה סיי ג'יי דוהרטי ?
הדמויות היו כול כך שטחיות, גם סילבן וגם קרטר, וגם ג'ו וכול שאר הדמויות שכבר שחכתי את שמם.
אבל למי אכפת? גם ככה כול הספר מתמקד באלי-קרטר-סילבן.
אה.. ובמנהלת המוזרה שלהם איזבל דה לה משהו.
עולב. עולב. עולב.
והכריכה, הכריכה הנוראה. אחוזה מאיימת (שאגב, לא זהה לתיאור שבספר) ו"אפלה", ושמיים מסתוריים (כן, בטח) ו...חכו לזה, ירח. ולא סתם ירח, הו לא, ירח מלא !
כן כן חברים, פרס הכריכה הגרועה ביותר של השנה הולך ל .. (מי שעיצב את הכריכה הישראלית לספר, ואני לא יודעת איך קוראים לו וגם אין לי כוח לברר).
והרי לכם, סיקור קצר על ספר גרוע ביותר.
לא לקרוא לעולם.
קריאה אסורה בהחלט.

הנה עובדה קטנה,
אתם תמותו.

אז מה הופך את המשפט הזה לגאוני?
הוא לא חכם במיוחד, או שנון במיוחד, או מלא משמעות , או מתפלסף.
וזאת הגאונות שלו, ושל כל הספר הזה.
הכתיבה, סוחפת, מעניינת, מנוסחת היטב, וגבוהה, לא מתכמת במיוחד, לא מנסה לגרום לנו לבכות, ולא מנסה לחזק אותנו, או ללמד אותנו מה היא משמעות החיים.
היא קלילה, זורמת, וגאונית.

היא לוקחת אותנו לתקופה שבה דם זרם ברחובות, שבה צחנת המוות נישאה למרחקים, ושערמות על גבי ערמות של גופות נערמו עד לקצה האופק.

הכתיבה של זוסאק לוקחת אותנו לשם בקלילות ובפשטות, כמו שרק סופר טוב יכול לעשות. קראתי את המילים, והמילים קמו לתחייה, ויכולתי לטעום את המילים, לראות את המילים, ולשמוע את המילים. לראות את האדום שהכתים את השלג, לטעום את הטעם של העשן כשהעלו את הספרים באש, לשמוע את הצעקות, להריח את הפחד.

לא רק קראתי את הספר, הרגשתי אותו, וכדי להרגיש אותו לא הייתי זקוקה לכתיבה מתפלספת או למשמעות עמוקה. הייתי זקוקה לסופר טוב.

הרגשתי, אני לא יודעת מה הרגשתי, אני לא יכולה להגדיר את ההרגשה, אבל הרגשתי.
אני חייבת לציין, שהדמות האהובה עליי בספר לא הייתה ליזל, אמנם היא הייתה מקסימה ועמוקה, אבל היא לא הייתה מיוחדת, הדמות האהובה עלי הייתה ללא ספק פאפא, פאפא הטוב והחמים, הרגשתי טוב לב בוקע מהדמות הזאת, ומציף את הספר, טוב הלב של פאפא עודד ושימח את כול האנשים בחייו, האופטימיות שלו לא הייתה מוגזמת, הוא לא היה גאון הדור, הוא פשוט היה אדם טוב ועדין, והוא נגע בי כול כך.

מאמא, רודי, והמוות, (אני בטוחה שאני ומרקוס זוסאק הראשונים שמקשרים את כול השלושה במשפט אחד) שלושתם הוסיפו כול כך הרבה לסיפור, המוות וההתייחסות הכמעט... אדישה שלו לטבח המחריד במלחמת העולם השנייה, אחד הדברים שאהבתי בו היה שלצד האדישות שהיית מצפה שתגיע מהמוות, יש בו גם צד אכפתי, כואב לו לראות כול כך הרבה אנשים מתים, וגם אהבתי את ההתייחסות למוות של אנשים באופן כללי, הוא התייחס למוות, לא למוות של אהובים, או של אנשים מיוחדים, הוא דיבר בכלליות, וכלל את כול האנושות בדבריו.

מאמא הזכירה לי צבר, קשה מבחוץ, אך רכה מבפנים. אולי הדמות שלה לא הייתה עדינת נפש במיוחד, או חכמה במיוחד, אבל היא וה"זאומנש" היו בלתי נשכחים, אהבתי אותם, ואני בטוחה שהספר היה נראה אחרת בלעדיהם (הזאומנש היה מרכיב מאוד חשוב בספר, יותר ממאמא, וכשאני אומרת זאומנש אני לא מתכוונת לרודי, אלא לשימוש הגאוני במילה הזאת, זאומנש זאת מילה גאונית, תנסו לומר אותה חמש פעמים ברציפות, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש). מאמא הייתה אישה פשוטה שמנסה לשמור על היקרים לה, ולחיות בשלווה, בתקופה שקשה מאוד לעשות זאת. האנושיות שלה והפשטות שלה נגעו בי, והוכיחו שלא צריך תכונות מדהימות, או כישרון מדהים כדי להפוך דמות לדמות טובה.

רודי, ג'סי אוונס, זאוקל. (גם זאוקל היא מילה גאונית, אבל זאומנש יותר).
לילדים גרמנים נאצים במלחמת העולם השנייה הייתה מסגרת מאוד ברורה שצריך לחיות על פיה, ורודי מסרב לחיות על פי חוקים שמכתיבים לו, הוא מורד. מורד בלי לדעת שהוא מורד, מורד בתמימות של ילד קטן, כי הוא באמת ילד קטן, והתמימות והילדותיות שלו הפכו אותו לדמות הכול כך מקסימה שהוא.
הוא מצליח להיות מיוחד ושגרתי גם יחד, הוא מצליח לעצבן אותך, ותוך כדי גורם לך לאהוב אותו, הוא דמות נהדרת, וזאומנש לתפארת.

ליזל הדמות הראשית, הזכירה לי אותי קצת, ואני בטוחה שכול אחד יכול להתחבר אליה, בגלל הכנות והאנושיות הבוקעים מהדמות הזאת.
האובדן שלה כשאחיה מת, ההתסגלות שלה לבית חדש, ההכירות שלה עם פאפא, האהבה שלה לספרים, התעוזה שלה, והגנבות, כול אלא עיצבו אותה לדמות עמוקה ואהובה, והיא זוכה לחמישה כוכבים ממני, ולתואר הכבוד זאומנש. (אני אוהבת את המילה הזאת.)

וכמובן, שליד ליזל יש את מקס.
מקס הוא לא אמיץ במיוחד, או אציל במיוחד, הוא בסך הכול איש מסכן שמנסה לשרוד בחברה שלא מעוניינת בהישרדותו. הוא מרגיש אשם על כך שהוא חי, ומרגיש הקלה על כך שהוא חי. הוא פוחד למות, הוא לא רוצה למות, אבל הוא לא רוצה שאנשים שהוא אוהב ימותו בשבילו. אלוהים, אהבתי אותו כול כך.

"כול מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממניגר ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים ואני אומר זאת לכם כעת.

אני רדוף בני אדם"